תור הזהב של יהודי ספרד

תור הזהב של יהדות ספרד הוא כינוי לתקופת פריחה תרבותית של יהודי ספרד תחת שלטון מוסלמי סובלני במהלך ימי הביניים, שכללה התעוררות רוחנית ויצירה עשירה בתחומים של פרשנות המקרא, בלשנות ודקדוק הלשון העברית, תלמוד תורה והלכה, מוסר ומידות טובות, שירה וספרות עברית, פילוסופיה יהודית, ועוד.

ההתפתחות הייתה בכל המקצועות, בכל קנייני הרוח של החיים, בין של חיי היהודים ובין של החיים הכלליים, ורֹב המקצועות – התלמוד, השירה, השפה העברית, חקירה בכה"ק, הפילוסופיה – יש להם ערך קיים עד ימינו אלה. והמקצועות האלה פעלו זה על זה, ינקו אחד מהשני, התמזגו זה בזה ויצאה תרבות ממוזגת, הרמונית, שהכניסה ערכין נצחיים ושהשפעתה אינה פוסקת עד היום.

— חיים אריה זוטא, תרבות ישראל בימי הביניים

המרכזים הגדולים

אדווין לורד וויקס, חצר מלכות אלהמברה בתקופת המורים

בשנת 711 לספירה כבשו המוּרִים את ספרד מידי הנוצרים. תחת השלטון הנוצרי לא התקיימו קהילות של יהודים בגלוי. לעומת זאת היו קהילות רבות של יהודים בסתר, והם קיבלו את המוסלמים בברכה^{[דרוש מקור]}. בחסות המוסלמים שבו קהילות אלו להפגין את יהדותם בגלוי והתחילו למלא תפקידים חיוניים בח'ליפויות של ספרד. הקהילות היהודיות הלכו והתעשרו.

פריחת התרבות היהודית בספרד החלה במאה העשירית. יסודה בשני תהליכים. הראשון, עלייה במעמדם של היהודים. השני, שקיעת לימוד התלמוד בבבל וזריחת התלמוד בספרד. שני התהליכים הללו קשורים בשני אנשים דגולים: רבי חסדאי אבן שפרוט ורבי משה בן חנוך.

קורדובה

דיוניסיו בייסרס ורדגר, הציוויליזציה של ח'ליפות קורדובה בימי עבד אל רחמן השלישי (1885)

במאה העשירית ח'ליפות קורדובה השתרעה ברחבי חצי האי האיברי, ועריה הגדולות היו בירתה קורדובה, סיביליה, טוליטולה, וגרנדה. עבד אל רחמן השלישי, ח'ליף קורדובה, היה ידוע באהבתו הרבה לחכמה ולאמנות, ובתמיכתו בחכמים ובאומנים. בימיו גדל המסחר בספרד והעשיר את הארץ, וקורדובה הייתה למרכז התרבות האיסלמית, ולעיר המשגשגת ביותר באירופה. מלומדים מרחבי אנדלוסיה והמזרח, ומשלחות מארבע כנפות תבל, שהו בחצרו.

רבי חסדאי אבן שפרוט עלה לגדולה ושימש כרופא האישי ויועצו של של עבד אל רחמן השלישי, ח'ליף קורדובה. בתפקידו כממונה על יהודי ספרד הוא הזמין רבנים וחכמים רבים לבוא אל קורדובה וקרא לתלמידים מבבל ומצפון אפריקה ללמוד בישיבות ספרד, תמך בחכמים ובנזקקים, ויזם הפצה נרחבת של התלמוד הבבלי ברחבי ספרד.

רבי משה בן חנוך, אחד מאירבעת השבויים, יצא מבבל לגייס תרומות לישיבת סורא השוקעת, נשבה במסעו על ידי אדמירל ספרדי, ונפדה על ידי הקהילה היהודית של קורדובה. חריפותו ובקיאותו בתלמוד הביאו את הדיין רבי נתן לפרוש ממשרתו ולהפוך לתלמידו, וקהילת קורדובה בחרה ברבי משה בן חנוך לרבה. רבי משה הקים בית מדרש חשוב בקורדובה, שמשך אליו תלמידים רבים. כך הייתה קורדובה למרכז תורה וחכמה עולמי.

רבי חסדאי אבן שפרוט הזמין לקורדובה שני חכמים יהודים, את מנחם בן סרוק ואת דונש בן לברט, שעתידה להיות להם השפעה גדולה על חקר הלשון העברית ועל השירה העברית. בתמיכת רבי חסדאי, מנחם עסק בחקר הלשון וחיבר את המחברת, המילון העברי השלם הראשון של הלשון העברית. דונש בן לברט היה הראשון שחיבר שירה עברית במשקלים של השירה הערבית. באותה עת משוררי ספרד החלו לחבר שירת חול בעברית, לרוב שירי תהילה לשרים ולחכמים, או דברי שנינות בחרוזים. מחברת מנחם לא מצאה חן בעיני דונש, מה שהביא לוויכוח חריף ביניהם ובין תלמידיהם. אחד מתלמידיו של מנחם, רבי יהודה אבן חיוג', שהגיע לקורדובה ממרוקו, סבר לראשונה שהשורשים בלשון עברית הם בני שלוש אותיות, מה ששימש יסוד למדקדקי ספרד בדורות הבאים. בעקבותיו רבי יונה אבן ג'נאח חיבר ספרים רבים בחקר הגיוני של הלשון, ביניהם ספר "הרקמה "הכולל פירושים רבים לפסוקים סתומים שבמקרא.

לאחר פטירת רבי משה בן חנוך, כיהן בראש ישיבת קורדובה בנו רבי חנוך בן משה, והעמיד תלמידים הרבה. החכם יליד ספרד רבי יוסף אבן אביתור ערער על משרתו. לאחר פטירת רבי חסדאי שהגן על רבי חנוך, הקהילה נחלקה לשתי כתות, עד שגברה ידו רבי חנוך והוא נידה את רבי יוסף אבן אביתור, שגלה מהעיר, וברבות הימים השניים השלימו ביניהם.

ח'ליפות קורדובה המשיכה לשגשג תחת שלטונו של אל-חאכם השני, בנו של עבד אל רחמן השלישי. לאחר מותו, הח'ליפות החלה להתפורר, עד שבשנת 1031 הפכה למספר טאיפות עצמאיות. בחצי הראשון של המאה ה-12 התגוררו בקורדובה רבי יוסף אבן סהל, רבי יהודה הלוי שביתו שימש בית ועד חכמים, ומיימון הדיין, אביו של הרמב"ם.

