מיסה מחזורית
מיסה מחזורית (באנגלית: Cyclic mass) הוא כינויה של יצירה מוזיקלית, שנכתבה לנוסח היום-יומי (Ordinary) של המיסה הקתולית בתקופת הרנסאנס. במיסה המחזורית חלקו כל הפרקים - קיריה, גלוריה, קרדו, סנקטוס ואגנוס דאי - נושא מוזיקלי משותף, בדרך כלל קנטוס פירמוס, שהקנה להן אחדות ושלמות. המיסה המחזורית הייתה הצורה מרובת הפרקים הראשונה במוזיקה המערבית, שנכתבה בהתאם לעיקרון ארגוני יחיד.
התקופה שבה חוברו מיסות מחזוריות נמשכה משנת 1430 עד סביבות 1600, אף כי מלחינים מסוימים, בעיקר במרכזי מוזיקה שמרניים, המשיכו לכתוב אותם לאחר מועד זה. סוגי המיסות המחזוריות כוללים מיסה "מוטו" (או מיסה של "מוטיב ראשי"), מיסת קנטוס פירמוס, מיסת פרפרזה, מיסה פארודית ומיסות, המבוססות על צירופים של הטכניקות הללו.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לפני שהלחנת יצירה שלמה לנוסח המיסה הרגילה, בידי מלחין יחיד, הייתה לנורמה, בסביבות אמצע המאה ה-15, נהגו מלחינים לכתוב מוזיקה לצמדי פרקים. צמדים של גלוריה-קרדו או סנקטוס-אגנוס דאי מצויים בכתבי יד רבים מראשית המאה ה-15, משל מלחינים כמו יוהנס צ'יקוניה, ארנולד דה לאנטינס וזאכארה דה טראמו. קיימת אמנם האפשרות, שכמה ממלחינים אלה כתבו מוזיקה לנוסח המיסה בשלמותו, אך שום יצירה מחזורית מאת מלחין יחיד לא שרדה. (ה"מיסה של גברתנו" (Messe de Nostre Dame) מאת גיום דה מאשו, המתוארת לפני 1365 הנה המיסה השלמה המוקדמת ביותר מאת מלחין יחיד ששרדה עד ימינו, איננה נחשבת בדרך כלל למיסה מחזורית אמיתית.) כמה מחזורי מיסה מן התקופה שבין 1420 ל-1435, בייחוד מצפון איטליה, מלמדים, שמלחינים פעלו להשגת מיסה מאוחדת, אך פתרו את הבעיה באופן שונה: במקרים רבים שימש טנור נפרד לכל אחד מפרקי המיסה, שהייתה מאוחדת סגנונית מכל בחינה אחרת.[1]
קרוב לוודאי, שמקור המיסה המחזורית האמיתית הוא אנגליה והמלחינים הראשונים שידוע כי ערכו את המיסה תוך שימוש באותו קנטוס פירמוס בכל פרק הם ג'ון דאנסטפל וליונל פאואר. בכל אופן, הייתה זו ה-Missa Caput, יצירה אנגלית אלמונית שיוחסה לפנים לגיום דופאי, "אחת היצירות המהוללות ביותר במאה ה-15"[2] שתהיה למשפיעה ביותר בכתיבת מיסות ביבשת אירופה; היצירה הזו מופיעה בשבעה מקורות קונטיננטליים נפרדים מן המאה ה-15. יותר מכל מיסה אחרת לפני שנות ה-80' של המאה ה-15.[3] בין שאר מאפייניה, יצירה זו נחשבת לראשונה, שעשתה שימוש בקו בס חופשי מתחת לקנטוס פירמוס בטנור. כתוצאה מתפוצתה של ה"מיסה קאפוט", פשט בקרב מלחינים הנוהג להוסיף את הקול הנמוך הזה למרקמים הפוליפוניים שלהם ממחצית המאה ואילך, פחות או יותר; נוהל זה איפשר גמישות הרמונית וקדנציאלית, שלא הייתה קיימת קודם לכן.[4]
השיטה המוקדמת ביותר ששימשה לארגון פרקי המיסה הייתה שיטת המוטיב הראשי, הידועה גם בשם "מוטו". במקרה זה, נושא מוכר או קטע מנושא פתח כל אחד מחלקי המיסה החשובים. הרבה מיסות "מוטו" אוחדו גם באמצעים אחרים, אבל הליך כזה לא היה נחוץ. דוגמה מוקדמת למיסת "מוטו" היא ה-Missa verbum incarnatum מאת ארנולד דה לאנטינס, כנראה מסביבות 1430, שבה כל פרק מקושר באמצעות מוטיב ראשי. נוסף לכך, הפרקים מכילים רמזים דקים למוטט שלו, O pulcherrima mulierum. רבות מן המיסות של דופאי עושות שימוש בטכניקה של מוטיב ראשי, גם כאשר הן מנצלות טכניקה אחרת, כגון קנטוס פירמוס. טכניקת המוטו הייתה נפוצה ביבשת אירופה, אך נדירה בקרב מלחינים אנגלים.[5]
