טאהא חוסיין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
טאהא חוסיין
طه حسين
לידה 14 בנובמבר 1889
מחוז אל-מיניא, מצרים עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 28 באוקטובר 1973 (בגיל 83)
קהיר, מצרים עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה האימפריה העות'מאנית, רפובליקת מצרים, הרפובליקה הערבית המאוחדת, ממלכת מצרים, סולטנות מצרים, מצרים עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה
מעסיק אוניברסיטת קהיר עריכת הנתון בוויקינתונים
תפקיד
  • שר החינוך (12 בינואר 195027 בינואר 1952)
  • בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה עריכת הנתון בוויקינתונים
השקפה דתית אסלאם עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג Sūzān Ṭāhā Ḥusayn עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

טָאהָא חוסֵייןערבית: طه حسين, בתעתיק מדויק: טה חסין; 14 בנובמבר 188928 באוקטובר 1973), אינטלקטואל משפיע, היסטוריון, סופר ומבקר מצרי, אשר על אף עיוורונו, היה מייסד ורקטור של אוניברסיטת אלכסנדריה וכיהן כראש האקדמיה המצרית ללשון ערבית וכשר החינוך של מצרים. מכונה "הדיקן של הספרות הערבית", נחשב כגדול האינטלקטואלים המצרים במאה העשרים, ונמנה עם חלוצי התנועה המודרניסטית במצרים.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוסיין נולד בכפר אל סעיד במחוז אל-מיניה שבדרום מצרים, והתעוור בגיל 6 כתוצאה ממחלה. הוא היה השביעי מבין שלושה-עשר ילדים וחי במשפחה ממעמד הביניים הנמוך. בתחילה למד בכּוּתַאבּ (ה"חדר" המוסלמי), ובו למד על-פה את הקוראן. בגיל 13 הגיע לקהיר, ללמוד באוניברסיטת אל-אזהר, שם קיבל חינוך דתי. עם זאת סירב להתחנך ברוח המסורת הקוראנית שהייתה מקובלת במצרים.

חוסיין נישא לבחירת לבו סוזאן, אותה הכיר בעת שהותו בצרפת. הכינוי שהעניק לה, "הקול המתוק", ניתן בזכות הקראתה מן הכתב בעת שניסה ללמוד את השפה הצרפתית. סוזאן העמידה לו שני צאצאים והייתה בת לווייתו במשך כל חייו.

ילדיו של חוסיין, אמינה ואחיה מוניס, היו לימים דמויות חשובות במצרים. אמינה, שהלכה לעולמה בגיל 46, הייתה אחת הנשים המצריות הראשונות שהחזיקו בתואר בוגר אוניברסיטה. הם תרגמו לצרפתית את חיבורו "אלאדיב" ("האינטלקטואל"). מפעל זה היה חשוב במיוחד לאביהם, שכן הוא איפשר לחלוק את סיפורו בדבר ההלם התרבותי שחווה כמצרי בשנותיו הראשונות בצרפת.

רחוב על שם טה חוסיין בכפר כנא

קריירה אקדמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר נוסדה אוניברסיטת קהיר החילונית בשנת 1908, חוסיין היה נכון להצטרף לשורותיה, וחרף עיוורונו ונכותו התקבל למוסד. בשנת 1914 היה לבוגר הראשון שקיבל תואר דוקטור. את התזה שלו כתב על המשורר והפילוסוף העיוור אבו אל-עלאא אל-מערי הסקפטי.

חוסיין למד והשיג תואר דוקטור נוסף באוניברסיטת סורבון בשנת 1917. בכך הפך חוסיין למצרי הראשון שקיבל תוארי מוסמך ודוקטור בצרפת. את עבודת הדוקטורט השנייה שלו הקדיש להיסטוריון התוניסאי בן המאה ה-14 אבן חלדון, לו מיוחס התואר "אבי הסוציולוגיה". שנתיים מאוחר יותר, ב-1919, שבו חוסיין ומשפחתו למצרים, שם נתמנה לכהן כפרופסור להיסטוריה באוניברסיטת קהיר. בהמשך כיהן כרקטור המייסד של אוניברסיטת אלכסנדריה. בתקופה זו עמד בקשרים עם יהודה לייב מאגנס ואף ביקר באוניברסיטה העברית.

חוסיין חיבר מאמרים וספרים רבים, אולם במערב הוא נתפרסם בעיקר בזכות הביוגרפיה שלו, "הימים" ("אל-איאם"). כלל עבודותיו פורסמו ב-16 כרכים.