אורחות חיים

ליהדות ספרד בתקופת תור הזהב היו מאפיינים יוצאי-דופן ביחס לקהילות ישראל בגולה במקומות אחרים או בתקופות אחרות:

• ספרד, אולי כי ראשוני היהודים התיישבו בה בתקופת בית ראשון או כי מזה דורות ישבו בה משפחות מיוחסות מירושלים שהגיעו אליה עוד קודם חורבן בית שני, הייתה קהילה של יהודים (דתיים), ולא קהילה יהודית דתית במובן המסורתי הגלותי. היא הייתה היחידה מקהילות ישראל בימי הביניים אשר בחייה הרוחניים וביצירתה הפרישה וביצרה פינה לעולמו של הפרט, פינה שבה הוכרה מרכזיותו של האדם, על עולמו, חוויותיו, רגשותיו, שמחותיו, כאביו, חרדותיו, תענוגיו וייסוריו; ואשר בה הוענקו לו זכויות אוטונומיות מקיפות.
• בספרד התקיים לימוד מעמיק של המקרא על סמך ידיעת צחות לשון הקודש, תוך עזר בבלשנות ובחקר דקדוק. במשך מספר דורות חוברו עשרות ספרי דקדוק, התעוררו פולמוסים חריפים על סוגיות דקדוקיות של הלשון העברית, וחוברו פירושים רבים לפסוקי המקרא. פרשנות המקרא של חכמי ספרד הייתה כה מפותחת, עד שבמאמר המיוחס לרבי משה דאנון נאמר על מפרשי צרפת ביחס אליהם: "כל פירושי צרפתה השלך לאשפתא, חוץ מפרשנדתא ובן פורתא".
• הלשון העברית, בנוסף לחיבורים תורניים, שימשה לחיבור שירי קודש ושירי חול, מכתבים, ספרות מקאמית, ולעיתים גם ספרי חכמה ו/או מוסר.
• באופן כללי היה רווחה כלכלית ועושר רוחני. הרבה חכמים עסקו הן בתורה והן בפילוסופיה ו/או בחכמות חיצוניות. רבי חסדאי אבן שפרוט, רבי יהודה הלוי והרמב"ם היו רופאים. רבי שמואל הנגיד היה סופר מהיר. רבי אברהם אבן עזרא עסק גם במתמטיקה. רבי יצחק אבן גיאת צירף לפיוטיו מושגים מתחומי הפילוסופיה, האסטרונומיה, ידיעת הטבע, ותורת הנפש והרפואה, שהיו קרובים לליבם של בני דורו. חכמים היו נפגשים במשתים בהם דנו בדברי חכמה ושירה.
• יהודים שימשו בתפקידים רבי מעלה במלכות. ביניהם: רבי חסדאי אבן שפרוט, רבי שמואל הנגיד, רבי יעקב אבן עזרא, ושלושת אחיו של רבי משה אבן עזרא.
• רוב החכמים היו בקיאים במלאכת השיר ורבים מהם חיברו בנערותם שירי חול. משוררים צעירים ישבו בגנים מפוארים וחיברו שירים לצד עינות-מים ולקול ציפורים המזמרות מבעד לאמירי עצים. נערכו תחרויות שירה פומביות. חכמים היו מתכתבים זה עם זה בשירי ידידות. השירים, בין שירי קודש בין שירי חול, חוברו בדרך-כלל בלשון עברית.
• חכמים נדדו לערים ולארצות אחרות, אם לצורכי מסחר (לדוגמה מסעותיו של רבי שמואל הנגיד בים), אם כדי להחכים מתורתם של חכמים היושבים בארצות אחרות (לדוגמה המסע של רבי יהודה הלוי ורבי אברהם אבן-עזרא לצפון אפריקה), אם מפני רדיפות (לדוגמה נדודי רבי משה אבן עזרא), אם כי היו כגרים שלא מצאו את מקומם בעולם הזה (למשל רבי אברהם אבן עזרא). רוב החכמים הנודדים היו עניים, ונתמכו על ידי נדיבים או שנאלצו להתפרנס בצמצום רב. עם הנדיבים אנשי המעלה שתמכו בהרבה חכמים נמנים רבי חסדאי אבן שפרוט, יקותיאל בן יצחק אבן חסאן, ורבי שמואל הנגיד. כתולדה מנדודי חכמים בין ארצות, חכמי ספרד היו בקיאים בלשונות ובתרבויות אחרות. רוב המשוררים היהודים היו בקיאים בספרות הערבית.
• קורדובה, גרנדה ואליסנה היו מרכזים של תורה וחכמה, ונהרו אליהם חכמים יהודים מרחבי ספרד ומארצות אחרות. לדוגמה, הרי"ף הגיע לקורדובה מצפון אפריקה ונהיה ראש ישיבת אליסנה; רבי יהודה הלוי הגיע לגרנדה מטולדו ולמד תורה בישיבת הרי"ף באליסנה.

להלן דוגמאות לאורחות חיים ודרכי מוסר בתור הזהב של יהדות ספרד, מלוקטות מספר בן משלי מאת רבי שמואל הנגיד ומספר מבחר הפנינים המיוחס לרבי שלמה אבן גבירול:

הנושא	ספר בן משלי	ספר מבחר הפנינים
יראת שמים וביטחון בבורא	גּוּרָה מֵאֵל וּבְטַח בּוֹ / כִּי לַעֲשׂוֹת לָךְ טוֹב הַפְלֵא יַפְלִיא, / וּנְאַם תָּמִיד מִיִּרְאַת אֵל / מִי חַיַּי כִּי אֵל יַעַשׂ לִי.	אמרו לו לחכם, למה אין אנו רואין עליך סימן דאגה? אמר להם, מפני שלא קניתי דבר ופקדתיו ודאגתי עליו. ואמר, אין לך דבר שאין לו גדר. אמרו לו, ומהו הגדר? אמר להם, הביטחון. אמרו לו, ומה גדר הביטחון? אמר, האמונה. אמרו, ומה גדר האמונה? אמר, שלא יירא דבר. ואמרו לחכם, מה גדר האמונה? אמר, הביטחון באלוקים ורצות בגזרותיו והימסר אליו.
בשבח החכמה	חֲכַם-לֵבַב בְּמַתַּת אֵל וְחֵלֶק / אֲשֶׁר חָלַק לֱנַפְשׁוֹ רַב שְׂשׂוֹנוֹ, / וּמִי יִתֵּן אֲשֶׁר הָאֵל מְנָעוֹ, / וּמִי יִמְנַע אֲשֶׁר הָאֵל נְתָנוֹ.	וציווה החכם לבנו: בני אל תהיה חכם בדברים, אך היה במעשה; כי החכמה שבמעשה, תועילך לעולם הבא; ושבדברים בכאן תישאר.
בשבח עשיית חסד	חֲכָמִים בָּחֲנוּ מַה-טּוֹב לְאָדָם / וְלֹא מָצְאוּ לְאִישׁ טוֹב מִידִידִים, / וְנִסּוּ עוֹד וְלֹא מָצְאוּ בְכֻלָּם / כְּאָח נִמְצָא בְצָרָה כַּמְּצָדִים, / וְשָׁבוּ עוֹד וְנִסּוּ טוֹב פְּעָלִים / וְלֹא מָצְאוּ כְּמוֹ פֹעֵל חֲסָדִים, / טְעָמוּהוּ וְכֻלּוֹ מַמְתַּקִּים / וְרָאוּהוּ וְכֻלּוֹ מַחֲמַדִּים.	עשה חסד עם מי שראוי לו ועם מי שאינו ראוי לו, כי אם יהיה ראוי לו תשיבהו במקומו, ואם אינו ראוי לו תהיה אתה ראוי לו, כי הבורא ציווה לעשות הטוב והחסד.
מעלת חבורה טובה	חֲבֵרִים הַחֲפֵצִים לַעֲמוֹד עַל– / יְדִידוּתָם בְּלִי כַחַשׁ וְכַחַד, / בְּטוֹב וּבְרַע יְחַלּוּ זֶה פְּנֵי זֶה / וּמָנוֹת יִשְׁלְחוּ אֶחָד לְאֶחָד.	אמר החכם, אל תתחבר אלא למי שמכיר ערך מעלתו, אז טוב לך בחברתו. ואמר, מי שרוחו יקרה ודעתו נוחה, חבורתו טובה ואהבתו מתמדת. ואמר, החבורה הטובה מצלת מן הרעות.
הליכות עולם	דְּעֶה כִּי אֵין גְּדָל הַגּוּף מְכֻבָּד / אֲבָל גָּדוֹל בְּשִׁבְתּוֹ בֵּין חֲבֵרִים, / וְאֵין חָסֵר חֲסַר לֶחֶם וְאוּלָם / אֲשֶׁר שִׂכְלוֹ וְהֶגְיוֹן פִּיו חֲסֵרִים, / וְאֵין עָשִׁיר אֲשֶׁר לוֹ הַנְּכָסִים / אֲבָל שֶׁהֵם עֲלֵי-יָדָיו שְׁמוּרִים, / וְאֵין מֶלֶךְ אֲשֶׁר לוֹ הָעֲבָדִים / אֲבָל מֶלֶךְ אֲשֶׁר עוֹבֵד גְּבָרִים.	אדם אחד בא לפני מושל, ואמר לו: באתי אליך לשאול דבר ששאלתיו תחילה מהבורא, אם תעשהו אשבח האלוקים ואודך, ואם לא תעשה אשבח את ה' ואודהו ואדינך לכף זכות. וציווה למלאות שאלתו.
אהבה ושנאה	וְשׁוֹאֵל לְמִי אֶקְרַב, עֲנִיתִיו אֱלֵי-יָשָׁר / חֲכַם לֵב אֲשֶׁר יַטִּיף עֲלֵי-לוֹמְדִים צוּפוֹ, / וּמִמִּי אֱהִי רָחוֹק, עֲנִיתִיו רְחַק מִשַּׂר / גְּדָל-אַף בְּעֵת קִצְפּוֹ וְנַחַל בְּעֵת שִׁטְפּוֹ, / וְאֶת-מִי אֱהִי אוֹהֵב, עֲנִיתִיו אֲשֶׁר תַּרְחִיק / מְעוֹנוֹ ויִפְצַר בָּךְ וְיֹאמַר לְךָ בֹּא פֹּה, / וְאֶת-מִי אֱהִי שׂוֹנֵא, עֲנִיתִיו אֲשֶׁר שָׂשׂ אֶל / כְּסִיל בָּא וּמִתְעַצֵּב לְחָכָם בְּהַשְׁקִיפוֹ.	אמר החכם, היזהר ממי שאהבתו כפי הצורך, כי עם השלמת הצורך תשלם אהבתו. ואמר, אל תשיאך אהבת מלך כשהשר אויב לך, וכשאתה בטוח מן השר אל תירא מן המלך. ואמר, לא אהבני אדם שלא הייתה לו אהבתי זכה כל ימי; ולא שנאני אדם שלא התפללתי בעדו שיישרהו הבורא.
נחיצות העצה ומאין תמצא	שְׁאַל רַבִּים וְיֹאמְרוּ לָךְ עֲצָתָם / וְהַרְאֵה אֶת-עֲצָתָם עַל בְּחִינָה, / שְׁאַל מַשְׂכִּיל וְסָכָל כִּי פְעָמִים / תְּהִי עֵצָה בְּפִי סָכָל נְתוּנָה, / וְתִמָּצֵא לְאִישׁ פֶּתִי בְּעֵת לֹא - / תְּהִי נִמְצֵאת לְיָחִיד בַּתְּבוּנָה.	אמר החכם, הטובה שבבהמות צריכה לשבט, והכשרה בנשים צריכה לבעל, והדעתן שבאנשים צריך לשאול עצה.
איזהו עשיר	חֲלֹק הוֹנָךְ אֲשֶׁר נָתַן לְךָ אֵל / עֲלֵי-שָׁלֹש וְיִהְיוּ לַאֲחָדִים: / לְךָ אֶחָד, וְלָאֵל שֶׁחֲנָנוֹ / לְךָ אֶחָד, וְאֶחָד לַידִידִים.	אמר החכם, הסתפק במה שחילק לך הבורא, ואל תביט אל מה שיש לזולתך. ואמר, אל תתאווה במה שלא נתן לך, כי מי ששמח בחלקו שבע.
