פורטל:הספרייה הלאומית

עריכהפורטל הספרייה הלאומית

הספרייה הלאומית של ישראל (בעבר "בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי") היא הגוף הלאומי מטעם מדינת ישראל המופקד על שמירת אוצרותיה המודפסים של מדינת ישראל, ושל תרבות העם היהודי. הספרייה ממוקמת בגבעת רם שבירושלים, בירת ישראל, ויש בה מעל ל-5 מיליון פריטי דפוס וארכיון רשומים. הספרייה שומרת עותק מכל יצירה המודפסת במדינת ישראל, ובנוסף היא אוספת יצירות הקשורות למדינת ישראל, ליהדות ולמזרח התיכון, הכוללים ספרים, כתבי עת, מפות, כתבי יד, יצירות אודיו וחומרי אפמרה. על פי "חוק הספרים" (ה'תשס"א -2000) חייב כל מי שמוציא ספר, כתב עת, עבודה מחקרית, תקליט, סרט או כל פרסום אחר בחמישים עותקים ומעלה, לשלוח שני עותקים לספרייה הלאומית. לספרייה שלושה ייעודים:

לשמש כספרייה הלאומית של העם היהודי, ובמסגרת זאת להיות אחראית, בין היתר, לאיסוף כל החומר המודפס ביודאיקה והבראיקה (ספרים באותיות עבריות), לפרסום מפתח של מאמרים במדעי היהדות ולשימוש כמוקד להנחלת מורשת התרבות היהודית והישראלית.
לשמש כספרייה הלאומית של מדינת ישראל על כל מגזרי אוכלוסייתה, ובמסגרת זו להיות אחראית לאיסוף כל החומר הנדפס בישראל, בלי קשר לצורתו או לנושאו.
לשמש כספריית המחקר המרכזית של העם היהודי בעולם ובישראל, כולל של האוניברסיטה העברית, מוסדות נוספים להשכלה גבוהה ומוסדות מחקר אחרים. תחומי המחקר הם במדעי הרוח, בדגש על מדעי היהדות, תרבויות המזרח התיכון, אסיה-אפריקה והאסלאם.

עריכההיסטוריה

קול קורא
בית אוסף ספרים אשר למונטיפיורי
מדרש אברבנאל
תחת הנהלת ההסתדרות הציונית
בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי
קמפוס גבעת רם
כיום

קולות הקוראים להקמתה של ספרייה לאומית יהודית נשמעו לראשונה ב-1872, אז פרסם הרב יהושע העשיל לוין מווילנה קול קורא להקמת ספרייה שמטרתה "לאסוף שמה כל ספרי עמנו, אחת מהנה לא נעדרה". אם כי האופי של הספרייה אותו ביקש להקים היה דתי, ובהערה לקול הקורא מובהר כי הספרייה תעמוד "תחת השגחת הרבנים הצדיקים [...] לבל יבואו שמה חלילה ספרים מאלה אשר לבבם פונה היום להטות עקלקלות [...]".

חברת "תפארת ירושלים", אגודה יהודית ירושלמית שעסקה בעזרה הדדית, נוסדה בשנת 1873 על ידי ישראל דב פרומקין עורך החבצלת, אברהם משה לונץ, חיים פרס, אברהם זוסמן ומיכל הכהן. בי"ד בטבת תרל"ה (1875), פתחה החברה את שעריו של "בית אוסף ספרים אשר למונטיפיורי". בפתיחת הספרייה צוין ה"קול הקורא" של יהושע לוין שקרא לראשונה לפתיחת ספרייה לאומית בירושלים, וצוינה תמיכתו של הרב הראשי של ארץ ישראל - אברהם אשכנזי. ספרייה זו הייתה למעשה "ספריית חברים", מעין ספרייה ציבורית. והיא עסקה גם בפעולות תרבות, כך הוטל על חבריה למשל להתכנס כל יום לשיעור לימוד בתלמוד, תנ"ך ודקדוק בבית הספרייה. עדכונים בנוגע לספרייה התפרסמו בקביעות בעיתון החבצלת, אשר עורכו היה בין מקימיה.