פרק חשוב בחייו הוקדש לכתיבת ספרו "על הפואטיקה הטרום-אסלאמית" ("פי אלשער אלגאהלי"), שבו הטיל ספק במקוריותה של השירה הערבית המסורתית, וטען שאפשר שזו זויפה בחלקה הניכר בעת העתיקה על רקע תחרות בין-שבטית. נוסף על כך רמז בעקיפין לכך שאין לקבל את הקוראן כמקור אובייקטיבי להיסטוריה. הספר עורר את זעמם של אנשי דת במצרים ובראשם אנשי האוניברסיטה האסלאמית אל-אזהר וכן מוסלמים נוספים. חוסיין הואשם בכפירה ובהטחת עלבון באסלאם, אולם התובע הכללי במצרים קבע כי דבריו של חוסיין נאמרו במסגרת מחקר אקדמי, ועל כן לא ננקטו נגדו צעדים משפטיים. ספרו אמנם נאסר לפרסום, אולם יצא לאור מאוחר יותר בשינויים קלים תחת הכותר "על הספרות הטרום-אסלאמית".

טאהא חוסיין היה אינטלקטואל ומראשי זרם הרנסאנס המצרי. הוא תמך בלהט באידאולוגיה המתפתחת של הלאומיות המצרית, והאמין שהציוויליזציה המצרית הייתה מנוגדת בתכלית לזו הערבית. על רקע זה טען שהקידמה במצרים תגיע רק כאשר יקבלו המצרים את שורשיהם העתיקים והטרום-אסלאמיים.

בשנת 1950 נתמנה חוסיין לשר החינוך של מצרים, ושם ביקש לממש את אמונתו לפיה "החינוך שקול לאוויר שאנו נושמים ולמים שאנו שותים". הוא הקדיש חלק ניכר מפועלו לקידום החינוך במצרים ולביעור הבערות, בעיקר באזורים הנידחים של המדינה.

חוסיין עורר מחלוקת רבה בתומכו בנאורות כנגד התפיסות המסורתיות השוררות במצרים. במסגרת ניסיונו להגן על עצמו מפני התקפות מתנגדיו, טען חוסיין כי אימץ גישה מחקרית מערבית ברוח הפילוסוף הצרפתי דקארט לניתוח הכתבים הטרום-אסלאמיים, תוך שהוא שם דגש על חיפוש האמת.

כתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניתן לחלק את כתביו של טה חוסיין לשלוש קטגוריות:

  • מחקרים על אודות התרבות הערבית והמוסלמית
  • סיפורת שהתמקדה בביקורת חברתית כנגד העוני והבערות
  • מאמרים פוליטיים

להלן מבחר מכתביו של טה חוסיין:

  • זכרונותיו של אבו אלעלא - 1915
  • שירים נבחרים מהדרמה היוונית - 1924
  • דרמות של הכותבים הצרפתיים הידועים ביותר - 1924
  • הפילוסופיה של אבן ח'לדון - 1925
  • חלוצי המחשבות - 1925
  • דיבורי יום רביעי - 1925
  • השירה הטרום-אסלאמית - 1926
  • בקיץ - 1933
  • הימים - 1933
  • חאפז ושוכי - 1933
  • חיי הנביא - 1933
  • ממרחק - 1935
  • אדיב - 1935
  • החיים הספרותיים בחצי האי ערב - 1935
  • יחד עם אבי אלעלא בכלאו - 1935
  • שירה ופרוזה - 1936
  • ארמון החלומות - 1937
  • יחד עם אלמותנבי - 1937
  • עתיד התרבות במצרים - 1938
  • רגעים - 1942
  • קול פריס - 1943
  • חלומות שחרזאדה - 1943
  • עץ האומללות - 1944
  • גן עדן של קוצים - 1945
  • פרקים על ספרות וביקורת - 1945
  • קולו של אבו אלעלא - 1945
  • עת'מאן - (החלק הראשון של "מלחמת האחים הגדולה") - 1947
  • מסע האביב - 1948
  • העינוי של המצפון המודרני - 1949
  • ההבטחה האלוהית - 1950
  • גן העדן של החיות - 1950
  • האהבה האבודה - 1951
  • משם - 1952
  • הבדלים - 1952
  • במרכז - 1952
  • עלי ובניו (החלק השני של "מלחמת האחים הגדולה") - 1953
  • אנטגוניזם ורפורמה - 1955
  • ביקורת ורפורמה - 1956
  • הספרות בת זמננו - 1958
  • מראת האסלאם - 1959
  • הבלי קיץ - 1959
  • על הדרמה המערבית - 1959
  • שיחות - 1959
  • אלשיח'אן (אבו בכּר ועמר בן אלח'טאב) - 1960
  • מהבלי קיץ לרצינות החורף - 1961
  • השתקפויות - 1965
  • מעבר לנהר - 1975
  • מילים - 1976
  • מסורת והתחדשות - 1978
  • הספרים והסופר - 1980
  • מהחוף האחר - 1990

עם מתרגמי כתביו לעברית נמנים אבא אבן[1] ועמנואל קופלביץ.

חטיבת הביניים בסח'נין קרויה על שמו.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא טאהא חוסיין בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]