אזור תעלת פנמה
| |||
 | |||
| אוניית צי ארצות הברית קרונלנד חוצה את אזור התעלה בשנת 1915 | |||
 | |||
| ממשל | |||
|---|---|---|---|
| עיר בירה | בלבואה | ||
| גאוגרפיה | |||
| יבשת | אמריקה | ||
| היסטוריה | |||
| הקמה | הסכם היי-בונו וארייה | ||
| תאריך | 18 בנובמבר 1903 | ||
| פירוק | הסכמי טוריחוס-קרטר | ||
| תאריך | 1979 | ||
| ישות קודמת | קולומביה | ||
| ישות יורשת | פנמה | ||
| כלכלה | |||
| מטבע | דולר אמריקאי | ||
אזור תעלת פנמה (באנגלית: Panama Canal Zone, בספרדית: Zona del Canal de Panamá) היה אזור ששטחו 1,432 קמ"ר במרכז פנמה, משתי גדותיה של תעלת פנמה. רוחבו של האזור היה כ-8.1 ק"מ מכל אחד מצידי התעלה, ולמעט הערים פנמה סיטי וקולון (הנמצאות בתחום ה-8 ק"מ).
האזור הוקם ב-18 בנובמבר 1903 בעקבות הסכם היי-בונו וארייה. עם הקמת מאגרי המים הנדרשים להפעלת תעלת פנמה, נוספו מאגרי מים אלה לשטח האזור.
בין השנים 1903–1979 נשלט האזור על ידי ארצות הברית, אשר הקימה את התעלה ומימנה את פעולתה.
בין השנים 1979–1999 היה האזור בשליטה משותפת פנמית-אמריקאית, בעקבות הסכם טוריחוס-קרטר משנת 1977 המבטיח את נייטרליות התעלה.
במשך מרבית קיומו של האזור יכולו תושבי פנמה להיכנס אל האזור בלא הגבלה. באזור עצמו התגוררו כ-3,000 אנשי צבא אמריקאים.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
יבשת אמריקה חוסמת את נתיב השיט בין האוקיינוס האטלנטי והאוקיינוס השקט. במשך שנים רבות נאלצו ספינות ששטו בנתיבים בין אירופה לאוקיינוס השקט לבצע עיקוף גדול מדרום לכף הורן שבצ'ילה כדי לעקוף את היבשת. עיקוף זה ארך זמן רב וחשף את כלי השיט לסיכונים רבים בים הסוער. נתיב ימי ישיר בין שני האוקיינוסים עדיין נחשב כפתרון אידיאלי לבעיה זו, ורעיון בניית תעלה בנקודה הצרה ביותר במרכז אמריקה התעורר בתקופות שונות. לבסוף, מעודדים מהצלחת כרייתה של תעלת סואץ, התחילו הצרפתים, בהדרכתם וניהולם של פרדיננד דה לספס וגוסטב אייפל, בבניית תעלה בגובה פני הים (כלומר, ללא תאי שיט) ב-1 בינואר 1880. למרות העבודה הרבה שכבר הושקעה בבניית התעלה, בשנת 1893 נאלצו הצרפתים להפסיק את הפרויקט בשל שערוריית פנמה, שבעקבותיה התמוטטה החברה שהוקמה לצורך בניית התעלה, כמו גם בגלל מחלות כמלריה וקדחת צהובה וכן בשל הקושי הגדול בכריית תעלה בגובה פני הים. ארצות הברית, בהנהגתו של תיאודור רוזוולט, קנתה את הציוד והחפירות הצרפתיות. בשנת 1902 שכנע נשיא ארצות הברית תאודור רוזוולט את הקונגרס האמריקאי להיכנס לתחום כריית התעלה הימית מחוף לחוף בפנמה. היה זה בעיצומה של מלחמת אלף הימים שבה הייתה קולומביה שרויה, שבמהלכה נעשו ניסיונות של בדלנים מפנמה לקבל עצמאות. ארצות הברית שלחה כוח ימי למימיה הטריטוריאליים של קולומביה, שאיים על עצמאות הרפובליקה. ב-3 בנובמבר 1903, ב"עידוד" של ארצות הברית ושל צרפת, הכריז אזור פנמה על עצמאות מדינית מקולומביה. לאחר מספר חודשים, בתחילת 1904, החלה חפירת תעלת פנמה. בתמורה לסיוע ברכישת העצמאות העניקה פנמה לארצות הברית את השליטה באזור התעלה.
