הבטלנים (סרט)
 | |
| כרזת הסרט | |
| בימוי |
פדריקו פליני  |
|---|---|
| הופק בידי |
לורנזו פגוררו |
| תסריט |
פדריקו פליני אניו פלאיאני |
| עריכה |
Rolando Benedetti |
| שחקנים ראשיים | פרנקו אינטרלנגי, אלברטו סורדי, פרנקו פבריצי, לאופולדו טריאסטה |
| מוזיקה |
נינו רוטה |
| צילום |
אוטלו מארטלי |
| מדינה |
צרפת, איטליה |
| חברה מפיצה |
Janus Films, נטפליקס |
| שיטת הפצה |
וידאו על פי דרישה |
| הקרנת בכורה | 26 באוגוסט 1953 |
| משך הקרנה | 103 דקות |
| שפת הסרט |
איטלקית |
| סוגה |
סיפור התבגרות, סרט קומדיה, סרט דרמה |
| דף הסרט ב־IMDb | |
  | |
הבטלנים (באיטלקית: I Vitelloni) הוא סרט קולנוע איטלקי, בבימויו של פדריקו פליני, שיצא למסכים ב-1953. בסרט, שהוא דרמה קומית, נעשה שימוש ביסודות אוטוביוגרפיים מובחנים אשר משקפים שינויים חברתיים חשובים באיטליה של שנות החמישים.
סרט זה, אשר היה מועמד לפרס האוסקר בשנת 1958, היה סרטו הראשון של פליני אשר זכה להצלחה מאז כישלונו המסחרי של סרטו השני השייח הלבן (1952), והיווה פריצת דרך לאלברטו סורדי, אחד הקומיקאים המשמעותיים והפופולריים ביותר של איטליה שלאחר מלחמת העולם השנייה.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
העלילה ממוקמת ברימיני, עיירת הולדתו של הבמאי. עלילת הסרט עוקבת אחר חייהם של חמישה צעירים המעבירים את זמנם בעצלתיים בכפרם הקטן שעל שפת הים. פאוסטו (פרנקו פבריצי), מנהיג החבורה, נישא לאהובתו, אך מוצא כי דעתו מוסחת ללא הרף על ידי נשים אחרות. אותה העת לאופולדו (לאופולדו טריאסטה), השואף להיות מחזאי, מוסיף לעבוד על מחזותיו המשמימים, וחולם על העלאתם ביום מן הימים. אלברטו (אלברטו סורדי) עודנו חי בבית אימו, ומתפאר בכך שהוא שומר על כבוד המשפחה בעת שהוא משגיח על אחותו, אולגה (קלוד פארל). במהלך הסרט ניתן הרושם שאך מעט תשומת-לב מופנית אל ריקרדו (ריקרדו פליני) ומורלדו (פרנקו אינטרלנגי), ואולם הלה מתברר לבסוף כדמות המפתח בסרט, ומשמש בגלוי כאלטר-אגו לפליני. בדרכם של חמשת החברים, התקועים, כמדומה, בגיל ההתבגרות, קורות מגוון תקריות בעודם מנסים להוסיף עניין לחייהם הפרובינציליים נטולי הריגוש. לבסוף, אחד מהם משתחרר מן השיתוק-שמרצון אשר קיבלו על עצמם, ומתקדם הלאה עם חייו, מה שמוביל לאחת מסצנות הפרידה הנוגעות ביותר ללב בהיסטוריה הקולנועית. מפני שזכה להצלחה מידית בעת צאתו לאקרנים, זיכה הסרט את פליני במוניטין של במאי עולה ומוכשר.
תקציר העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בסיומו של הקיץ, מבול פתאומי משבש תחרות יופי בעיירה קטנה על חוף הים האדריאטי. זוכת הטקס, סנדרה רוביני (ליאונורה רופו) מרגישה באי-נוחות ומתעלפת. מהר מאוד עוברת שמועה בקהל שהיא בהריון מאחד פאוסטו מורטי (פרנקו פבריצי), רודף שמלות ילדותי. תחת לחצי אביו, פרנצ'סקו (ג'ין ברוקרד), הוא מסכים לחתונת בזק. אחרי טקס ממועט משתתפים, הזוג הצעיר עוזב את העיר ויוצא לירח דבש.
