אחרי הכניסה לשירות ביחידות האוויריות של צבא ארצות הברית, זכה המטוס במהרה למוניטין של "יצרן־אלמנות" ("widowmaker") בשל שִׁעוּר התאונות הגבוה בדגמים המוקדמים, במהלך המראות ונחיתות. זאת בשל הצורך להטיס את המטוס במהירויות מדויקות כדי לבצע את אלה, במיוחד בעת גישה סופית אל המסלול טרם נחיתה, כשאחד המנועים לא פועל. המהירות הרגילה של 150 מייל לשעה (241 קמ"ש) בעת גישה סופית אל המסלול, הייתה מעוררת אימה לטייסים רבים, שהיו מורגלים במהירויות גישה איטיות יותר, וכשהאטו למהירויות שמתחת למה שצוין בספר ההדרכה והשימוש, הזדקר המטוס לעיתים קרובות והתרסק.[Eth 1]
ה-B-26 הפך לכלי טיס בטוח יותר לאחר שצוותי הטיסה הוכשרו מחדש, ולאחר שבוצעו שינויים אווירודינמיים במטוס – הגדלת מוטת הכנפיים וזווית הפגיעה (אנ') כדי לאפשר יכולת המראה טובה יותר, וכן הגדלתם של המייצב האנכי והגה הכיוון.[Eth 2] המטוס סיים את מלחמת העולם השנייה עם שיעור האבדות הנמוך ביותר מכל מפציץ אחר של צבא ארצות הברית.[Eth 3]
בסך הכל יוצרו 5,288 מטוסים מסוג זה בין פברואר 1941 למרץ 1945, 522 מאלה הוטסו על ידי חיל האוויר המלכותי וחיל האוויר הדרום-אפריקאי. עד העת בה נוצר חיל האוויר של ארצות הברית כשירות צבאי עצמאי נפרד מצבא ארצות הברית, בשנת 1947, כל מטוסי ה"B-26 מראודר" כבר הוצאו מהשירות. לאחר שה"מראודר" הוצא משירות, קיבל הדאגלס A-26 אינוויידר את סימול הדגם "B-26", מצב שהוביל לבלבול בין שני כלי הטיס, עד שתוקן בשנת 1965.
מטוסי B-26 מראודר של להק הפצצה 322, מתיישרים בטור לקראת המראה לגיחת הפצצה (שנת 1944).