יישוב מחדש במזרח
יישוב מחדש במזרח (בגרמנית: Umsiedlung nach (dem) Osten) היה יופמיזם נאצי שהתייחס לגירוש יהודים (כחלק מהפתרון הסופי) ואחרים, למשל צוענים, למחנות ההשמדה ולמקומות רצח אחרים.[1][2] הנאצים השתמשו בלשון נקייה בניסיון לרמות את קורבנותיהם כך שאלה יחשבו שהם עומדים להיות "מיושבים מחדש" במקום אחר, בדרך כלל מחנה עבודה, אך לא כל הקורבנות האמינו לטענה. הגרמנים השתמשו גם במילה "פינוי", מה שמרמז על שמירה מפני סכנה באופן שמטעה את הקורבנות באותה מידה. ליהודים ניתן לקחת מזוודות, אך הכבודה הועמסה לעיתים בנפרד, ולעיתים הושארה בתחנה כדי שניתן יהיה לנצל אותה מאוחר יותר, לאחר יציאת הרכבות. יהודי גרמניה ומטענם נאספו בגלוי ולעיני הציבור לפני הובלתם לתחנת הרכבת המקומית. כדי לשמור על אמינות השקר, ניתנו קבלות, והמטען נישא לעיתים בנפרד או שנאסף מהקורבנות לפני או לאחר הירצחם.[3][4]
רכבות שואה[עריכת קוד מקור | עריכה]
רוב הקורבנות נישאו אל מותם על ידי רכבות רייכסבאן בקרונות בקר נעולות וללא חלונות, ללא סידורים סניטריים (מלבד דלי בפינה אחת) ושום מים או מזון מלבד מה שהקורבנות הביאו איתם. הקרונות נועדו לשאת בעלי חיים כמו צאן ובקר ולא לשמש לנשיאת בני אדם. כל קרון היה אמור לשאת רק 50 איש, אך בדרך כלל הם היו עמוסים ב-100 עד 150 קורבנות. הצפיפות הקשתה על ישיבה והגבירה את מצוקתם של ה"מיושבים מחדש" מאחר שכולם נאלצו לעמוד פרקי זמן ארוכים. תנועה חופשית הייתה בלתי אפשרית, כמו גם כל סוג של פעילות גופנית. רכבות השואה קיבלו עדיפות נמוכה מאוד במערכת הרכבות, ולרבות לקח מספר ימים להגיע ליעדיהן, כך ששיעור התמותה בהן היה גבוה. הגרמנים שהפעילו מערכת זו לא סיפקו ציוד להישרדות, והיו מקרי מוות רבים מהתייבשות שהובילה להתעלפות, ולאחר מכן אובדן הכרה ואחריו מוות. לא נעשו ניסיונות מצד מפעילי הרכבת או אנשי הרכבת לסייע לנוסעים, אף כי אלה שילמו עבור נסיעתם. גם התשלום היה חלק מהתרמית - מראית עין של נסיעה רגילה ברכבת. טיפול דומה היה נהוג במחנות ריכוז כעונש לאסירים. הדיאטה הסטנדרטית במקומות אלה ובגטאות הייתה דיאטת רעב עם פחות קלוריות ליום ממה שנדרש לקיום חיים.
רכבות השואה נשכרו על ידי אדולף אייכמן, והרייכסבאן דרש שתעריפי הנסיעה בכיוון אחד ישולמו על ידי הקורבנות, אם כי ילדים מתחת גיל ארבע הורשו לנסוע חינם אל יעד מותם. הרכבות נסעו למחנות המוות בפולין הכבושה הגרמנית: חלמנו, בלז'ץ, טרבלינקה, מיידנק ואושוויץ-בירקנאו, אך הרכבות בשנים 1939 ו-1940 נסעו גם לגטאות במזרח, והקורבנות נרצחו שם בדרך כלל על ידי איינזצגרופן שארגן ריינהרד היידריך. התנאים ברכבות השואה היו כה גרועים עד שנוסעים רבים מתו בדרך למחנות המוות. שלעיתים קרובות נדרשו ימים רבים להגיע ליעד. קרונות הבקר בהם נישאו הקורבנות לא היו מחוממים בחורף ולא מאווררים בשרב ולכן הנוסעים נחשפו להתייבשות, היפותרמיה או מכת חום. מקרי מוות בקרב קשישים, ילדים וחולים היו נפוצים והגופות הוצאו בכל עצירה. כדי לשמור על ההונאה, חלק מהנוסעים קיבלו גלויות מהשומרים כדי לשלוח לקרוביהם ובהן מילים מוכתבות על "יישובם מחדש". הונאה זו נמשכה במחנות המוות, למשל הקמת תחנות מזויפות במחנות טרבלינקה וסוביבור, תחנות שלמות עם שלטים, שעון תחנה (עם זמן קבוע מצויר) ופרחים כדי להרגיע את הקורבנות שהגיעו.[1]
איינזצגרופן[עריכת קוד מקור | עריכה]
בדוחות האיינזצגרופן מצוינים יהודים שהוצאו להורג במקום ככאלה ש"יושבו מחדש": "המונח המיופה "יושב מחדש" (ausgesiedelt) הובן כמשמעות של משהו אחר (erschossen או hingerichtet / ירו בו, או הוצא להורג)".[5] במהלך המלחמה, עיתונות המחתרת הפולנית הזהירה את התקשורת הזרה שלא לקבל את הטענה של יישוב מחדש כפשוטה.[6] מכחישי שואה טוענים שהשימוש בביטוי במסמכים נאציים מתייחס ליישוב מחדש בפועל של יהודים, ולא לרציחתם, אך טענות אלו נדחות על ידי היסטוריונים.[7]
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Adey, Peter (29 באוגוסט 2019). "Evacuated to Death: The Lexicon, Concept, and Practice of Mobility in the Nazi Deportation and Killing Machine". Annals of the American Association of Geographers. 110 (3): 808–826. doi:10.1080/24694452.2019.1633904.
{{cite journal}}: (עזרה)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 "Major deportations to killing centers, 1942-1944". encyclopedia.ushmm.org (באנגלית). נבדק ב-29 במאי 2020.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Snyder, Timothy (2012). Bloodlands: Europe Between Hitler and Stalin (באנגלית). Basic Books. p. 217. ISBN 978-0-465-03297-6.
- ^ Kaplan, Marion A. (1999). Between Dignity and Despair: Jewish Life in Nazi Germany (באנגלית). Oxford University Press. pp. 184, 194, 227. ISBN 978-0-19-983905-6.
- ^ Fischel, Jack (1998). The Holocaust (באנגלית). Greenwood Publishing Group. p. 58. ISBN 978-0-313-29879-0.
- ^ Schmaltz, E. J.; Sinner, S. D. (1 בינואר 2000). "The Nazi Ethnographic Research of Georg Leibbrandt and Karl Stumpp in Ukraine, and Its North American Legacy". Holocaust and Genocide Studies. 14 (1): 28–64. doi:10.1093/hgs/14.1.28. PMID 20684096.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ Zimmerman, Joshua D. (2015). The Polish Underground and the Jews, 1939–1945 (באנגלית). Cambridge University Press. p. 249. ISBN 978-1-316-29825-1.
- ^ Zimmerman, John C. (2000). Holocaust denial: demographics, testimonies, and ideologies (באנגלית). University Press of America. pp. 16–17, 75, 96. ISBN 978-0-7618-1822-9.