הספרייה, שהחזיקה לא רק ספרות תורנית אלא גם ספרות לא תורנית, כמו את ספריו של יוסף בן מתתיהו ואת ספרי הרמח"ל שהיו שנויים במחלוקת בקרב בני היישוב הישן, היוותה סלע מחלוקת עז בפולמוס ההשכלה שנסוב בירושלים של היישוב הישן, ולאחר פחות משנתיים נסגרה הספרייה.

אליעזר בן-יהודה, הקים ב-1884 את "בית אוצר ספרי ישראל" (ולאחר מכן - "בית הספרים לבני ישראל"), שהתקיים למשך עשור עד שמוזג לתוך "מדרש אברבנאל", גם ספרייה זו לא נחלה הצלחה מרובה וסבלה ממחסור כספי ומזיקי הפולמוס שעדיין שרר בירושלים. בשנת 1894, הועבר אוסף הספרייה, שכלל 1,031 ספרים ל"מדרש אברבנאל".

אוצר בית הספרים המשיך לגדול, וב-1910 נמנו באוספי הספרייה 32,151 ספרים.

בשנת 1905, בקונגרס הציוני ה-7, קרא היינריך לווה לטיפוחה של ספרייה לאומית תחת חסות המוסדות הלאומיים. המשא ומתן בין ועד בית הספרים לבין הקרן הקיימת לישראל התמשך, ולאחר שנקטע בעת מלחמת העולם הראשונה, הובא לידי גמר בשנת 1918, כשבית הספרים הועבר למשך שנה לידי ועדה משותפת של המשרד הארצישראלי ואגודת בני ברית. בסוף אותה שנה, הועבר בית הספרים לרשות ההסתדרות הציונית, והספרייה נמסרה להנהלתו של שמואל הוגו ברגמן.

מספר הספרים של הספרייה הלך וגדל, וברחבי העולם הוקמו כמה וכמה אגודות של "ידידי בית הספרים" שקיבצו למען הספרייה הן כסף והן ספרים נוספים. מקור נוסף לתרומות היו האגודות למען האוניברסיטה העברית, שבין השאר שלחו ספרים לטובת ספריית האוניברסיטה - ספרים שהועברו לספרייה הלאומית.

בשנת 1924 עברה הספרייה מסידור של הספרים לפי מקצועות כלליים, לסידור פרטני, ולצורך כך אימצה של שיטת דיואי, אולם עד מהרה התברר ששיטה זו איננה מפורטת דיה כשהדבר מגיע למדעי היהדות, ולכן יצר גרשם שלום, שהיה אחראי על מחלקת ספרי היהדות, מיון מיוחד בשם "סדר המקצועות במדעי היהדות" (שיטת שלום).

בשנת פתיחתה של האוניברסיטה העברית, ב-1925, נמסרו אוצרות בית הספרים לאוניברסיטה העברית ושמו הוסב רשמית ל"בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי". ב-15 באפריל 1930 נחנך בניין בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי (בית דוד וולפסון) בקמפוס האוניברסיטה העברית בהר הצופים‏‏.

בימי מלחמת העצמאות, עם ניתוק הדרך אל הר הצופים, נותק גם קמפוס האוניברסיטה העברית והספרייה הלאומית שבו, מהעיר ירושלים. חלק מאוצר הספרייה אז הושחת עקב פגעי המלחמה. האוניברסיטה העברית הוקמה מחדש בבניינים שונים בירושלים, ובין השאר במתחם קולג' טרה סנטה וספריית בית הכנסת ישורון ברחביה, שם היה משכנו של בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי לאחר המלחמה. עם חתימת הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות עלו שיירות להר הצופים פעם בשבועיים. השיירות נועדו לחילוף של כוחות משטרה ששמרו על ההר המכותר והמבודד שנשאר בריבונות ישראלית. עם ירידת השיירות לירושלים הם הביאו איתם בין היתר את אוצרות בית הספרים הלאומי שנשארו בהר הצופים לירושלים. מקור חשוב לשיקומה של הספרייה שימשו גם אוצרות הספרים, שהובאו לארץ מעיזבונה של יהדות אירופה שנשמדה בשואה. הספרים הגיעו בעיקר מאזור הכיבוש האמריקאי בגרמניה.

בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-20 הוחל בהקמתו של קמפוס חדש לאוניברסיטה העברית בגבעת-רם, ובשנת 1960 עברה הספרייה למשכנה הנוכחי שם (בניין ליידי דייוויס).

לקראת סוף המאה ה-20 סבלה הספרייה מקשיים תקציביים משמעותיים, אשר נבעו, בין השאר, מהיותה תחת חסות האוניברסיטה וללא מעמד עצמאי. ב-1997 מונתה "ועדת בדיקה בינלאומית לבחינת מצב בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי". בעקבותיה ב-2002 ועדה בראשות פרופ' יצחק זמיר ("הוועדה לשינוי מעמד הספרייה הלאומית") הגישה את מסקנותיה ב-2004. הוועדה המליצה להפוך את הספרייה לחברה לתועלת הציבור בבעלות של המדינה (50%), האוניברסיטה העברית (25%) וגופים נוספים, להקצות לה תקציב ייחודי ולתכנן מבנה חדש המתאים לצרכים הנוכחיים של הספרייה.

ביום 27 במרץ 2011 נחתמה בירושלים "אמנת הספרייה הלאומית" על ידי נשיא המדינה שמעון פרס, ראש הממשלה בנימין נתניהו ונכבדים אחרים. האמנה, שנכתבה בידי ד"ר אביעד הכהן וד"ר ורדית טוקטלי, מתארת את תפקידי הספרייה, חזונה ומטרותיה, ואת תהליך ההתחדשות שלה.

עריכהתמונה נבחרת

דף מן הגניזה הקהירית ובו כתב ידו של רבי אברהם בן הרמב"ם. גניזת קהיר היא אוסף גדול של כתבי יד וספרים יהודיים, שנכתבו בין המאה ה-9 והמאה ה-19, ונשמרו בגניזה בעליית הגג של בית הכנסת בן עזרא בקהיר. משנתגלו הכתבים ופורסמו, בתחילה בעיקר על ידי שניאור זלמן שכטר ואחר כך על ידי חוקרים בכל ענפי מדעי היהדות, נמצא שיש להם חשיבות מרובה לחקר יהודי מצרים, יהודי אגן הים התיכון וארון הספרים היהודי.

לגלריית תמונות הספרייה הלאומית

עריכהספר נבחר

ירושלים, ירושלים (באנגלית: !O Jerusalem - או ירושלים) הוא ספר שנכתב על ידי לארי קולינס ודומיניק לאפייר ומתאר את האירועים והקרבות שהתרחשו בירושלים ובסביבתה הקרובה בתקופת מלחמת העצמאות ואת האישים הקשורים לאירועים אלו. לצורך כתיבת הספר נעזרו המחברים במחקר שערכו במשך חמש שנים שכלל, בין השאר, כמה אלפי ראיונות, ובדיקה של מסמכים הזמינים לציבור וחומר רלוונטי אחר. כל אלה היוו את הבסיס להצגת ממד ממלחמת העצמאות והשנה הראשונה של מדינת ישראל. המחברים השתדלו להציג ב-ירושלים, ירושלים אירועים המתארים את שלושת הצדדים שהשתתפו בעימות ובאירועים: היהודים, מהחייל הפשוט ועד למפקדים כגון דוד בן-גוריון, גולדה מאיר, הערבים, והבריטים אשר שלטו בארץ בזמן המנדט הבריטי. הספר תורגם לעברית על ידי אהרן אמיר ב-1972 ויצא לאור בהוצאת מעריב.

דף הספר באתר הספרייה הלאומית

ספרים נבחרים נוספים

עריכהמוצג נבחר

סְפָר הוא מיצב וידאו מעשה ידי האמנית הישראלית עפרי כנעני המוצג על חלונות הספרייה הלאומית.

המיצב הוצג בהשראת שיריה של המשוררת היהודיה - גרמניה אלזה לסקר-שילר.

היצירה מוצגת על גבי חלונות בניין הספרייה הלאומית בגבעת רם. על גבי החלונות, שנצבעו לבן, מוקרן סרטון שבו רואים את האמנית כנעני כשהיא חורטת על החלונות שישה משיריה של לסקר-שילר.

