בלינצונה

בלינצונה
Bellinzona
סמל בלינצונה
סמל בלינצונה
סמל בלינצונה
דגל בלינצונה
דגל בלינצונה
דגל בלינצונה
מראה העיר העתיקה והקתדרלה מטירת קסטלגראנדה
מראה העיר העתיקה והקתדרלה מטירת קסטלגראנדה
מראה העיר העתיקה והקתדרלה מטירת קסטלגראנדה
מדינה שווייץשווייץ שווייץ
קנטון טיצ'ינו (קנטון)טיצ'ינו (קנטון) טיצ'ינו
שפה רשמית איטלקית עריכת הנתון בוויקינתונים
שטח 19.84 קמ"ר
גובה 238 מטרים
אוכלוסייה
 ‑ בעיר 43,785 (אפריל 2023)
קואורדינטות 46°11′33″N 09°01′18″E / 46.19250°N 9.02167°E / 46.19250; 9.02167
אזור זמן UTC +1
http://www.bellinzona.ch/
אתר מורשת עולמית
שלוש הטירות, החומה והביצורים בעיר השוק בלינצונה
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 2000, לפי קריטריון 4
שטח האתר 146.98 דונם
שטח אזור החיץ 908.065 דונם


שטח השיפוט
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

בלינצונה (איטלקית Bellinzona; צרפתית Bellinzone ובעבר Bellence; בגרמנית ארכאית Bellenz; לטינית Bilitio) היא עיר בדרום שווייץ ובירת קנטון טיצ'ינו. בלינצונה ממוקמת לרוחבו של עמק נהר טיצ'ינו הצר, בגובה 238 מטרים מעל גובה פני הים. היא חבה את קיומה למיקומה האסטרטגי על הגדה השמאלית של הנהר, החולש על הדרך המובילה מעמק הפו בדרום אל שלושה ממעברי ההרים החשובים באלפים (מעבר סנקט גוטהרד, מעבר סן ברנרדינו ומעבר לוקמניר), ומשם לצפונה של אירופה.

קיימות ראיות לקיומו של יישוב במקום כבר לפני 6,000 שנים, ובמשך התקופה הרומית הוא שימש כנקודה אסטרטגית חשובה בהגנת גבולה הצפוני של האימפריה. לאחר הרומאים נשלטה העיר על ידי שליטים שונים, ובהם האוסטרוגותים, הביזנטים, הלומברדים, האימפריה הרומית הקדושה ודוכסי מילאנו, עד שבתחילת המאה ה-16 עברה לשליטת הקונפדרציה השווייצרית.

בשנת 2010 התגוררו בבלינצונה כ-18,000 איש[1], כמעט כולם דוברי איטלקית. כשליש מתושבי העיר הם זרים, רובם איטלקים, ובסביבתה התגוררו כ-50,000 איש. בלינצונה ידועה בשלוש הטירות השוכנות בה, טירת קסטלגראנדה (Castelgrande), טירת מונטבלו (Montebello) וטירת סאסו קורבארו (Sasso Corbaro), אשר יחד עם חומותיה, הקנו לה מעמד של אתר מורשת עולמית בשנת 2000.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרהיסטוריה והעת העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרידי מבנה ואתרי קבורה הראו כי סביבת העיר הייתה מיושבת כבר בתקופה הנאוליתית, במהלך האלף ה-4 לפנה"ס[2]. בעיר גופא התגלו שרידים ליישוב מתקופה זו, מתקופת הברונזה ומתקופת הברזל בעיקר על הגבעה הסלעית עליה ניצבת כיום טירת קסטלגראנדה.

המקום סופח לאימפריה הרומית בתקופת אוגוסטוס. הרומאים הקימו מחנה צבאי וטירה במקום בו שוכנת כיום טירת קסטלגראנדה, ושרידים ממנה התגלו בשנת 1967[3]. בלינצונה שימשה כמעוז צבאי רומי עד שגבולות האימפריה נעו צפונה לעמקי הדנובה והריין במאה ה-1. כאשר החלה פלישת הברברים לאימפריה במאה ה-4, שוב ניצבה העיר בחזית. במקום, שביצרו אותו שוב והפכוהו לנקודה בעלת חשיבות אסטרטגית, יכלו להתגורר כאלף חיילים, וסביר שבתקופה זו החל להיווצר סביב המחנה הצבאי יישוב אזרחי ראשון באתר. בשנת 475 הצליחו הביצורים במקום לעמוד בפני התקפה של כ-900 חיילים גרמאנים, אולם לבסוף הוא נפל בידי האוסטרוגותים בסביבות שנת 500[4].

ימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

צבאות הקונפדרציה השווייצרית בשערי העיר על שלוש טירותיה ב-1422

השלטון האוסטרוגותי התחלף בשלטון ביזנטי באמצע המאה ה-6, ובין השנים 568570 נכבש המקום בידי הלומברדים. ממצאים נראים כי בלינצונה עלתה באש בסביבות שנת 800[5], אך הסיבה לכך איננה ברורה, ונראה כי הרקע לכך לא היה צבאי.