מובטלים וחיים על חשבון הוריהם, פאוסטו וחבריו הצעירים מעבירים את זמנם בקפיצה בין בתי קפה ריקים, מועדוני פול ושיטוטים חסרי כיוון על החוף. הם מקיימים מעשי קונדס ילדותיים, ומציקים לעוברים ושבים מבעד לחלונות המכונית המפוארת של הוריהם. כשמכל הדלק נגמר, הם גם חוטפים הצלפה או שתיים. מורלדו רוביני (פרנקו אינטרלנגהי), אחיה של סנדרה והצעיר בחבורה, צופה באי-נעימות בניסיונות הפיתוי של פאוסטו וביחסו לנשים, בעודו מהרהר על קיומו ועל המשמעות לחייו וחולם על דרכים לברוח לעיר הגדולה. ריקרדו (ריקרדו פליני), הבריטון, שקוע בחלומות מופרחים על שירה ומשחק. אלברטו (אלברטו סורדי), החולמני, נתמך על ידי אימו ואחותו העצמאית אולגה (קלוד פארל). רגיש ונשי, הוא לא מרוצה מהרומן של אחותו עם אדם נשוי. ליאופולדו (ליאופולדו טריאסטה), המחזאי, כותב מחזה ומתדיין עליו עם סרג'יו נטאלי (אכילה מג'רוני), שחקן אקסנטרי שליאופולדו רוצה שישחק במחזה.
אחרי חזרתו מירח הדבש עם סנדרה, פאוסטו נאלץ להתחיל לעבוד בתור עוזר בחנות כתבי עת דתיים של מישל קורטי (קרלו רומאנו), חבר של חמו. פאוסטו חסר התקנה ממשיך בניסיונות פיתוי, גם בנוכחות אשתו. בנשף המסכות השנתי, פאוסטו נדהם מיופייה הבוגר של ג'וליה קורטי (לידה בארובה), אשתו של מעסיקו. אלברטו, לבוש בדראג ושיכור, חוצה את רחבת הריקודים בריקוד סוריאליסטי לבוש כובע קרנבל בומבסטי עשוי עיסת נייר. בחזרתו הביתה עם הזריחה, אלברטו הרוס מהגילוי שאחותו ברחה סופית עם המאהב האסור שלה. ניסיונו העלוב של פאוסטו לפתות את ג'וליה מוביל אותו להשפלה על ידי מישל וכמובן לפיטורו. בתור נקמה, גונב פאוסטו פסל מלאך מוזהב מחנותו של מישל ומנסה, בעזרתו של מורלדו, למכור אותו לנזיר. הנזיר מעלה חשד ומסרב. פאוסטו מחליט להעניק את הפסל לאיכר פשוט (סילביו בגוליני) שמעמיד אותו בכניסה לביתו העלוב ומתפעל ממנו.
ערב אחד, ליאופולדו מצטרף לסרג'יו בהליכה על חוף הים. השניים פוצחים בשיחה על המחזה, אך כשהשחקן מציע את עצמו לתפקיד, ליאופולדו בורח באימה. אחרי שהיא מגלה על הסטוץ של פאוסטו עם שחקנית, סנדרה לוקחת את התינוק ובורחת מהבית. כל החבורה מתגייסת למצוא את אשתו ובנו של פאוסטו. הם מוצאים אותה בבית אביו של פאוסטו, וכשזה מתעצבן הוא מצליף בפאוסטו בחגורתו. בהחלטה לעזוב סופית את העיירה הפרובנציאלית והמונוטונית, מורלדו עולה על רכבת לרומה, בעודו מדמיין את חבריו הבטלנים מעבירים את חייהם בשינה.