דברים בטלים	טֶרֶם תְּהִי מַמְטִיר / טוֹבָה הֱיֵה בוֹרֵק, / וּבְיוֹם תְּחַלֵּל אֶת / כֶּרֶם - נְטַע שׂוֹרֵק, / וּבְרֹב חֲמַס מֶלֶךְ / עֹל אַל-תְּהִי פֹּרֵק,/ לָאִישׁ בְּךָ נוֹעַץ / כָּל-לִבְּךָ הָרֵק,/ וּבְבוֹא לְשׂוֹנֵא אֵיד / שֵׁן אַל-תְּהִי חֹרֵק,/ וּלְאוֹהֲבָךְ מִטִּיט / שָׁוְא נַפְשְׁךָ הָרֵק.	אמר החכם, שמונה הם אם יבזו אותם אל יאשימו כי אם עצמם: הבא לסעודה שאינו קרוי לה, והמצווה בבית אדם לבניו, והמבקש כבוד משונאו, והשואל שאלה מכיליי, והנכנס בדברי שני בני אדם מבלי שיכניסו אותו בדבריהם, והמזלזל במלך, והיושב במקום שאינו ראוי לו, והמספר דבריו למי שאינו מאזינם.
דיבור ושתיקה	בִּיפוֹת לְדַבֵּר הֱיֵה מְדַבֵּר / וּבְעֵת יְפוֹת מַחֲשֶׁה חֲשֵׁה שָׁם,/ דָּבָר בְּעִתּוֹ עֲצֵי מְגָדִים / יַעְשׂוּ פְרִי מַאֲכָל בְּחָדְשָׁם.	אמר החכם, כשאני מדבר דבר הוא מושל בי, וכשאיני מדבר אני מושל בו. ואמר, עדיפות הדיבור על השכל - פיתוי, ועדיפות השכל על הדיבור - גנות, והטוב שייפה זה את זה. ואמר שאדם אחד מארץ ערב נכנס במקום ישיבה והאריך לשתוק. אמרו לו, בדין קראוך מנדיבי ערב? אמר להם: אחי, חלק האדם מאוזנו לנפשו, וחלק האדם מלשונו לזולתו.
אדם ניכר בכוסו	יְדִידַי סַמְּכוּנִי בָּאֲשִׁישׁוֹת / מְלֵאוֹת פָּז יְסוּדָתוֹ זְמוֹרָה / מְלֵאוֹת פָּז אֲשֶׁר נָמֵס וְהָיָה / לְמַיִם אֻדְּמוּ אַחַר בְּצִירָה / אֲהַבְתִּיו בַּעֲבוּר יֵיטִיב לְבָבִי / וְאוֹסִיף תֵּת בְּיָדִי הָעֲשִׁירָה / וְכִי שַׂמְתִּיו רְפוּאָתִי לְעָצְבִּי / בְּמַר נַפְשִׁי וְרַוְחָתִי בְּצָרָה / וְלֹא אֶשְׁתֶּה כְּמוֹ פֶתִי לְשָׁכְרָה / אֲבָל אֶשְׁתֶּה רְוָיָה בַּמְּשׂוּרָה / וְלֹא אֶשְׁתֶּה שְׁתֹה בִִּטּוּל מְלָאכָה / וְלֹא אֶשְׁתֶּה שְׁתֹה הַנַּח סְחוֹרָה / וְלֹא אוֹבִיד בְּיֵינִי אֶת־נְכָסַי / וְלֹא אַתְעִיב לְנַפְשִׁי הַיְקָרָה / וְלֹא אֶשְׁבֹּר כְּלֵי מִשְׁתֶּה בְּמִשְׁתֶּה / וְלֹא אֶקְצֹף בְּחָבֵר בַּחֲבוּרָה / וְלֹא אֶהְיֶה כְּמוֹ נֹחַ בְּיוֹם חָם / וְלוֹט בִּדְבַר בְּכִירָה אֶת־צְעִירָה / בְּשִׁבְתִּי בִמְסִבָּה אוֹהֲבַי לִי / לְשִׁירָה וַאֲנִי לָהֶם לְשִׁירָה / וְאֵאָכֵל וְאֶשָּׁתֶה בְּמִשְׁתֶּה / כְּאִלּוּ מִדְּבַשׁ נַפְשִׁי יְצוּרָה / וְכָל־מִלָּה עֲלֵי־יֵינִי אֲמוּרָה / בְּלִי־דַעַת וְדַעַת שֶׁבִּי קְבוּרָה / כְּמוֹ זֹאת תַּעֲשֶׂה אָחִי… / וְלֹא יִהְיֶה לְךָ יַיִן לְזָרָא / וְכִי יֵלֵךְ בְּמֵישָׁרִים בְּכוֹסוֹ / תְּהִי לָךְ נַפְשְׁךָ יוֹתֵר יְקָרָה / וּמִי יִשְׁתֶּה וְלֹא נָהַג כְּמוֹ זֹאת / שְׁתִיָּתוֹ כְדָם עָלָיו אֲסוּרָה.	שמור ואל תמהר בדברי אמת עם רעך לעג ולצון, ודברי לשון מתעתע בשמעך נבלה תחשבם כי לא לרצון. חדל מרוב שחוק עם החברים, וסורה מדבר לצון והרחק, ותן כבוד בעת תשב ותאכל, ועת תשתה ועת קומך לשחק. ואל תאמר כמתלהלה ומורה, לדוד חיצים אני אוהב משחק, באנשי שלומי דוד דברים אם רבו, מסוכים במי שלום, והם שורפים באש, בעיניו אני מכיר היותו כמתנקם, ולכן לבבי מאהבתך מתייאש, יש דוד חשבתיהו כאח נאמן עדי, לבו עלי כסו בפיו קראני, חרף כמשתכר ויאמר לי, הלוא היין עכרני והשיאני, היה יורה חץ בלב אחיו, אשר דימה לי משחק אני.
מצוות החכם לבנו	בְּנִי, אִם סֻגְּרוּ דַלְתֵי תְבוּנָה / בְּדוֹר גָּבְרוּ עֲלֵי בִינָה הֲתֻלִּים, / פְּתַח אַתָּה בְחָכְמָתָךְ שְׁעָרִים / אֲשֶׁר הֵם עַל-בְּנֵי דוֹרָךְ נְעוּלִים. בְּנִי אִם תֶּאֱהַב לִמְשׁוֹל בְּנַפְשָׁךְ / תְּנָה אוֹתָהּ בְּמַתָּנָה לְשִׂכְלָהּ, / וְחֶבֶל תַּאֲוָתָהּ אַל תְּשַׁוֶּה / בְּיָדָהּ, פֶּן תְּהִי נִלְכָּד בְּחֶבְלָהּ.	אמר החכם, בני אל תקבל שררה על בני עירך, ואל תבזה לדבר הקטן, כי יבוא לדבר הגדול. ואל תחלוק עם אדם כעסן, כי אתה מצער אותו; ואל יקבצו במושבך שני אנשים שחולקים לניצוח, ואל תשמח בנפול אויבך, כי לא תדע מה יבואך. ואל תראה היכולת בעת הגבורה כי אינך יודע איך יחזור הזמן עליך. ואל תלעג לטעות זולתך, כי אינך מושל בדיבור פיך. וקבל טעות בני האדם בדמות הנכונה כפי יכולתך. ואל תתן אהבתך לאוהבך בפעם אחת, ושים האמת תמיד לעומתך, תינצל כל ימיך ותהיה לעולם מבני חורין. ואמר החכם לבנו: דע כי ראש האמונה יראת האלוקים ושמור מצוותיו.