במאה ה-10 הייתה העיר לחלק מנכסיו של אוטו הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, והמבנים העתיקים ביותר שעדיין ניצבים בה, הם מתקופה זו. בסביבות שנת 1000 העניק אוטו השלישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה את העיר לבישוף של קומו[6], ובתקופה זו קיבלה טירת קסטלגראנדה שבמרכז העיר את גבולותיה הנוכחיים. במאה ה-12 השתלט פרידריך הראשון על בלינצונה, ולקראת סוף המאה קמה הטירה השנייה מבין שלוש טירותיה של העיר, טירת מונטבלו, ושולבה בחומותיה של העיר. במשך 300 השנים הבאות התפתחה בלינצונה בהדרגה סביב הרובע ההיסטורי וביצוריה שופרו, ובאמצע המאה ה-13 כבר לבש השוק המקומי בעמק הצר מראה של עיירה קטנה.

לאחר מצור ממושך בשנת 1340 הצליחה שושלת ויסקונטי ממילאנו, לכבוש את העיר[7]. מרגע זה ובמשך 160 השנים הבאות, למעט תקופה קצרה בתחילת המאה ה-15, שלטה מילאנו בבלינצונה, אם כי רק בשנת 1396 אושרה זכותה הפאודלית בעיר באופן רשמי. ראיה לתקופת שלטונם של בני ויסקונטי בעיר יש בסמל הנחש של בלינצונה שהיה סימלה של המשפחה. בני מילאנו ביצרו את העיר ואכפו את הסדר הציבורי ביעילות ובאופן שהגביר את התנועה המסחרית דרך העיר ואת חשיבותה. לאחר שנת 1422 החלה הקמתה של חומה לרוחב עמק הנהר אשר נודעה בשם ה"מוראטה" (Murata), ואשר הייתה אמורה לחסום את המעבר דרכו לחלוטין. לקראת סופה של המאה הוקמה גם הטירה השלישית, טירת סאסו קורבארו, במעלה ההר שממזרח לעיר, אך זו נותרה מחוץ לחומה ההיקפית של בלינצונה. עבודות הביצורים רחבות ההיקף התבצעו במטרה להגן על העיר מפני כוחות הקונפדרציה הישנה של שווייץ, אשר ניסו לכבשה אחת לכמה שנים החל בתחילת המאה ה-15.

הרנסאנס והעת החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מראה העיר ב-1654

בשנת 1499 יצא לואי השנים עשר, מלך צרפת למסעו לכיבוש לומברדיה. הוא הבטיח לקנטונים השווייצריים את השליטה בעיר, אך לא עמד בהבטחתו וכבש אותה לעצמו. שנה לאחר מכן התמרדו תושבי העיר, יחד עם תושבי האזור כולו, כנגד השלטון הצרפתי, וחיל המצב שישב במקום נסוג והתבצר במצודותיה. לואי השנים-עשר שלח את צבאותיו לדכא את המרד, ותושבי בלינצונה פנו אל השווייצרים וביקשו את חסותם. השווייצרים נענו לבקשה והניסו את חיל המצב הצרפתי, ולואי השנים-עשר נאלץ להכיר במצב הדברים בשנת 1503[8]. ביצוריה של בלינצונה איבדו את ייעודם ואת חשיבותם, וכאשר עלה נהר הטיצ'ינו על גדותיו וסחף חלק מהמוראטה, לא טרח איש לחדש את החומה. שלוש הטירות חולקו בין שלושת הקנטונים הכובשים - שוויץ, אורי ואונטרוולדן - וכל אחת מהן קיבלה את שמו של אחד מהם כשם חליפי לשמה המקורי (ראו להלן)[9]. במשך 300 השנים הבאות שרר שקט במקום, והעיר שאיבדה את חשיבותה האסטרטגית שקטה על שמריה.

כאשר זכה קנטון טיצ'ינו בעצמאותו ב-1803, היו הטירות לרכושו. טירת קסטלגראנדה שימשה כבית מאסר וכארסנל נשק החל ב-1813 וזה הורחב ב-1882, אולם ככלל התדרדרו שלוש הטירות למצב של הזנחה. בלינצונה שימשה כבירת הקנטון בסבב עם לוגאנו ולוקרנו, וב-1878 זכתה במעמד הבירה היחידה והקבועה. העיר המודרנית החלה מתפתחת במאה ה-19 על חשבונם של הביצורים העתיקים, חלק מהחומות ושעריהן נהרסו, ורק במאה ה-20 הוכרה חשיבותם ההיסטורית של אלה, והחלו פעולות לשימורם ולהנצחתם.

