דנטון (סרט)
| מבוסס על |
The Danton Case  |
|---|---|
| בימוי |
אנדז'יי ויידה |
| הופק בידי |
מרגרט מנגוז |
| תסריט |
ז'אן-קלוד קרייר, בולסלאב מיכלק, אניישקה הולנד, אנדז'יי ויידה, סטניסלבה פז'יבישבסקה |
| עריכה |
האלינה פרוגר-קטלינג |
| שחקנים ראשיים |
ז'ראר דפארדיה (ז'ורז' דנטון) Tadeusz Huk (Georges Couthon) Czesław Wołłejko (Marc-Guillaume Alexis Vadier) Leonard Pietraszak (לזאר קרנו) Marek Kondrat (ברטרן בריר) Wladimir Yordanoff Bernard Maître (Louis Legendre) Franciszek Starowieyski (ז'אק-לואי דויד) Gérard Hardy (ז'אן-למבר טאליין) Jean-Loup Wolff (Marie-Jean Hérault de Séchelles) Erwin Nowiaszek (Jean-Marie Collot d'Herbois) Lucien Melki (Fabre d'Églantine) Tadeusz Huk (Georges Couthon) Emmanuelle Debever אנדריי סוורין (François Louis Bourdon) Jerzy Trela (Jacques-Nicolas Billaud-Varenne) Jacques Villeret (François Joseph Westermann) אנגלה וינקלר (Lucile Duplessis) Serge Merlin (Pierre Philippeaux) Roland Blanche (Jean-François Delacroix) פטריס שרו (קאמי דמולן) ווייצ'ך פשוניאק (מקסימיליאן רובספייר) Anne Alvaro (Éléonore Duplay) רונלד גוטמן (Martial Joseph Amant Herman) Alain Macé (François Héron) Bogusław Linda (לואי אנטואן דה סן-ז'וסט) Stéphane Jobert (Étienne-Jean Panis) Marian Kociniak (Jean-Baptiste Robert Lindet) Krzysztof Globisz (Jean-Pierre-André Amar) Roger Planchon (Antoine Quentin Fouquier-Tinville) Szymon Zaleski (Philippe-François-Joseph Le Bas) Artus de Penguern מלגורזאטה זייאג'קובסקה |
| מוזיקה |
Jean Prodromidès |
| צילום |
איגור לצ'ר |
| מדינה |
פולין, צרפת, גרמניה |
| חברת הפקה |
Les films du losange |
| חברה מפיצה |
גומון, נטפליקס |
| שיטת הפצה |
וידאו על פי דרישה |
| הקרנת בכורה |
12 בינואר 1983 |
| משך הקרנה |
136 דק' |
| שפת הסרט |
צרפתית |
| סוגה |
סרט ביוגרפי, סרט היסטורי, סרט דרמה |
| פרסים |
|
| דף הסרט ב־IMDb | |
  | |
דנטון (צרפתית: Danton) הוא סרט קולנוע שבוים על ידי במאי הקולנוע הפולני אנדז'יי ויידה, ועוסק בחייו של ז'ורז' דנטון. תסריטאי ז'אן-קלוד קרייר.
הפקה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הסרט "דנטון" הופק ב-1983 בעלות של 24 מיליון פרנק צרפתי. הסרט תוכנן תחילה כשיתוף פעולה צרפתי-פולני, אך הפולנים הסירו ממנו את חסותם והסרט צולם כולו בצרפת והושלם הודות לתמיכה כספית של ממשלת צרפת. שיתוף הפעולה נותר בתחום צוות ההפקה המעורב והשחקנים שהיו בחלקם פולנים ובחלקם צרפתיים. את תפקיד דנטון מגלם השחקן הצרפתי ז'ראר דפרדייה, והשחקן הפולני וויצק פז'ניאק מגלם את רובספייר, תפקיד אותו אף מילא בהצגת התיאטרון "המקרה של דנטון".
על התסריט עבד הבמאי ויידה (שב-1975 העלה בוורשה את המחזה "המקרה של דנטון"), עם התסריטאי ז'אן-קלוד קארייר. קארייר וויידה בחרו להציג את דנטון כדמות אנושית וחיובית, בשונה מהמחזה שקדם לו. הסרט צולם ונערך במהירות והושלם תוך שנה.
עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בסרט, הקו המקורי של המחזאית נשאר והוא סיפור המסגרת המתאר את רובספייר החולה המקיץ מחלום בלהות. הסרט מתמקד בדמויותיהם של רובספייר ודנטון ובתוצאות האנושיות של החלטות אידאולוגיות.
דנטון מתואר כמנהיג מלידה, כריזמטי במיוחד היונק את כוחו מהעם. רובספייר, לעומתו, מוצג כקנאי סגפן השואב את כוחו מהמנגנון המפלצתי ומבחינתו דנטון מהווה איום בשל היותו פופולרי בזכות העם ולא בזכות המנגנון. בעיני רובספייר קיימת זהות בין האומה למפלגתו. קנאתו של רובספייר בדנטון על יכולתו ליצור קשרים כל כך חזקים עם אנשים ברורה לעין. לרובספייר אין חברים ולדעת ויידה "בשביל רובספייר, הטרור הוא מעין הקלה רגשית ואולי אפילו מינית". העימות בין שני הגברים הוא גם מאבק בין האינטלקט לבין הרגשות. בעוד שלגבי רובספייר, הדילמה של הטרור היא דילמה אינטלקטואלית, רואה בה דנטון דו-קרב אישי.
במקביל לעימות ברמה האישית פסיכולוגית, מטפל ויידה גם בעימות האידאולוגי. לצד הקנאה והפחד מדנטון, אפיינו את רובספייר גם משמעת ועקשנות אידאולוגית. רובספייר האשים את דנטון בבורגנות ובטעם טוב.
ויידה לא נוקט עמדה לגבי המאבק בין רדיקליזם למתינות. הדבר שמשך אותו לעסוק בדנטון וברובספייר היה "הקונפליקט בין האיש שרצה להמשיך את התהליך לבין זה שרצה להפסיקו". כפי שחווה רובספייר על בשרו, הפוליטיקאים אינם יכולים להפסיק את האלימות אחרי שפרצה, וכשדנטון מוצא להורג הופך ניצחונו של רובספייר לכישלונו.
ויידה כותב בהסברו לסרט:
אני מעוניין לחקור את התת-מודע של 'הדיקטטורה של הפרולטריון', המשתמשים בסיסמה "אני המהפכה, אני המדינה, אני העם", לחשוף את הגיבורים שהסתתרו מאחורי סיסמה זו.
במשפטו, מסרב דנטון להכיר בסמכותו של הטריבונל המהפכני. הוא רוצה להישפט על ידי העם שכן "העם הוא בעל הסמכות המהפכנית היחידה". דנטון טוען שההנהגה בוגדת בעם בשעה שהיא מעמידה אותו לדין. זהו בדיוק הטיעון שהביא להרשעתו של דנטון במשפט, אלא שהפעם הוא מוצג על ידי התובעים, אנשי רובספייר, שאמרו "האם אתם רוצים להיפטר מרובספייר? אם לא, הדבר היחיד לעשותו הוא להיפטר מדנטון, אין דרך לשני האנשים להמשיך יחד". דנטון בטוח שהוא מייצג את ההמונים, כפי שהוא בטוח בתמיכתם. באותה מידה בטוח רובספייר שהוא מייצג את העם כמו לואי ה-14 המונרך האבסולוטי שטען "המדינה זה אני".
כמו מהפכנים טוטאליטריים מאוחר יותר, טענו דנטון ורובספייר שהם מייצגים את העם, ולכן אין מקום לשניהם ביחד. דנטון לא מכיר בסמכות המשפט המבוים, אך רובספייר טוען שתפקידם היחיד של השופטים הוא לחסל את אויבי המהפכה ולכן מארגן משפטים מבוימים.
מוטיבים[עריכת קוד מקור | עריכה]
למרות שה"עם" ממלא תפקיד נכבד בעיסוקו של ויידה, בסרט הוא כמעט שאינו מופיע. אין כמעט סצנות המוניות, התפאורות אינן גרנדיוזיות ואווירת הסרט אינטימית בייחוד בשל ריבוי הקלוז-אפים. ויידה ממחיש לצופה שבעוד כל מנהיג מתיימר לייצג את העם, העם עצמו מבולבל, חסר זהות ונוטה לעבור ממנהיג למשנהו במהירות ובחוסר מודעות לאינטרסים שלו. העם למעשה אינו שותף להחלטות המהפכניות המתקבלות. העם לא שולט בטרור. העם צופה בהיסטוריה ולא יוצר אותה. העם עייף ומפוחד מהטרור, אך תומך בו. העם מעריץ את דנטון, אך מאפשר את הוצאתו להורג למרות שהוא משוכנע בחפותו.