שחקנים ודמויות[עריכת קוד מקור | עריכה]
- פרנקו אינטרלנגי – מורלדו רוביני
- אלברטו סורדי – אלברטו
- פרנקו פבריצי – פאוסטו מורטי
- ליאופולדו טריאסטה – ליאופולדו וונוצ'י
- ריקרדו פליני – ריקרדו
- ליאונורה רופו – סנדרה רוביני
- ג'יו ברוקרד – פרנצ'סקו מורטי
- קלוד פארל – אולגה
- קרלו רומאנו – סניור מישל קורטי
- לידה בארובה – סניורה ג'וליה קורטי
- אנריקו ויאריסיו – סניור רוביני
- פאולה בורבוני – סניורה רוביני
הפקה[עריכת קוד מקור | עריכה]
כתיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]
אחרי שסיים תסריט ראשוני לסרט "לה סטרדה" יחד עם התסריטאי טוליו פינלי, הוא הציע את הרעיון למפיק לואיג'י רוברה (איתו היה תחת חוזה). רוברה התקשה להסכים למימון הסרט משתי סיבות: האחת הייתה שהסרט לא היה שייך לז'אנר מוגדר, והשנייה הייתה שסרטו הקודם של פליני, “השייח הלבן" היה לכישלון כלכלי וביקורתי. כמחווה חברותית לפליני, רוברה שלח את התסריט ללורנזו פגוררו, מפיק שאהב את "השייח הלבן". פגוררו לא ראה אטרקטיביות כלכלית ב"לה סטרדה", והורה לפליני לכתוב קומדיה.
ביוגרפים חלוקי דעות בנושא מי הגה את הרעיון לסרט "הבטלנים". לפי טוליו קזיץ', זה היה פליני שהגה את הרעיון לאחר דיון ארוך עם אניו פליאנו. לפי הוליס אלפרט, זה היה פינלי בסיעור מוחין יחד עם פליני ופליאנו שחשבו על הרעיון לספר סיפור על תלאות ההתבגרות בעיירה פרובנציאלית. תחת ניהולו של פליני, שלושתם כתבו את התסריט במהירות, תוך היזכרות בילדותם.
מקור שם הסרט[עריכת קוד מקור | עריכה]
מפיצים שהיו מעוניינים בתסריט דרשו את שינוי שמו, משום ש"הבטלנים" (באיטלקית I vitelloni, 'עגל' בהגהה הרומאני, שימש כשם גנאי לצעירים סוררים) היה שם קשה להבנה, תוספת סיכון להפקה מסוכנת גם כך. פליני מצידו סירב לשנות את השם, שבחר בו מתוך זיכרון של אישה זקנה שקראה לו כך אחרי שהתרגזה מאחד ממעשי הקונדס שלו. 'ויטלוני' הם, על פי פליני ”צעירים למשפחות מהמעמד הבינוני, ילדים טובים של אימא, שפרחו בתקופות החגים ובזבזו את שאר השנה בהמתנה להם.”
המקור האמיתי למילה נובע מעירוב המילים 'בקר' ו'עגל' באיטלקית, ומשמעותה היא "אדם ילדותי, עצלן בלי זהות מוגדרת או משמעות לחיים". במכתב משנת 1971, הציע אניו פליאנו (אחד מתסריטאי הסרט) הגדרה יותר מפורטת: ”בזמני המושג 'ויטלונה' התייחס לנער ממשפחה ממוצעת, אולי סטודנט – אבל אחד שכבר עבר את מסגרת הלימודים הממוצעת או אחד שלא עושה כלום... אני מאמין שהמושג מגיע מעיוות המילה וודלונה, שמשמעותה המעי הגס, או אדם שאוכל הרבה. זו הייתה דרך לתאר את בן המשפחה שרק אכל ולא ייצר, שרק חיכה להתמלא.”