אוכלוסייה, ממשל, תרבות וחינוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

מראה העיר מבעד לחרכי הירי של טירת מונטבלו
ארמון הממשלה של קנטון טיצ'ינו

בשנת 2011 התגוררו בבלינצונה 18,008 תושבים. אוכלוסיית העיר הייתה יציבה למדי במשך 40 השנים האחרונות, והתאפיינה באחוז גבוה של זרים, עובדה שאיננה חריגה בשווייץ. בתקופה זו עלה חלקם של הזרים בכלל האוכלוסייה ב-7%, אך טרם הגיע לשיא שנרשם בשנת 1910, עת שליש מתושבי העיר היו זרים. להלן נתוני האוכלוסייה והתפתחותה מאז שנת 1880[10][11]:

שנה סה"כ תושבים מהם זרים אחוז הזרים
1880 4,036 776 19%
1910 10,406 3,470 33%
1930 10,706 1,951 18%
1950 12,060 1,633 13%
1970 16,979 4,131 24%
1980 16,743 4,376 26%
1990 16,849 4,925 29%
2000 16,463 5,047 31%
2006 16,880 5,285 31%
2010 18,008

בהיותה בירת קנטון טיצ'ינו, מרוכזים בעיר מוסדות הממשל של הקנטון, ומאז שנת 2004 שוכן בה גם בית המשפט הפדרלי לערעורים פליליים (Bundesstrafgericht, Tribunal pénal fédéral, Tribunale penale federale), המשמש כערכאת הערעור הפלילית הראשונה בשווייץ.

העיר נחשבת גם למרכז תרבותי וידועה בקרנבל שלה המכונה "רבאדן" (Rabadan) ומתקיים מאז שנת 1862[12]. במהלך הקרנבל המושך אלפי משתתפים מרחבי טיצ'ינו, מופקדת העיר בידיו של "מלך" ותזמורת מיוחדת המכונה "צ'יוד סטונאה" (Ciod Stonaa) אשר נוסדה בשנת 1958[13], מופיעה במהלכו כשנגניה עוטים מסיכות. מקורו של השם במילה הפיימונטזית לשאגות או צעקות, שבאה בתורה משיבוש המושג רמדאן (ההקשר בין שני המושגים הוא הרושם שהותירו חגיגות תום צום הרמדאן המוסלמיות על הצלבנים). בעיר פועל תיאטרון מאז שנת 1846[14] והתזמורת הפילהרמונית העירונית (Civica filarmonica di Bellinzona) נוסדה בשנת 1785.

מספר מוסדות השכלה גבוהה פועלים בעיר ובהם בית הספר הגבוה לטכניקה (Scuola Superiore Specializzata di Tecnica, SSST), בית הספר הגבוה למחשבים (Scuola Superiore di Informatica di Gestione, SSIG) ובית הספר הגבוה למלונאות ולתיירות (Scuola Superiore Alberghiera e Turismo).

קבוצת התאחדות הכדורגל המקומית, AC בלינצונה (AC Bellinzona או L'Associazione Calcio Bellinzona), הייתה אלופת שווייץ בשנים 19471948, אך כיום היא משחקת בליגה השנייה.

תחבורה וכלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחנת הרכבת של בלינצונה

גם כיום שוכנת בלינצונה על עורק תעבורה חשוב. הכביש המהיר העובר ממערב לנהר, הוא הדרך היבשתית החשובה ביותר בין איטליה לשווייץ, והוא מוביל עד לבזל בצפון-מערבה של המדינה בצידו האחד, וללוגאנו והלאה אל מילאנו מדרום בצידו האחר. סמוך מצפון לעיר נפגש כביש עם הכביש המהיר המוביל דרך מעבר סן ברנרדינו לכור ולמזרחה של שווייץ.

אוטובוסים של הדואר השווייצרי בפיאצה אינדיפנדנצה

לאורכה של מסילת הרכבת החוצה את העיר עוברת תנועת הרכבות בקו ציריך-מילאנו, ובלינצונה שוכנת על ציר גוטהרד של פרויקט אלפטראנזיט להקמת קווי רכבת חדשים דרך הרי האלפים. במסגרת הפרויקט נבנית מנהרת בסיס הגוטהארד (Gotthard-Basistunnel; Galleria di base del San Gottardo) באורך של 57 ק"מ מצפון לעיר, וזו עתידה להיות, לכשתושלם, המנהרה הארוכה בעולם[15]. מדרום לעיר מוקמת מנהרת הבסיס צ'נרי (Ceneri-Basistunnel; Galleria di base del Monte Ceneri) באורך של 15.4 ק"מ שתחבר אותה אל לוגאנו. עוד מתוכנן להפתח בשנת 2015 קטע מסילת רכבת נוסף בסמוך לעיר, גם הוא חלק מציר גוטהרד, המכונה בשם "גוטהרד דרום" (Gotthard-Süd); אולם הקמת "מסילה עוקפת בלינצונה" (Bahnumfahrung Bellinzona) הוקפאה לעת עתה.