אחד מהמוטיבים בסרט הוא שאלת האשמה. ידידיו של דנטון מייעצים לו למרוד, ואמנם בכוחו של דנטון לקחת את השלטון. דמולן אומר לדנטון "אתה חייב להגן על עצמך, העם מאחוריך" אך דנטון מסרב ללא הסבר נראה לעין. ייתכן כי הייתה זו כניעה ועייפות לטרור, ייתכן והייתה זו התנגדות לאלימות נוספת, או אמונה כנה בהתערבות ספונטנית של העם. מכל מקום, דנטון, בסרבו לקחת את השלטון, אשם לא פחות מרובספייר שהפעיל טרור בשם המהפכה ביודעו ש"המהפכה סטתה ממסלולה".
הסרט עוסק גם בצעדים מדיניים מוטעים, ובהשפעתם על מהלך ההיסטוריה. ויידה טען ש"תפקיד הקולנוע לחשוף את אותם דברים מהם התעלמה ההיסטוריה ולקרוא תיגר על ידי הצגת הדעות שבשוליים".
רמיזות היסטוריות[עריכת קוד מקור | עריכה]
רבים ניסו למצוא הקבלה בין המהפכה הצרפתית לבין מהפכת אוקטובר, תנועת "סולידריות" והמצב בפולין - משטר מאוים המשתמש בטרור, ההשוואה בין דנטון ללך ולנסה וההשוואה בין רובספייר לגנרל ירוזלסקי (השניים גם דומים באופן פיזי). ויידה עצמו שהזדהה עם "סולידריות" התנגד להשוואה וגם הרעיון המקורי לצלם בפולין פוסל אפשרות לסרט ביקורתי ישיר. למרות זאת, מזכירים התורים ללחם וריצתם המתישה של דנטון ורובספייר מוועדה לישיבה, ומשם לאספה, את פעילותם האינטנסיבית של אנשי סולידריות ב-1981, והוועדות של רובספייר מזכירות את הוועדות של ירוזלסקי.
אם ההשוואה לפולין אינה חד משמעית, הרי שההשוואה למהפכת אוקטובר ברורה יותר. ראשי המהפכה שהתנגדו למנהיג וסטו מהקו המרכזי הוצאו מההיסטוריה או "טוהרו". התעניינות מנהיגי מהפכת אוקטובר בדנטון ורובספייר אף מוסברת בסרט. עד 1918 ציטט לנין את דנטון, שכן כפי שדנטון רצה להפיל את המונרכיה, רצה לנין להפיל את המשטר הצארי. עם זאת, לאחר 1918, ציטט לנין ובחר בדרכו של רובספייר שרצה לשמר את המצב המהפכני, כפי שלנין ברוסיה שאף לשמור על כוחו.
את הסרט צילם איגור לותר, והצילומים מזכירים במתכוון את ציוריו של הצייר הצרפתי ז'אק-לואי דויד שדמותו אף מופיעה בסרט. דויד המצייר את דנטון בדרכו לגיליוטינה אינו מרוצה מהתוצאה, שכן הוא חש כי עליו להאדיר את המהפכה בציוריו וליצור בעזרתם מיתוס.
ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]
על הסרט נמתחו ביקורות רבות. חלקן אמרו שהסרט חסר דינאמיות וקצב, בעיקר בגלל שהוא עיבוד של מחזה העוסק ברעיונות. האחרים אמרו שיש גודש בדיאלוגים ההופכים לא פעם לנאומים חסרי אמינות. יש אנשים הרואים בסרט משחק מוגזם, בייחוד של השחקנים הפולנים. לעומתם, דנטון ואנשיו מגולמים על ידי שחקנים צרפתיים הדוברים במקור צרפתית, דבר המעניק להם ריאליזם ואמינות.
התפאורה והאמצעים הקולנועיים בסרט, בניגוד למשחק, מאופיינים באיפוק רב. אם המשחק מוגזם ודרמטי, הרי שהתפאורה מפתיעה בצניעותה ובאמינותה. אין עדשות מעוותות, אין זוויות מיוחדות ותאורות דרמטיות. לדעת ויידה "זו הדרך היחידה לצלם סצנות שהן עצמן כל כך טעונות, כל התערבות נוספת של המצלמה תוריד מעומק הנושא".