חכמי תור הזהב

בין המאה העשירית ועד המאה השתים-עשרה בדרך כלל שגשגו היהודים תחת שלטון המוסלמים, יהודים מילאו תפקידים בכירים בחצר המלוכה וקהילות היהודים שגשגו. קהילות יהודיות גדולות קמו בקורדובה, אליסנה, גרנדה, סביליה, וטולדו. תקופה זו התאפיינה באנשי אשכולות רבים, רבנים, ראשי ישיבה, פוסקי הלכה, משוררים, סופרים, מדענים, פילוסופים, רופאים, מדינאים, מתמטיקאים, מדקדקי עברית, פרשני מקרא ופרשני תלמוד ועוד.

כתב קלמן שולמן: "במדינת אנדלוסיה היהודייה, התכנסה (אחרי כבות אור הגאונים) התורה עם החכמה הישראלית ותשבנה שבת אחיות גם יחד, ובחצי המאה הראשונה בתקופה הזאת, התנוססו בה אנשי מופת, אדירי התורה, אבירי החכמה, רבי פעלים ורבי עלילייה בכל תושיה, עד כי כל אחד ואחד מהמונם הרב היה לו כוח לפאר את דורו בכבוד ולהנחיל לו שם עולם לא ייכרת... תורת שפה עברית עלתה אז עד מרום קצה, המליצה והשיר עשו להם כנפיים כבימי קדם בנוח הרוח על בחירי י-ה בהר הקודש בירושלים, חכמת התלמוד הופיעה בעצם תומה, וכל הידיעות הדרושות לחפצה, אוספו אז לאספה לפקוח עיני השוקדים על דלתותיה. הפילוסופיה התרוממה אז על כנפי כרוב הגיונים נשגבים ותיאר אור חדש על הליכות עולם. כל הידיעות והמדעים אשר תפארת הם לבני אדם הנבראים בצלם אלוקים, כתומם נקבצו באו בנפשות היהודים הרבנים אשר באנדלוסיה".

פסל הרמב"ם בקורדובה

להלן חכמי ספרד בולטים בתור הזהב:

• רבי חסדאי אבן שפרוט (915–975) - מדינאי ורופא, יועצו של עבד א-רחמן השלישי.
• רבי משה בן חנוך ובנו רבי חנוך (חיו סביבות 920–1025) מראשוני חכמי יהדות ספרד וממנהיגיה.
• מנחם בן סרוק ודונש בן לברט (חיו סביבות 920 עד 990) - משוררים ומדקדקים עבריים מפורסמים.
• רבי יהודה חיוג' (945–1012 לערך) - מגדולי מדקדקי העברית, מזהה השורשים השלשיים.
• רבי שמואל הנגיד (993 - אחרי 1056) - ראש רבני ספרד, משורר, בלשן, שר האוצר, שר הצבא ומשנה (ווזיר) למלך גרנדה.
• רבי יונה אבן ג'נאח (סביב 995–1050) - מחשובי המדקדקים העבריים.
• רבי משה אבן ג'יקטילה ורבי יהודה אבן בלעם (חיו סביבות 1000–1080) - מדקדקים ופרשני מקרא.
• רבי שלמה אבן גבירול (כנראה 1021–1058) - משורר, פייטן ופילוסוף.
• רבי יהוסף הנגיד, בנו של שמואל הנגיד (1035–1066) - רב, משורר ווזיר למלך גרנדה.
• הרי"ף (1013–1103) ותלמידו ר"י מיגאש (1077–1141) - מגדולי ראשי הישיבה והפוסקים בספרד.
• רבי יצחק אבן גיאת (1038–1089) - ראש ישיבה, פוסק, פייטן ומשורר.
• רבי יצחק אלבאליה (1035–1094) - רב, פייטן ויועץ לשליטי ספרד, ובנו רבי ברוך - ראש ישיבה, פוסק ופילוסוף.
• רבי יצחק הברצלוני (1043 - ?) - רב, פייטן ופוסק.
• רבי בחיי אבן פקודה (1050–1120) - הוגה דעות/פילוסוף מחבר ספר המוסר/פילוסופיה הנודע "חובות הלבבות".
• רבי יוסף אבן סהל (? - 1124) - דיין, פייטן ומתרגם תשובות הרי"ף מערבית לעברית.
• רבי משה אבן עזרא (1055–1140) - משורר, פייטן ופילוסוף.
• רבי יוסף אבן צדיק (1075-1149) - דיין, פייטן ומשורר, פילוסוף מחבר ספר הפילוסופיה "עולם הקטן".
• רבי יהודה הלוי (1075–1141) - פילוסוף, פייטן ומשורר, מחבר ספר "הכוזרי" ומחבר הפיוט "ציון הלא תשאלי".
• רבי אברהם אבן עזרא (כנראה 1089–1164) - משורר ופייטן, בלשן, מתמטיקאי, אסטרונום, פילוסוף ופרשן המקרא.
• רבי יוסף קמחי (1105-1170) - בלשן ופרשן המקרא.
• הראב"ד הראשון (1110–1180) - רב, היסטוריון, פילוסוף ואסטרונום. מחבר הספר "האמונה הרמה".
• רבי יהודה אבן תיבון (1120–1190) - רב, רופא ומגדולי המתרגמים העבריים ימי הביניים.
• הרמב"ם (1138–1204) - גדול חכמי ספרד בכל הזמנים, איש אשכולות מפורסם ומחשובי הפוסקים והרבנים היהודיים.