בשנים המאוחרות של המאה ה-15, טכניקת קנטוס פירמוס הייתה זו ששימשה בתדירות הגבוהה ביותר לאיחוד מיסות מחזוריות. הקנטוס פירמוס, שנלקח בתחילה מן המזמור הגרגוריאני, ולאחר זמן ממקורות אחרים כמו שאנסונים חילוניים, הולחן בדרך כלל בצלילים ארוכים יותר בקול הטנור (זה שמעל הקול הנמוך ביותר).[6] יתר הקולות יכלו לבוא לביטוי בדרכים רבות, החל פוליפוניה בהלחנה חופשית וכלה בקאנון מחמיר, אבל המרקם היה בראש ובראשונה פוליפוני, אך לא אימיטאטיבי. בכמה מקרים הופיע הקנטוס פירמוס גם בקולות אחרים, מלבד הטנור, בחירות גדלה והולכת ככל שהמאה הלכה וקרבה לסיומה. שאנסונים חילוניים היו למקור המועדף לקנטוס פירמי בתקופתם של אוקכם ובני דורו (השליש האחרון של המאה ה-15), ומלחינים החלו לכתוב שאנסונים משלהם; דוגמה לכך היא Missa au travail suis של אוקכם, המבוססת על שאנסון שלו באותו שם.
אוקכם השתמש לארגון המיסות המחזוריות שלו בטכניקת הקאנון והדוגמה הראשונה למיסה כזאת נכתבה כנראה על ידו: "מיסה פרולאטיונום", שבמקום להסתמך על קנטוס פירמוס קבוע, התבסס כל פרק מפרקיה על אימיטאציה, שכל אחד ממרווחי האימיטאציה שלה נפרש והתרחב מאוניסונו לאוקטבה במהלך המיסה. (לימן פרקינס ראה בכך את "ההישג הוקונטרפונקטי המדהים ביותר של המאה ה-15" והשווה אותו, בהיקף ובהפקה, לוריאציות גולדברג של יוהאן סבסטיאן באך).[7] מיסה אחרת של אוקכם, Missa cuiusvis toni כתובה כך, שאפשר לבצע אותה בכל אחד מארבעת המודוסים הכנסיתיים.
בראשית המאה ה-16 כבר לא הייתה טכניקת הקנטוס פירמוס השיטה המועדפת לכתיבת מיסות, פרט לכמה אזורים מרוחקים מרומא ומארצות השפלה (מלחינים ספרדים, בייחוד, המשיכו להשתמש בשיטה זו גם במאה ה-16). בין השיטות האחרות לארגון המיסות המחזוריות טכניקת הפרפרזה והטכניקה הפארודית.
בטכניקת פרפרזה, נעימת מקור, אם נעימת קודש ואם חילונית, עוברת עיבוד ושכלול, בדרך כלל באמצעות קישוטים אבל לפעמים באמצעות צמצום ודחיסה. במיסות פרפרזה הנעימה מופיעה בדרך כלל בכל קול שהוא. Missa Pange lingua של ז'וסקן דה פרה (1520 בקירוב) היא דוגמה מפורסמת לכך: גם פלסטרינה הרבה להשתמש בשיטה זו, שרק הטכניקה הפארודית קדמה לה.
המיסה הפארודית, הידועה גם בשם "מיסת אימיטאציה" (שכן השימוש במילה "פארודיה" איננו מרמז כלל לסאטירה, אלא מבוסס על הבנה שגויה של המקור מן המאה ה-16), עושה שימוש בקולות רבים ממקור פוליפוני לשם האחדת הפרקים השונים של מיסה מחזורית. טכניקת פארודיה הייתה השכיחה ביותר בשימוש מכל השיטות במאה ה-16: פלסטרינה לבדו כתב 51 מיסות פארודיה. לבנייתה של מיסה כזאת אפשר היה להשתמש כמקור במוזיקת קודש או במוזיקה חילונית, וכמה מן השירים היה חילוניים בפירוש: דוגמה מאוחרת היא Missa entre vous filles משנת 1581, המבוססת על שיר זימה פופולרי מאת קלמנס נון פפה, "Entre vous filles de quinze ans" ("בנות חמש-עשרה מתוקות שכמותכן").[8]