ליהוק[עריכת קוד מקור | עריכה]
למרות המוניטין שלו בתור מכשיל סרטים ונגד בקשתו של פגוררו, פליני ליהק שוב את אלברטו סורדי לתפקיד ראשי. סורדי, מצידו, סירב בהתחלה להצעתו של פליני מכיוון שלא היה מדובר התפקיד ראשי אך הסכים מאוחר יותר בתהליך ההפקה. המפיצים התקשו לקבל החלטת ליהוק זו ודרשו שיופיע בחוזה עם סורדי סעיף שמבהיר כי שמו לא יופיע בפרסומי הסרט. אף גרוע מכך, פליני ליהק את לאופולדו טריאסטה (שהיה בתפקיד הראשי ב"שייח הלבן" הכושל) לתפקיד המחזאי הצעיר ואת אחיו האלמוני ריקרדו פליני ליהק לגלם את דמותו. אלמונים נוספים בצוות השחקנים היו פרנקו אינטרלנגהי ולאונורה רופו שסיימו באותה תקופה את הצילומים לסרט "מלכת שבא". לשחקנית הצ'כית לידה בארובה היה אומנם קהל מעריצים, אבל היא הייתה יותר מפורסמת בגלל הרומן שלה עם הנאצי יוזף גבלס. פליני סגר את הצוות המפוקפק עם פרנקו פבריצי (פאוסטו) שהתחיל את הקריירה שלו בשנת 1950 בסרטו של מיכלאנג'לו אנטוניוני "יומן אהבה" אך נכשל שנתיים מאוחר יותר עם הסרט Christ Passed by the Barn (דרוש תרגום).
אחרי לחצים מהגופים המממנים של הפרויקט (Cité Film הפריזאים), פגוררו פנה לפליני בבקשה להוסיף שחקן עם "שם" לפרויקט, לעשותו אטרקטיבי יותר.
כדי לרצותו, פנה פליני אל ויטוריו דה סיקה (במאי הסרט גונבי האופניים) והציע לו את התפקיד של סרג'יו נטאלי, השחקן. פליני הסביר לדה סיקה על נטיותיה ההומוסקסואליות של הדמות, וזה הסכים כל עוד הדמות "תכתב עם מידה רבה של אנושיות" לדברו. בסופו של דבר, דה סיקה סירב לתפקיד כי הרגיש שהוא עלול לסמן אותו כהומוסקסואל באמת. פליני, שהחליט גם הוא שדה סיקה לא נכון לתפקיד, ליהק את אכילה מג'רוני, שחקן תיאטרון מוערך, לתפקיד.
צילומים ועריכה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מתוארת בתור "הפקה נודדת", ההפקה הותאמה ללו"ז מופע הכישרונות שסורדי לקח בו חלק. ההפקה נדדה מעיר לעיר יחד עם המופע, כאשר סורדי השתתף בצילומים בזמנו הפנוי. כשהמופע הגיע לפירנסה, צולמו סצינות במסיבה ענקית שהתקיימה ב'תיאטרו גולדוני' בדצמבר 1952. בהנהגתו של מנהל ההפקה לואיג'י גיאקוסי, אותו פליני פגש בסט צילומים בטריפולי בזמן המלחמה, ועם הצלם המנוסה אוטלו מרטלי, הצילומים מהמסיבה שימשו כבסיס לנשף המסיכות שהיווה סצנה מרכזית בסרט. ההפקה יצאה להפסקה בחג המולד וחזרה לצילומים ב-15 בינואר 1953. בגלל מחסור תקציבי, הרבה מהסרט צולם באתרי צילום שלא היה בהם צורך בתפאורה. באוסטיה צולמו סצינות השיטוט והבהייה בים על הרציף. בעיר פיומיצ'ינו צולמה סצנת תחרות היופי הפותחת את הסרט, על מדרגות מלון הקורסאל. ג'יקוסי שמר על מוראל הצוות בכך שדאג שיסעדו במסעדות הטובות ביותר בערים בהן ביקרו.