שירת ימי הביניים של יהדות ספרד נכתבה בעיקר בעברית. ספרי הלכה ופירושים לגמרא חוברו בעברית. ספרי דקדוק, פירושים למקרא וספרי מוסר חוברו בעברית או בערבית. רוב ספרי ההגות של חכמי יהדות ספרד, כמו גם פירושים למשנה, חוברו בערבית יהודית. מבחר ספרי ספרד שחוברו בערבית תורגמו לעברית על ידי מתרגמים ממשפחת אבן תיבון.

מבחר ספרי חכמי ספרד

בן משלי

ספר בן משלי הוא ספר משלי חכמה ומוסר שחיבר, אסף ותיקן רבי שמואל הנגיד, שהיה שר האוצר, שר הצבא, ומשנה למלך גרנדה. הספר נערך על ידי אליסף, בנו הצעיר של הנגיד, ומסודר בסידור אלפביתי לפי התחלות המשלים ובקבוצות לפי משקלי שירה. הספר כולל כאלף ומאתיים משלים, העוסקים במגוון רחב של נושאים: הון ועושר, חברות וידידות, חינוך, חכמה וסכלות, טוב ורע, יראת שמים, מלכות, נדיבות וכילות, מעשה ודיבור, דיבור ושתיקה, נדידה ומנוחה, יגיעה ועשייה, אשה ובנים, מחשבות הלב, סודות, ספר ושיר, בקשות, עצה, צדק ומשפט, תוכחה, מעלת האמת, הכרת טובה, ועוד. רוב המשלים בני ארבע שורות. רבי יהודה אבן תבון ציטט עשרים ואחד משלים בצוואתו המפורסמת, וזירז את בנו לעיין שעה אחת מדי יום בבן משלי.

ספר הכוזרי עם הפירושים קול יהודה ואוצר נחמד (1880)

הכוזרי

ספר הכוזרי הוא ספר הגות יהודית שחיבר רבי יהודה הלוי. הספר כתוב כשיחה בין מלך הכוזרים לבין חכם יהודי על יסודות האמונה היהודית. הספר חובר בערבית ותורגם לעברית על ידי רבי יהודה אבן תיבון. במהלך הדורות חוברו לו מספר פירושים, ביניהם הפירוש "קול יהודה" מאת רבי יהודה מוסקאטו, ובדורות האחרונים חוברו עליו ספרים רבים. גדולי ישראל, כגון הגר"א והראי"ה קוק, העריכו מאוד את ספר הכוזרי, והורו ללומדו. מפורסמים דברי רבי ברכיאל שכתב במאה ה-14: ”דברי הרמב"ם (במורה נבוכים) קרובים אל האמת יותר מן השקר, דברי הרלב"ג קרובים אל השקר יותר מן האמת, ודברי ה"ר יהודה הלוי כולם אמת". בעקבות ספר הכוזרי, הרב דוד ניטו חיבר את הספר "מטה דן" להוכחת אמיתות התורה שבעל-פה.

התרשיש

ספר התרשיש, או ספר הענק, הוא ספר שירה שחיבר רבי משה אבן עזרא. הספר כולל אמרי-בינה בעשרה שערים: בשבח מעלליו וזכר מהלליו של נשיא השירה, בחילוף עיתים וזמנים ונועם גנים ונוגנים, בעינות מים ונהרים וזמיר העוף באמירים, בחושקים אשר יתאבו ומעונים אשר חרבו, בסוד נוער ועדנה וסוד שיבה וזקנה, בבגד אחים נאמנים בהתהפך הזמנים, בזכר פירוד אלוף ודוד ואורך הלילות בהרחיקו נדוד, במיאוס עולם והדריו וזכר המוות ומה אחריו, להתרומם על פני תבל ולהתכבד מלהתנבל, בתפארת אמרים וחרוזי השירים. כל שער חרוזים כמניין אבן מאבני החושן, סה"כ תרשיש (1210) חרוזים. בכל בית חרוזים הבנויים ממילים השוות בכתב ושונות בהוראתן (תגניס). בדורות האחרונים חוברו לספר הביאורים "משבצות התרשיש" על ידי שאול עבדאללה יוסף, ו"עין התרשיש" על ידי חיים בראדי.

חובת הלבבות

ספר חובת הלבבות הוא ספר מוסר שחיבר רבנו בחיי אבן פקודה. הספר כולל עשרה שערים: הייחוד, הבחינה, עבודת הא-להים, הביטחון, ייחוד המעשה, הכניעה, התשובה, חשבון הנפש, הפרישות, אהבת הא-להים. הוא חובר בלשון ערבית ותורגם לעברית על ידי רבי יהודה אבן תיבון. הספר, המושפע מהפילוסופיה הנאו-אפלטונית, נחשב לאחד מספרי המוסר היסודיים שחוברו בישראל.

יסוד מורא וסוד תורה

ספר יסוד מורא וסוד תורה הוא ספרו האחרון של רבי אברהם אבן עזרא, מעין משנה סדורה של אמונות ודעות המסכמת את דעותיו. הספר עוסק בהיאך להיות אדם שלם, בהשכלה כללית הנדרשת לעבודת השם, במיון מצוות בשיטה חדשה, בטעמי מצוות, בסוד השם, בחופש הבחירה, ובהשגחה פרטית.

מבחר הפנינים

ספר מבחר הפנינים הוא ספר אמרי מוסר קצרים בשישים וארבעה שערים, שככל הנראה חיברו רבי שלמה אבן גבירול. הספר חובר בערבית ותורגם לעברית על ידי רבי יהודה אבן תיבון. הספר היה מבין ספרי המוסר שנלמדו בספרד ובפרובאנס בתקופת הראשונים. בעקבותיו חובר ספר "שקל הקודש "על ידי רבי יוסף קמחי. במהלך הדורות חוברו לספר מבחר הפנינים מספר פירושים.

מורה נבוכים (1347)

מורה נבוכים

ספר מורה נבוכים הוא ספר פילוסופיה יהודית שחיבר הרמב"ם בזיקה לפילוסופיה האריסטוטלית. יש אומרים שחובר לבני עלייה מעטים משום עת לעשות לה' הפרו תורתך. ויש אומרים שחובר לנבוכי זמנו של הרמב"ם, שעסקו בפילוסופיה ובחכמות חיצוניות, על מנת לקרבם לתורה. הספר היה שנוי במחלוקת במהלך הדורות, עד שבדורות האחרונים הוא כבר נחשב לנדבך מנכסי הצאן וברזל של מחשבת ישראל. הספר חובר בערבית ותורגם לעברית על ידי רבי שמואל אבן תיבון. חוברו עליו פירושים רבים, ביניהם פירושים מאת רבי שם טוב בן יוסף אבן פלקירה, רבי אשר קרקש, רבי שם טוב בן יוסף אבן שם טוב, ודון יצחק אברבנאל.