תחנת הרכבת שוכנת צפונית-מזרחית למרכז העיר ההיסטורי ובה חמישה רציפי נוסעים. עוד יוצאים מהתחנה מספר קווי אוטובוס של הדואר השווייצרי ושל מנהלת התחבורה הציבורית של קנטון טיצ'ינו ליעדים ברחבי הקנטון. שדה התעופה הבינלאומי הקרוב לעיר שוכן בלוגאנו, ושדה תעופה קטן נוסף נמצא בלוקרנו.

אף על פי שעיקר כלכלתה העיר נסמך על שירותים וחינוך, פועלת בבלינצונה גם תעשייה לייצור מכונות.

אתר מורשת עולמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

טירת קסטלגראנדה מדרום-מזרח: מימין לשמאל נראים המגדל השחור, המגדל הלבן, הארסנל (בלבן) והחיבור אל המוראטה. מתחת לארסנל נראה האגף הדרומי של הטירה ומתחתיו שער הכניסה הישן
מפת העיר

טירת קסטלגראנדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תרשים הטירה

עד המאה ה-13 שימשה טירת קסטלגראנדה הניצבת במרכזה ההיסטורי של בלינצונה, כמתחם המבוצר היחיד של העיר, ולכן כל הכתובות אשר התייחסו לביצורי העיר עד מועד זה כיוונו אליה. לאחר מכן כונתה "הטירה הישנה" ומאוחר יותר "טירת מיכאל הקדוש" (castello di San Michele) או "טירת אורי" (castello d'Uri) על שמו של קנטון אורי.

הטירה ניצבת על ראשה השטוח של גבעה סלעית מוגנת, שקוטרו נע בין 150 ל-200 מטר. חומותיה ההיקפיות הוקמו תמיד בהתחשב בתנאים הטבעיים, ולכן שרידי החומה הנוכחית (במפה - 1) הוקמו לאורך תוואי החומה הרומית ששרידיה נחשפו בשנת 1967. במרכזה של הטירה חצר רחבת ידיים (במפה - 6) המוקפת על ידי מספר מבנים, שרובם, למעט אלה שהוקמו במאתיים השנים האחרונות, ניבנו בין 1250 ל-1500[16]. מעדויות כתובות מימי הביניים וממחקר ארכאולוגי עולה כי בעבר היו בטירה מבנים רבים מאלה הניצבים בה כיום, אך רובם נהרסו בעת שלטונה של מילאנו בעיר במאה ה-15. ההרס נעשה ככל הנראה כדי לפנות את השטח להקמת מגורים ארעיים לחיילים בעת הצורך, ובמקביל חוזקו החומות במספר שלבים, נוספו מגדלי שמירה, וחלקה המערבי של הטירה חובר אל חומות העיר. בימי הביניים הייתה הכניסה לטירה באמצעות מדרגות שהובילו אל שער בחומה בצידה הדרומי (במפה - 8), ושלוש חצרות הקיפו אותה מצפון, מערב ומדרום.

במרכז הטירה ניצב המבנה הגבוה במתחם - "טורה ביאנקה" (Torre Bianca - "המגדל הלבן" - במפה - 5) - שהוקם ככל הנראה במאה ה-13, ומגדל העוז הרבוע ששימש בעבר כארמון הבישוף של קומו מקיף אותו. מספר מבנים מלבניים ניצבים לאורך החזית הדרומית והמערבית של הטירה (במפה - 9). האגף המערבי חדש בהרבה והוקם במאה ה-19, עת שימש כארסנל הנשק של הטירה. בטרסות הגפנים בחצר הדרומית נחשפו שרידים של יישוב פרהיסטורי ורומי וכן שרידים מימי הביניים. עוד נמצאו שרידי מצבות מבית הקברות ששכן במקום, ואשר היה שייך לכנסיית פטרוס הקדוש (במפה - 7) ששימשה ככנסיית הרובע. נוסף על כנסייה זו נמצאו שרידיהן של שתי כנסיות נוספות - האחת בין המגדל הלבן ל"טורה נרה" (Terre Nera - "המגדל השחור". במפה - 4) הוקדשה למיכאל, והאחרת ששרידיה בחצר המערבית, הוקדשה ככל הנראה למדונה. הטירה עברה שיפוץ מקיף בין השנים 19821992, הותקנה מעלית המובילה אליה מפיאצה דל סולה שמצפון לה (במפה - 2), והיא הותאמה לעריכת אירועי תרבות. באגפה הדרומי של הטירה שוכן כיום מוזיאון ובו מוצגת, בין היתר, סדרה של 300 ציורים מהמאה ה-15 שהתגלו באקראי ב-1970 בבית משפחת גירינגלי (Ghiringhelli) והמתארים את החיים בבלינצונה באותה עת.