הסרט צולם על ידי מספר צלמים (קרלו קרליני, אוטלו מרטלי ולוציאנו טרסאטי) בתקופה של כשישה חודשים. פליני פיתח שפה ויזואלית שהתאפיינה בצילומים איטיים וארוכים שעוקבים אחרי הדמויות שלדברו "מבטאת את אורח החיים האדיש וחסר המטרה שלהן”. השימוש בזום סימן אירועים דרמטיים, לדוגמה כשסנדרה מתעלפת בתחרות היופי וכשאביו של פאוסטו מכה אותו.
עם העורך רונלדו בנדטי, פליני ביסס מקצב עריכה בו סיקוונסים (סדרות של סצינות) קצרים הופרדו בחיתוכים חדים, בעוד שבסיקוונסים ארוכים יותר הם השתמשו בדיזולבים (מעברים חלקים ועדינים יותר). כך האפיזודות השונות, בעלות ה"היגיון הפנימי" חוברו והחזיקו יחדיו. בסוף הסרט, פליני הקפיא את התמונה כדי לייצב את גווידו, חברו של מורלדו, בעודו מייצב עצמו על פסי הרכבת.
הפצה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הסרט הוקרן בפסטיבל ונציה ב-26 באוגוסט 1953 וזכה בפרס אריה הכסף, בנוסף לתרועות בסוף ההקרנה ולביקורות מעולות. הסרט הופץ ויצא לאקרנים ב-17 בספטמבר 1953 ובניגור לציפיות זכה להצלחה מסחרית וביקורתית. "הבטלנים" היה סרטו הראשון של פליני שזכה לתפוצה בינלאומית. הוא הצליח בצרה נאה באנגליה וצפון אמריקה ונחל הצלחה גדולה בארגנטינה. הסרט יצא לאקרנים בצרפת ב-23 באפריל 1954 ונחל גם שם הצלחה גדולה.
"הבטלנים" הוצג לראשונה בארצות הברית ב-7 בנובמבר 1956 בהצלחה נאה ולביקורות טובות.
הסרט הופץ מחדש ב-2003 במלאת 10 שנים למותו של פליני.
פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]
זכיות: פסטיבל הסרטים בוונציה: אריה הכסף - פרס הבמאי הטוב ביותר, לפדריקו פליני, 1953. הסינדיקט האיטלקי הלאומי לעיתונאי קולנוע: פרס סרט הכסף; פרס הבמאי, פדריקו פליני; פרס המפיק; פרס שחקן המשנה, אלברטו סורדי, 1954
מועמדויות: פסטיבל הסרטים בוונציה: אריה הזהב, פדריקו פליני, 1953 פרסי האקדמיה האמריקאית לקולנוע (האוסקר): פרס התסריט לסרט קולנוע, 1958.
השפעות בולטות[עריכת קוד מקור | עריכה]
אחד מסרטיו היותר משפיעים של פליני, “הבטלנים" עורר השראה אצל הבמאים האירופאים חואן אנטוניו ברדם, מרקו פררי ולינה וורטמולר. אפשר לראות השפעה והשראה והסרט אצל מרטין סקורסזה בסרטו "רחובות זועמים" (1973), אצל ג'ורג' לוקאס בסרטו "אמריקן גרפיטי" (1974) ואצל בארי לוינסון בסרטו "דיינר" (1987). בקולנוע הישראלי, ניתן לראות במידה מסוימת השפעה של סרט זה על סדרת סרטי אסקימו לימון של בועז דוידזון.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
"הבטלנים", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
"הבטלנים", באתר נטפליקס
"הבטלנים", באתר AllMovie (באנגלית)
"הבטלנים", באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)- "הבטלנים", באתר Metacritic (באנגלית)
- "הבטלנים", באתר אידיבי
"הבטלנים", במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)- ר. עזריה, שממון ופיוט בפרובינציה, מעריב, 18 באוגוסט 1959
- ר. גברילית, געגועי בני עיירה קטנה, דבר, 21 באוגוסט 1959
