קלוזאפין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קלוזאפין
שם IUPAC
8-Chloro-11-(4-methylpiperazin-1-yl)-5H-dibenzo[b,e][1,4]diazepine
שמות מסחריים בישראל
לוזפין
לפונקס
נתונים כימיים
כתיב כימי C18H19N4Cl 
מסה מולרית 326.1298 יחידת מסה אטומית מאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
נתונים פרמוקוקינטיים
זמינות ביולוגית 60% - 70%
מטבוליזם בכבד
זמן מחצית חיים כ-14 שעות
בטיחות
מעמד חוקי תרופת מרשם. בישראל כלולה בסל הבריאות
קטגוריית סיכון בהריון קטגוריית סיכון C (אוסטרליה), קטגוריית סיכון B עריכת הנתון בוויקינתונים
סיכון לתלות נמוך
דרכי מתן אוראלי
מזהים
קוד ACT N05AH02 עריכת הנתון בוויקינתונים
מספר CAS 5786-21-0
PubChem 2818
ChemSpider 10442628
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

קלוזאפין (Clozapine) היא תרופה אנטי-פסיכוטית לא טיפוסית. התרופה משמשת בעיקר לטיפול בסכיזופרניה, בהפרעות מצב רוח ובמחלות נפש נוספות המלוות בפסיכוזה. התרופה משווקת בישראל תחת השמות לוזפין ולפונקס.[1]

שימושים רפואיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קלוזאפין נחשבת לתרופה יעילה בטיפול בחולים הסובלים מסכיזופרניה וממחלות פסיכיאטריות נוספות המלוות בפסיכוזה, כדוגמת דיכאון פסיכוטי, שלא הגיבו לטיפול בתרופות אנטי-פסיכוטיות אחרות. כמו כן, במקרים נדירים יותר התרופה משמשת לטיפול בדיסקינזיה מאוחרת חמורה, במחלת פרקינסון אידיופטית, במחלת הנטינגטון, בתסמונות על הקשת האוטיסטית, בהפרעה טורדנית-כפייתית, במאניה שלא מגיבה לתרופות אחרות ובחולים אובדניים הסובלים מסכיזופרניה או מהפרעות סכיזואפקטיביות.

פרמקולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התרופה נספגת בגוף במהירות ומגיעה לרמת שיא בפלזמה בתוך כשעתיים. מצב שווי משקל מושג תוך פחות משבוע אם הכדור ניטל פעמיים ביום. לקלוזאפין יש שני מטבוליטים עיקריים, לאחד מהם, N-dimethyl clozapine, יש פעילות פרמקולוגית מסוימת. קלוזאפין הוא אנטגוניסט לקולטני דופמין (D1,‏ D4 ,D3) וכן לסרוטונין. לתרופה יש פוטנטיות נמוכה יחסית כאנטגוניסט לרצפטור D2. מידע מסקירות PET מראה שמינון של 10 מ"ג של הלופרידול גורם לתפוסה של 80% מהרצפטורים של D2 בסטריאטום, בעוד שמינון יעיל קלינית של קלוזאפין תופס רק 40-50% מהרצפטורים של D2 בסטריאטום. הבדל זה בתפוסת הרצפטורים של D2 הוא כנראה הסיבה לכך שקלוזאפין אינו גורם לתופעות אקסטרה-פירמידליות.

תופעות לוואי[עריכת קוד מקור | עריכה]

תופעות הלוואי השכיחות ביותר של התרופה הן ריור מוגבר, ישנוניות, עייפות, סחרחורות, סינקופה, דופק מהיר, לחץ-דם נמוך, הפרעות קצב, בחילות והקאות. תופעות לוואי שכיחות אחרות כוללות עייפות, עלייה במשקל, עצירות, שלשולים, וחולשת שרירים. במקרים נדירים התרופה עלולה לגרום למיוקרדיטיס ולאגרנולוציטוזיס. מטופלים הנוטלים את התרופה נמצאים בסיכון לפרכוסים, הסיכון עולה ככל שמינון התרופה עולה ועומד על 0.6%–2% למינונים הקטנים מ-300 מ"ג ליום ו5%–14% למינונים הגדולים מ-600 מ"ג ליום. [2]


מינון והנחיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימים כדורים של 25 ו-100 מ"ג. המינון ההתחלתי הוא בדרך כלל 25 מ"ג פעם או פעמיים ביום, למרות שבטיפול שמרני יש להתחיל במינון של 12.5 מ"ג פעמיים ביום. ניתן להעלות את המינון באופן הדרגתי (25 מ"ג ליום כל 2–3 ימים) עד 300 מ"ג ליום שמחולק לפעמיים או שלוש פעמים ביום. ניתן לתת מינון של עד 900 מ"ג ליום.[1]
ניתן לבדוק רמות קלוזאפין בדם בחולים שלא מגיבים לטיפול התרופתי.

אינטראקציות בין-תרופתיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אין להשתמש בתרופה במקביל לתרופה אחרת שגורמת לאגרנולוציטוזיס או דיכוי מח עצם. תרופות אלה כוללות קרבמזפין, פניטואין, פרופילטיואורציל, סולפונאמיד וקפטופריל. שילוב של התרופה ליתיום עם קלוזאפין יכול להגביר את הסיכון לפרכוסים, לבלבול ולהפרעות תנועה. אין להשתמש בשילוב של ליתיום וקלוזאפין אצל אנשים שחוו אירוע של תסמונת נוירולפטית ממאירה. קלומיפרמין עלול להגביר את הסיכון לפרכוסים על ידי הורדת סף הפרכוס ועל ידי העלאת הרמה של קלוזאפין בפלזמה. ריספרידון, פלואוקסטין, פרוקסטין ופלובוקסמין מעלים את הרמות של קלוזאפין בנסיוב הדם.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא קלוזאפין בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.