מחברת מנחם

מחברת מנחם הוא ספר שורשים שחיבר רבי מנחם בן סרוק, שמטרתו צחות לשון יהודית על תוכן יסודתו ועיקר שורשיו. המילים שבמקרא מחולקות להוראותיהן השונות בהתאם לשורשים מהן נגזרו, תוך מתן דוגמאות לכל הוראה, ופירושה אם איננה ברורה. זה המילון העברי השלם הראשון ללשון הקודש. באופן כללי הספר כתוב בקיצור נמרץ ובדייקנות, אם כי פה ושם מנחם מאריך בהסברים דקדוקיים או בפירושים לפסוקים סתומים מהמקרא. הספר שימש את רש"י בפירושו למקרא. רבי דונש בן לברט חיבר ספר השגות (תשובות) חריף כנגד מחברת מנחם, לרוב חולק עליו בצורתן הדקדוקית או בהוראתן (משמעות) של מילים בפסוקים מהמקרא תוך לימוד ממילים דומות בלשון הערבית, מה שעורר פולמוס דקדוקי במשך שני דורות, במהלכם תלמידי מנחם - רבי יצחק אבן קפרון, רבי יצחק אבן ג'יקיטילה, ורבי יהודה בן דוד, חיברו תשובות להגנת רבם; עליהם השיב רבי יהודי בן ששת, תלמידו של דונש; עד שבא רבנו תם, השיב על השגות דונש והכריע שמנחם צדק בדבריו.

מחברת הדקדוק

מחברת הדקדוק הוא ספר לשון שחיבר רבי יונה אבן ג'נאח, הכולל שני חלקים: ספר הרקמה - ספר דקדוק הלשון העברית, וספר שורשים בני שלוש אותיות. הספר חובר בערבית ותורגם לעברית על ידי רבי יהודה אבן תיבון. ראב"ע נעזר בחיבוריו בספריו, והוא מכנה את רבי יונה "רבי מרינוס" (יונה). רבי שלמה אבן פרחון חיבר על בסיס ספר השורשים את ספר השורשים "מחברת הערוך".

כתב-יד ספרדי מאוייר של "משנה תורה" מהמאה ה-14, סוף ספר המדע ותחילת ספר אהבה

משנה תורה

ספר משנה תורה הוא ספר הלכה כולל שחיבר הרמב"ם. הספר מיוסד על ספרות חז"ל (המשנה, התוספתא, מדרשי ההלכה, התלמוד הבבלי, התלמוד הירושלמי), ומסכם ומסביר את הלכות התורה שבעל-פה. הוא נחלק לארבעה עשר ספרים (המדע, אהבה, זמנים, נשים, קדושה, הפלאה, זרעים, עבודה, הקרבנות, טהרה, נזקים, קניין, משפטים, שופטים), ולפיכך מכונה הי"ד החזקה. הספר נחשב לעמוד ההלכה, ולאחד משלושת עמודי ההוראה עליהם הסתמך רבי יוסף קארו בחיבור ה"שולחן ערוך". במהלך הדורות חוברו פירושים רבים על משנה תורה. הראב"ד חיבר עליו ספר השגות, ובמהלך הדורות חוברו ספרים להגנת הרמב"ם מפני השגות הראב"ד. לפי הגר"א, התורה ניתנה לישראל ארבע פעמים: פעם ראשונה קיבלה משה בסיני ומסרה לישראל, פעם שנייה היא ניתנה על ידי עזרא הסופר, פעם שלישית על ידי רבי יהודה הנשיא בחיבור המשנה, ופעם רביעית - משנה תורה שחיבר הרמב"ם.

עולם הקטן

ספר עולם הקטן הוא ספר פילוסופיה שחיבר רבי יוסף אבן צדיק, על סמך רעיון המיקרוקוסמוס. הספר מחולק לארבעה מאמרים. המאמר הראשון עוסק בפיזיקה: בעולם הזה הגשמי ובמיניו, ושכל מה שבו מן הנולדים השלשה מורכב מן היסודות ארבעה, וביאור הוויה והפסד ואיך יתחברו היסודות להיות מהם ההווים, ושהעולם הזה חולף אין לו עמידה. המאמר השני בתורת הנפש (פסיכולוגיה): בידיעת האדם עצמו ושהוא עולם קטן בבחינת גוף ונפש, ובחיוב האדם לחקור ולדרוש ביסודות המציאות ולעלות ממדרגה למדרגה, עד שבידיעתו נפש החכמה יגיע לידיעת בוראה. המאמר השלישי בתאולוגיה: היאך יקרב האדם לידיעת בוראו, בחידוש העולם, שהבורא אינו דומה לאחד מברואיו, וגבול השגת האדם מידות הבורא לזולתו בהביטו בפעולותיו (שלילת התארים). המאמר הרביעי במוסר: בעבודה ובעבירה, בתשובה, ובשכר ובעונש האמיתיים. הספר נחשב לסיכום התמציתי הראשון של מדע, פילוסופיה ותאולוגיה בספרות היהודית. הספר חובר בערבית ותורגם לעברית על ידי רבי משה אבן תיבון או על ידי נחום המערבי. קטעים מהספר מצוטטים בפירוש רד"ק לספר בראשית, בספר "שער השמים" מאת רבי יצחק אבן לטיף, בספר "שבילי אמונה" לרבי מאיר אלדבי, ובספר "מאמר השכל".

פירוש ראב"ע למקרא

פירוש רבי אברהם אבן-עזרא למקרא הוא אחד מהפירושים היסודיים למקרא. מפירושיו, שצורפו למקראות גדולות במהלך הדורות, הגיעו לידינו פירושיו על התורה (פירוש קצר, ופירוש ארוך על ספרי בראשית ושמות), חמש מגילות, ישעיהו, תרי עשר, תהלים, איוב ודניאל. פירושו הוא על דרך הפשט, לפי הכלל אין מקרא יוצא מידי פשוטו, תוך שמסתמך על מחשבתו המקורית ועל ספרי הדקדוק של חכמי ספרד שקדמו לו. פירושו כתוב בלשון קצרה, כולל סודות סתומים, והוא נוהג להתעמת עם פרשנים קודמים. על פירושו לתורה חוברו עשרות רבות של פירושים במהלך הדורות.