טירת מונטבלו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפינה המזרחית של טירת מונטבלו

טירת מונטבלו ניצבת במרחק של 250 מטר בלבד דרום-מזרחית לטירת קסטלגרנדה. בין שתי הטירות חוצץ גיא וטירת מונטבלו גבוהה מאחותה בכ-90 מטר. הטירה נודעה גם בכינויים "הטירה הקטנה", ""הטירה האמצעית" (על שום מיקומה בין שתי הטירות שבשכנות לה), "טירת מרטין הקדוש" או "טירת שוויץ" על שמו של קנטון שוויץ. הטירה הוקמה בסביבות שנת 1300 ונזכרה לראשונה בכתובים ב-1313[17]. היא הורחבה במאה ה-14, אך לאחר מכן הוזנחה. בין 1462 ל-1490 הורחבה הטירה שוב וקיבלה את צורתה הנוכחית, ובמאה ה-15 נחשבה למתאימה ביותר להגנת העיר במקרה של מלחמה כוללת מבין שלוש הטירות. עבודות שיקום נוספות נערכו במקום החל ב-1903.

בניגוד לטירת קסטלגראנדה, הגישה אל טירת מונטבלו קלה יחסית מכל עבריה אך במיוחד מצידה המזרחי, דבר שהביא לחפירת תעלה בצד זה ומעליה גשר הרמה. צורתה של הטירה כשל דלתון כשבמרכזה שוכן המתחם ההיסטורי וסביבו שתי חומות היקפיות. בפינותיה הדרום-מערבית והצפון-מערבית מחוברת הטירה אל חומות העיר. המתחם ההיסטורי מחולק למספר אגפים על ידי חומות ונראה כי שחזורו אינו מייצג נאמנה את צורתו המקורית. נראה שגם המגדל בצידו המזרחי של המתחם ההיסטורי (נראה בתמונה מימין) שוחזר באופן מוטעה ב-1903 לפי הדפסים מהמאה ה-17. המבנים בתוך המתחם ההיסטורי נבנו כשהם צמודים לחומותיו, ושימשו למגורים ולצרכים אחרים. הכניסה אל המתחם נמצאת בצידו המערבי ובצידו המזרחי שוכנת הבאר. קפלה קטנה המוקדשת למיכאל נבנתה בצמוד לחומה הדרומית של המתחם בשנת 1600 לערך. שתי החומות ההיקפיות הוקמו במאה ה-15, והחצרות שנוצרו בינן לבין המתחם ההיסטורי התאימו לחניית כוחות מזוינים ולהצבת תותחים. כיום שוכן בטירה מוזיאון עירוני וארכאולוגי המציג, בין היתר, ממצאים מאתרי קבורה פרהיסטוריים ברחבי טיצ'ינו. בטירה מתקיימים פסטיבלים שנתיים כמו פסטיבל "החרב במצודה" (La Spada nella Rocca) המשחזר את אורחות החיים בימי הביניים[18], ופסטיבל מונטבלו למוזיקה קאמרית.

טירת סאסו קורבארו[עריכת קוד מקור | עריכה]

טירת סאסו קורבארו

טירת סאסו קורבארו הידועה גם כטירת אונטרוולדן, על שם הקנטון ההיסטורי, או טירת ברברה הקדושה, ניצבת במרחק של 600 מטר דרומית-מזרחית למרכז העיר ומשקיפה עליה מגובה של 230 מטר. בניגוד לשתי הטירות האחרות ששולבו במערך הביצורים ההיקפי של העיר בין המאה ה-13 למאה ה-15, נותרה טירה זו בבדידותה. בשנת 1400 לערך כבר ניצב מגדל מבוצר במקום, ובהמלצת יועצים צבאיים ממילאנו, נהרס זה החל ב-1478 והטירה הוקמה תחתיו. עבודות ההקמה נמשכו עד 1482 והמבנה שימש גם כבית מאסר[19]. הטירה ספגה מכות ברק במאות ה-16 וה-17 ובשנת 1900 עמדה בחורבנה. שיפוצים מקיפים שנערכו באופן לא אחראי במהלך המאה ה-20, הביאו את האתר לצורתו הנוכחית, אך גרמו במקביל לאובדן ממצאים ארכאולוגיים חשובים.

הטירה היא מבנה רבוע שאורך כל אחת מצלעותיו הוא 25 מטר. בפינה הדרום-מערבית ובפינה הצפון-מזרחית שלה ניצבים מגדלי תצפית רבועים בגבהים שונים, ועובי חומותיה נע בין מטר בודד ל-1.8 מטר בחזית המזרחית הרגישה. במרכזו של המבנה חצר מרכזית והכניסה אליו היא מצידו המערבי הפונה אל העיר שבעמק. המבנים הצמודים לחומה הדרומית והמערבית מצידן הפנימי שימשו למגורים והם נישאים לגובה של שתי קומות. בצידה המזרחי של החצר המרכזית ניצבים קפלה ובאר.