כאשר מביטים ביצירה מצידו החיצוני של המבנה (מבט פנימה), רואים את דמותה של לסקר-שילר (המגולת על ידי האמנית כנעני) כשהיא נמצאת בתוך המבנה, עומדת על שרפרף וחורטת את השירים על הזכוכית. כאשר מביטים ביצירה מתוך המבנה כלפי חוץ, נראית לסקר-שילר מבחוץ למבנה, והיא חורטת את השירים בכתב ראי.

העובדה שלסקר-שילר אינה נמצאת (נוכחת - נעדרת), ורק צלילתה נראית, מציגה את היותה קרועה בין שתי מולדות ושתי תרבויות.

מוצגים נבחרים נוספים

עריכהמפות עתיקות

חלוקת ארץ ישראל לגבולותיה היא מפה עברית של ארץ ישראל שצוירה על ידי רבי אליהו בן שלמה זלמן ("הגאון מווילנה", הגר"א) בשנת 1802. המפה מכונה על שמו "מפת הגר"א".

הגר"א כתב מספר ספרים על ארץ ישראל ובהם הספר "צורת הארץ לגבולותיה סביב" אשר יצא לאור בשנת 1802 וכלל בתוכו שלוש מפות של ארץ ישראל, ובהם מפת "חלוקת הארץ לגבולותיה". ככל הנראה המפה מהווה העתק של מפה שהגר"א צייר מספר שנים קודם לכן- וכך כתוב בכותרת המפה באותיות קטנות "הועתק מהמאור הגאון הצדיק המפורסם".

המפה כתובה בכתב יד, בדיו, וצבועה בצבעי מים וכן דפי זהב. גודלה של המפה 440 על 530 מ"מ.

מפות עתיקות נוספות

עריכהקובצי קול נבחרים

אל נורא עלילה, נוסח בגדאד, עיראק, שרים: יעקב חורי וקבוצה. מקליטה: א. גרזון-קיוי, הוקלט בירושלים, 1958.

קובצי קול נוספים

עריכההידעת?

בעיר לור אם מיין (Lohr am Main) שבבוואריה, גרמניה, יש טירה עתיקה, שפירוש שמה הוא "בחורת שלג". במאה ה-16 התגוררה בה אצילה צעירה, מרגריתה פון וילדיק, שלא הסתדרה עם אמה החורגת. במאה ה-17 וה-18 פרחה באזור תעשיית הזכוכית, והעיר נחשבה ליצרנית חשובה ביותר של מראות. אוסף נאה של מראות שמור עדיין בטירה, וביניהן אחת, הנחשבת למראה מדברת, הודות לכיתוב עליה, הטוען כך. באזור זה פעלו גם מכרות, בהם הועסקו בעיקר ילדים או אנשים נמוכים, בתנאים קשים, בבקתות עלובות. ייתכן שחלקם סבלו מגמדות. חלק מהבקתות הקטנות היו אולי מעבר לרכס גבעות שפס, הקרוב. יתרה מזאת, גם תפוחים היו מזון מקובל באזור מזה מאות שנים. מפתה לחשוב, שפרטים אלו הם מקור ההשראה למעשייה שלגיה ושבעת הגמדים, שנכללה בלקט של האחים גרים (1812). אולם החוקרים סוברים, שמעשיות עם מאפיינים דומים התקיימו בהרבה מקומות וזמנים, עוד מיון העתיקה, ושפרנסי העיר לור אם מיין מנסים למשוך תיירים, בהצגת "הבית של שלגייה".

לקטעי "הידעת?" נוספים

עריכהדלפק הייעוץ

דלפק היעץ של הספרייה הלאומית הינו דף המיועד לשאלות של קוראים ושל ויקיפדים הנוגעים לייעץ ולתמיכה בכתיבת ערכים. שאלות אלה יועברו לספרני הייעץ של הספרייה הלאומית בירושלים, ויינתן להם מענה בתוך שבעה ימי עבודה (כתלות בעומס הפניות בדלפק הייעוץ הפיזי, ובמספר הפניות בדלפק וירטואלי זה.