אף שתושבי פנמה הורשו להיכנס לאזור ולחצות אותו, עצם קיומו של האזור יצר חיכוכים בין פנמה וארצות הברית, ובמהלך השנים הפגינו הפנמים כנגד השליטה האמריקאית, ובשנת 1964 אף פרצו מהומות בסמוך לאזור.
משא ומתן להסדר חדש התחיל בשנת 1974 והוביל להסכמי טוריחוס-קרטר, שנחתמו על ידי נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר ועומאר טוריחוס הררה מפנמה ב-7 בספטמבר 1977. חתימת ההסכמים לוותה בארוחת ערב ממלכתית שהתקיימה בבניין האיחוד הפאן אמריקאי ובהשתתפות כל המדינות החברות בארגון מדינות אמריקה.
ב-1 באוקטובר 1979 בוטל האזור ולא התקיים עוד, ועבר לשליטת פנמה בכפוף להסכמים.
ממשל וכלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעוד שהתעלה עצמה נוהלה על ידי חברת תעלת פנמה, האזור נוהל על ידי ממשלת האזור. כל תושבי האזור היו עובדי הממשל של האזור, ונאסרה פתיחת חנויות עצמאיות באזור. כל העסקים שפעלו באזור היו בניהול ובבעלות ממשלת האזור. כל מבני המגורים באזור היו בבעלות ממשלת האזור והושכרו לתושבי האזור על בסיס ותק השהיה באזור.
לאזור היה כוח משטרה משלו, ומערכת משפט עצמאית. שופטי האזור השתייכו לבית המשפט המחוזי הפדרלי האמריקאי של אזור התעלה.
אזרחות תושבי האזור[עריכת קוד מקור | עריכה]
רשמית האזור היה אזור אינסולרי (טריטוריה של ארצות הברית מחוץ ל-50 מדינות ארצות הברית, ומחוז קולומביה). זמן קצר לפני יצירת האזור התעוררה השאלה האם חוקת ארצות הברית חלה באזורים אינסולרים, והאם אזורים אלה מהווים שטחים של ארצות הברית מבחינת זכויות תושביהם. בית המשפט העליון של ארצות הברית דן בשאלה בשנת 1901 במקרה דאונס נ' בידוול וקבע עקרונית כי אזורים אינסולריים אינם חלק מארצות הברית והחוקה אינה חלה בהם[1]. בפסק הדין בעניין רסמוסן נ' ארצות הברית משנת 1905 קבע בית המשפט לערעורים של ארצות הברית (בית המשפט הפדרלי לערעורים) כי החוקה אינה חלה בטריטוריות[2]. משמעות פסיקה זו היא שילדים הנולדים באזור הם תושבי ארצות הברית אך לא אזרחי ארצות הברית, ומותר להם להיכנס לארצות הברית, אך אין להם זכות הצבעה בה, מבלי שקיבלו את אזרחות המדינה[3]. בשנת 1937 חוקק הקונגרס חוק המתקן מצב זה. חוק זה, המשולב כיום בסעיף 1403 לפרק 8 לחוק ארצות הברית קובע כי מי שנולד באזור התעלה לאחר ה-26 בפברואר 1904, ואשר אחד מהוריו היה אזרח ארצות הברית, יהיה אף הוא אזרח ארצות הברית[4][5]. לפי פרק 2 לחוקת ארצות הברית נדרש בין השאר שהנשיא יהיה אדם אשר נולד כאזרח ארצות הברית או אזרח ארצות הברית בלידתו. לפי קביעת החוק לגבי אזור תעלת פנמה התאפשר לסנאטור ג'ון מקיין, שנולד באזור זה, להיות מועמד המפלגה הרפובליקנית בבחירות לנשיאות ארצות הברית 2008[6].
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- "אין יותר מחר" כתבת מגזין TIME מיום 15 באוקטובר 1979
- מפות אזור התעלה
- מצלמות רשת של אזור התעלה
- ההגנה האווירית של התעלה 1958-1970
- אזור תעלת פנמה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ דאונס נ' בידוול
- ^ רסמוסן נ' ארצות הברית
- ^ תושבות ואזרחות בארצות הברית, עמ' 2
- ^ סעיף 1403 לספר החוקים של ארצות הברית
- ^ אחד האזרחים שנולד באזור תעלת פנמה הוא ג'ון מקיין, שהיה מועמד לתפקיד נשיא ארצות הברית בבחירות 2008.
- ^ טלי גולדשטין, האם מקיין פסול מלהתמודד על הנשיאות?, באתר וואלה!, 28 בפברואר 2008