חומות העיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

חומות העיר

האזור המשתרע על תא שטח קטן בגיא שבין טירות קסטלגראנדה ומונטבלו שימש במקורו ככיכר שוק, והפך לעיר מבוצרת לפני אמצע המאה ה-13 כאשר הוקמה החומה המקורית. הממצאים מראים כי גם החומה הנוכחית שהוקמה בין השנים 14751480 קמה על אותו תוואי[20]. חיבורן של החומות אל שתי המצודות מקשה לקבוע היכן מסתיימות חומות העיר והיכן מתחילות החומות ההיקפיות של המצודות עצמן, ובניגוד לערים אחרות בהן החומה נבנתה בצורה היקפית סביב העיר, בבלינצונה הוקמו שתי חומות נפרדות אשר חיברו את שתי הטירות וסגרו על העיר מצפון ומדרום. כ-60% מהחומות שרדו אגב שינויים רבים במהלך המאה ה-20 והריסת קטעים במטרה לפתוח רחובות למעבר כלי רכב ופתחים למעבר הולכי רגל. עוד נהרסו שלושה משעריה של העיר במהלך המאה ה-19, ורק השער המערבי ניצב גם כיום. מאידך, חמשת מגדלי השמירה נותרו על כנם.

המוראטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המוראטה המובילה מטירת קסטלגראנדה בקדמת התמונה וחוצה את העמק

המוראטה הנמתחת מטירת קסטלגראנדה מערבה, הגיעה במקור עד לנהר, חצתה אותו והסתיימה במורדות ההרים התוחמים את העמק ממערב, תוך שהיא חוסמת את המעבר דרכו. הועלו סברות שחומה מסוג זה הוקמה כבר בתקופה הרומית, אך לא נמצאו לכך ראיות, ונראה כי הקמתה החלה לאחר שנת 1422. לאורך המוראטה שנועדה לתת מענה להתקפות השווייצריות מצפון הוקמו עמדות הגנה רק בצידה הצפוני. לאחר שהחומה כשלה ב-1478 והשווייצרים פרצו דרכה והתקיפו את העיר מדרום, נהרסה המוראטה המקורית, וחומה חדשה הוקמה תחתיה בשנים 14871489, הפעם עם עמדות הגנה גם בצידה הדרומי. אולם גם חומה זו לא מנעה את כיבושה של העיר בידי הקונפדרציה השווייצרית בתחילת המאה ה-16, ובכך הפכה תוך זמן קצר לחסרת חשיבות אסטרטגית. ב-1515 עלה הטיצ'ינו על גדותיו וסחף עמו קטע של כ-150 מטר מהמוראטה. ב-1820 נהרסה ה"טורטה" (Torretta), מגדל שניצב בקצה המערבי של המוראטה, וב-1869 הלך גם ה"פורטונה" (Portone), אחד משלושה מגדלי שער השער, בעקבותיה[21].

קטע המוראטה ששרד ישר כמעט לחלוטין והוא עשוי מחומה כפולה הסוגרת על עורק תנועה ברוחב של 2 מטר העובר בין שני חלקיה. חלקה המזרחי ניצב על מורדות הגבעה המסולעת עליה ניצבת טירת קסטלגראנדה, בעוד שיסודותיה המערביים הושקעו אל תוך אדמת הסחף בסמוך לנהר. סמוך לחלק זה במוראטה נחפר גם חפיר, אך זה נסתם במשך מאות השנים מאז הריסתה. שניים משלושת מגדלי השמירה העגולים לאורך המוראטה שרדו והם בולטים משני צדדיה במרחק של 150 מטר זה מזה.

אתרי העיר האחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיכר הקתדרלה וקתדרלת פטרוס וסטפנוס הקדושים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קתדרלת פטרוס וסטפנוס הקדושים - מגדל הפעמונים ניצב מאחור ומשמאל נראה האורתוריום המוקדש למרתה הקדושה
מראה נוסף של חזית הקתדרלה ושל הכיכר שלפניה, ולצידה בית ובו מרפסות עם מעקה ברזל מסוגנן

כיכר הקתדרלה (Piazza della Collegiata) או פיאצה גראנדה (Piazza Grande - "הכיכר הגדולה") שוכנת במרכזה של העיר העתיקה, והיא הראשונה בשורה של ארבע כיכרות קטנות הערוכות לאורך רחוב בצורת חצי עיגול והמקיף את טירת קסטלגראנדה ממזרח ומדרום. בעבר שימש המקום כבית הקברות של קתדרלת פטרוס וסטפנוס הקדושים (Collegiata dei SS. Pietro e Stefano) הניצבת בצידה המזרחי של הכיכר. במאה ה-16 בעת הקמת הקתדרלה נהרסו מספר בתים בכיכר כדי לאפשר את הקמת הנרתקס שלה. במאה ה-18 התגוררו עשירי העיר בבתים הלומברדיים בכיכר. חזיתותיהם של בתים אלה מעוטרות, ובחלק מהבניינים קבועות מרפסות עם מעקה פלדה מסוגנן.

הקתדרלה הוקמה בשנת 1511 באתר בו שכנה כנסייה קודמת שהוקדשה לפטרוס הקדוש, אך נהרסה. מועצת העיר הפקידה את עבודות ההקמה בידיו של האדריכל שתכנן את הקמתה של קתדרלת קומו. העבודות החלו ב-1517 או ב-1518 והושלמו ב-1785[22]. חזית הקתדרלה בסגנון הרנסאנס בנויה מאבן לבנה. על הגמלון ניצב פסל של הבתולה ומשני צדדיה שני פסלי מלאכים. שני הפסלים הקיצוניים ביותר משני צדדיו של הגמלון הם של המלך דוד ושל המלך שלמה. מעל לדלת הכניסה המרכזית קבוע תבליט של סמל העיר, ומעליו בתוך נישה ניצב פסלו של פטרוס הקדוש. משני צדדיה של הדלת המרכזית שתי דלתות בסגנון אופייני למאה ה-15. חלון הרוזטה במרכזה של החזית מחולק ל-12 חלקים וקוטרו 5 מטר[23]. הוא נקבע בחזית המבנה בסוף המאה ה-16 או בתחילת המאה ה-17, ומשני צדדיו שתי נישות נוספות ובהם ניצבים פסליהם של סטפנוס הקדוש ושל לורנצו הקדוש. הקמתו של מגדל הפעמונים החלה בשנת 1567 והסתיימה ב-1583, ובראשו שישה פעמונים שהותקנו בו בשנת 1823. פנים הקתדרלה מקושט בעיטורי סטוקו עשירים מהמאה ה-17, ויש בו ספינה בודדת שמשני צדדיה שתי שורות שבכל אחת מהן חמש קפלות. בימת הדרשה מ-1784 מצופה בשכבת סטוקו דמוית שיש (scagliola), ובאפסיס שמאחורי המזבח המרכזי, קבוע ציור המתאר את הצליבה. גובהה של היצירה המתוארכת לשנים 15681569, הוא 5.80 מטר ורוחבה 2.55 מטר. הכנסייה שופצה בין השנים 19801999. בצידו הצפוני של המבנה נבנה במאה ה-17 אורתוריום המוקדש למרתה הקדושה (oratorio di S. Marta). האורתוריום שופץ בשנים 19671968 וקירותיו ותקרתו מקושטים בפרסקאות מעשה ידיהם של אמנים מווארזה. פסל עץ של הקדושה מ-1763 ניצב על מזבח השיש באורתוריום.

פיאצה נוזטו ובניין העירייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניין העירייה

פיאצה נוזטו (Piazza Nosetto) שוכנת מרחק קצר מדרום לכיכר הקתדרלה, ושמה בא לה מעץ אגוז שניצב במרכזה לפני מאות שנים, ואשר ניטע בה שוב לפני מספר שנים[24]. הכיכר אשר שימשה מאז ומתמיד כמוקד השלטון המקומי בבלינצונה וגם כיום ניצב בה בניין העירייה, היא העתיקה בעיר. עם תחילת שלטון דוכסי מילאנו בעיר, הוקם במרכזה של הכיכר מבנה אשר זכה לשם "קופרטו" (coperto - (ה)"מקורה"), ובו נערכו שימועים פומביים והוקראו פסקי דין. הבניין יצא משימוש אט אט וב-1471 נהרס. הכיכר שימשה גם כמרכז לחיי המסחר והחברה בעיר ובה שכנה הבאר העירונית.

בית העירייה הנמצא בצידה הדרומי של הכיכר שימש כבניין מועצת העיר, וכארכיון הלידות, המיתות והנישואין. מתחת לבניין התגלו עדויות למבנה מוקדם יותר מהמאה ה-13. ב-1347 הוקם במקום מבנה חדש ששימש כמשכנם של מועצת העיר ובית המשפט[25]. מבנה זה חודש לחלוטין במאה ה-15 וזכה לשם "פלאצו דל פודסטה" (Palazzo del Podestà), בקירוב "ארמון הנציב", שניהל את ענייני העיר עבור דוכסי מילאנו. בשנות התשעים של המאה ה-15 המבנה הורחב ונוסף לו מגדל פעמונים שבו נקבע מאוחר יותר גם שעון. בתחילת המאה ה-20 היה הבניין שרוי במצב של הזנחה, והוא נהרס ושוחזר ב-1928.

פיאצה תאטרו ופיאצה גוברנו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרחק קצר מערבית מפיאצה נוזטו, מעבר למקום בו היה קבוע בעבר שער לוקרנו (porta Locarno) בחומת העיר, שוכנת פיאצה תאטרו (Piazza Teatro - "כיכר התיאטרון"). בכיכר עדיין נמצאים שרידיה של החומה הדרומית אשר פורקה במחצית הראשונה של המאה ה-19. אבניה של החומה שימשו להקמת בניין התיאטרון העירוני (Teatro Sociale) ב-1847, וזה העניק את שמו לכיכר. בהמשכה של פיאצה תאטרו שוכנת פיאצה גוברנו (Piazza Governo - "כיכר הממשל") שבצידה המערבי שוכן ארמון הממשלה והפרלמנט של קנטון טיצ'ינו (ראו תמונה לעיל). הבניין הוקם ב-1738 ושימש כמנזר עד שנת 1848, עת היה לנכס של ממשלת הקנטון, ועבר מספר שינויים מקיפים[26].

פיאצה דל סולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פיאצה דל סולה לאחר עיצובה מחדש, כפי שהיא נראית מטירת קסטלגראנדה הצמודה לה

פיאצה דל סולה (Piazza del Sole - "כיכר השמש") שוכנת מצפון לעיר העתיקה, בצמוד לטירת קסטלגאנדה ומצוקיה הצפון-מזרחיים של הטירה יורדים היישר אל הכיכר. שטח הכיכר שהשתרעה מצפון לשער העיר הצפוני, ואשר כונתה שער קודבורגו (Porta Codeborgo) השער הגרמני (Porta Tedesca) או שער טיצ'ינו (Porta Ticinese), היה מוצף לעיתים קרובות על ידי נגר עילי מההרים שממזרח לה. הכיכר עצמה נבנתה במאה ה-18, ככל הנראה כדי לפתור את בעיית ההצפות. החל בשנות החמישים של המאה ה-20 נהרסו הבנינים שסביב הכיכר באופן הדרגתי. תחילה נהרס המבנה שניצב במרכזה של הכיכר ואשר נודע בכינוי "האי" (L'Isola). לאחריו נהרסו הבנינים שמצידה המזרחי והדרומי של הכיכר, ותוך כדי כך נחשף קטע מחומת העיר הצפונית[27]. הכיכר עוצבה ונבנתה מחדש בסגנון מודרני לאחר ששימשה כמגרש חניה.

פיאצה אינדיפנדנצה וכנסיית סן רוקו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פיאצה אינדיפנדנצה והאובליסק

פיאצה אינדיפנדנצה (Piazza Indipendenza - "כיכר העצמאות") שנודעה בכבר כפיאצה סן רוקו (Piazza San Rocco - "כיכר רוקו הקדוש"), שוכנת מדרום לעיר העתיקה ובה ניצב בעבר "שער לוגאנו" (Porta Lugano), שערה הדרומי של העיר. הכיכר קיבלה את שמה מהאובליסק (Obelisco) שהוצב במרכזה לציון מאה שנים ל"חוק הבוררות" של נפולאון אשר ביטל את "הרפובליקה ההלווטית" ואיפשר את הצטרפותה של טיצ'ינו לשווייץ כקנטון עצמאי.

כנסיית סן רוקו (chiesa San Rocco) שמדרום לכיכר ולחומות העיר נבנתה בשנת 1478 במקום בו ניצבה כנסיית קודמת מהמאה ה-14 שהוקדשה ל"מריה הקדושה של הגשר" (Santa Maria del Ponte). הכנסייה עברה שיפוץ מקיף בשנת 1926[28], מגדל הפעמונים שלה נהרס והפרסקאות שעל חזיתה נמחקו ופינו את מקומם לפרסקו חדש של הקדוש. הכנסייה שוחזרה שוב בשנים 19961998.

כנסיית סנטה מרייה דלה גרצייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כנסיית סנטה מרייה דלה גרצייה (Chiesa di S. Maria delle Grazie - "כנסיית מרייה הקדושה של ההודיה", או "של החן") בדרומה של העיר הוקמה בסוף המאה ה-15 ונזכרה לראשונה בשנת 1480. המנזר ששכן בסמוך לה חדל מלשמש לייעודו זה באמצע המאה ה-20, והקלויסטר שלו משמש בהווה כבית אבות. פנים הכנסייה מחולק לשני חלקים על ידי קיר גדול בסגנון פרנציסקני ועליו פרסקאות בסגנון הרנסאנס. הפרסקו המרכזי מתאר את הצליבה, והוא מוקף ב-15 פרסקאות נוספים העוסקים בחייו של הצלוב. זהות האמן שצייר את הפרסקאות עלומה, אך נראה כי היה לומברדי והיצירה נוצרה בין 1495 ל-1505[29]. פרסקו ידוע נוסף בכנסייה מכונה "דורמיציו מרייה" (Dormitio Mariae - "שנתה של מריה"), והוא מתאר את הסגידה לפסל עץ של הבתולה הנמה. הכנסייה נפגעה בשריפה ב-31 בדצמבר 1996 אך עברה שיפוץ מקיף.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא בלינצונה בוויקישיתוף
מראה בלינצונה מדרום, ציור מאת הצייר ויליאם טרנר (1841)

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]