פירוש המשנה לרמב"ם

פירוש המשנה לרמב"ם הוא פירוש מקיף ומעמיק של הרמב"ם על המשנה, מעין "תלמוד קטן". הוא כולל הקדמה כללית על המשנה וחכמיה, הקדמה למסכת אבות העוסקת בתיקון מידות (ונקראת גם שמונה פרקים), הקדמה לפרק חלק במסכת סנהדרין העוסקת בי"ג עיקרי האמונה של הרמב"ם, והקדמה לסדר טהרות הכוללת כללי יסוד של הלכות טומאה וטהרה. פירוש הרמב"ם חובר בערבית וסדריו תורגמו על ידי מתרגמים שונים במהלך הדורות, חלקם לא מוכשרים למלאכה. בדורות האחרונים הרב יוסף קאפח תרגמו לעברית במהדורה נאמנה.

תיקון מידות הנפש

ספר תיקון מידות הנפש הוא ספר תיקון מידות שחיבר רבי שלמה אבן גבירול, על סמך היחס בין חמשת החושים לארבעת היסודות. הספר חובר בערבית ותורגם לעברית על ידי רבי יהודה אבן תיבון. בהשפעתו חובר ספר אורחות צדיקים.

ארכיטקטורה בתור הזהב של ספרד

בתור הזהב של יהדות ספרד, בין המאה העשירית למאה השתים עשרה, היה שינוי מהותי בארכיטקטורה היהודית ובארכיטקטורה המוסלמית. בתקופה שקדמה לעליית המוסלמים בספרד לא התאפשר ליהודים לעסוק באופן גלוי ביהדותם ולכן לא היו להם בתי כנסת. אך למרות זאת ניתן להבחין כי בתחילת תקופת תור הזהב הבנייה של בתי הכנסת הושפעה מהכנסיות. מבחינה חיצונית בתי הכנסת היו בנויים לגובה באבן לבנה ומפוארים מאוד אך עם השנים הם הושפעו מהמוסלמים. כלומר מבנה בעל עמודים עגולים עם קשתות מעוטרות ורחבה גדולה לתפילה, כמו למשל בית הכנסת שלאחר מכן הפך לכנסייה בשם סנטה מריה דה לה בלנקה בטולדו. הבנייה המוסלמית מצד שני לא השתנתה ולא הושפעה כלל, כפי שניתן לראות בדוגמה של המסגד של קורדובה שהחל להיבנות ב-788 לספירה על ידי עבד אל רחמן הראשון והושלם כמה מאות שנים לאחר מכן. לאחר שיהודי ספרד החלו לעסוק בפומבי ביהדותם הם החלו להיות מושפעים מצורת הבנייה שהייתה נהוגה בסביבתם, שבשנים האלה הייתה מוסלמית.

סופו של תור הזהב

החל מהמאה ה-9 ועד אמצע המאה ה-12 אינטלקטואלים יהודים רבים פעלו בספרד, והיהודים זכו בדרך כלל לביטחון. מצד שני זו הייתה תקופה רוויית זעזועים, ולעיתים הביטחון שהיהודים זכו לו נקטע. מסיבה זו ישנה מחלוקת בין החוקרים לאיזה אירוע ניתן לייחס את סיום תור הזהב של יהדות ספרד. ההיסטוריונים המקדימים ביותר טוענים שתור הזהב הסתיים בשנת 1031 עם התפרקות ח'ליפות קורדובה לממלכות קטנות (טאיפות) ותחילתה של אי יציבות בספרד. היסטוריונים אחרים טוענים כי אפשר להתייחס לפוגרום גרנדה בשנת 1066 כסוף תור הזהב שכן זו הייתה הרדיפה האלימה המשמעותית הראשונה כנגד יהודים, שהטילה חורבן זמני על אחת הקהילות המשגשגות ביותר בספרד. קבוצה שלישית של היסטוריונים טוענת שסוף תור הזהב הגיע בעקבות כיבוש ספרד על ידי אל-מוראביטון בשנת 1090 – אף על פי שלא היו רדיפות רחבות היקף כנגד יהודים בתקופתם, מעמד היהודים היה נמוך יותר מבעבר. קבוצה רביעית ואחרונה של חוקרים מגדירה את סוף תור הזהב בשנת 1148, עם חורבן קהילות דרום ספרד עקב פלישת אל-מוואחידון ותחילתן של רדיפות קשות כנגד היהודים. היהודים, שהצליחו להימלט, ברחו לספרד הנוצרית, לפרובאנס, לאיטליה, ולצפון אפריקה.

הכתובת בעברית על מצבתו של פרננדו השלישי, מלך קסטיליה היא עדות למעמדם ומקומם של היהודים בחברה הכללית בחצי האי האיברי בתור הזהב

במאה השתים-עשרה, בנוסף לרדיפות אל-מוואחידון המוסלמים, סבלו היהודים מתהליך הכיבוש מחדש (רקונקיסטה) של ספרד בידי הנוצרים. לתקופת מה הצליחו היהודים לשבת בשלווה יחסית תחת שלטון הנוצרים, אך במאה השלוש-עשרה התחילו לטפול על היהודים עלילות דם ונגזרו גזרות על הדת היהודית. עם סיום הרקונקיסטה בשנת 1492 הוצא צו מלכותי מידי פרננדו השני ואיזבלה, מלך ומלכת ספרד, כי כל יהודי בספרד חייב לעזוב את הממלכה או להתנצר, מאורע זה נקרא בשם גירוש ספרד.

היסטוריוגרפיה

המונח "תור הזהב" נטבע על ידי היסטוריונים יהודים אנשי "חכמת ישראל" בגרמניה בראשית המאה ה-19, כחלק מהניסיון לאמץ את יהדות ספרד שלפני הגירוש כדוגמה ומופת להשתלבות בסביבה. האינטלקטואלים היהודים–גרמנים מימי תנועת ההשכלה, חוכמת ישראל והמאבק לאמנציפציה הנגידו בין הספרדים, שיצרו בלשון ארצם והיו מעורים בתרבותה ולכן נועדו לשמש מודל ליהודי גרמניה, לבין המסורת האשכנזית המסתגרת שבימיהם זיהו אותה עם יהודי פולין האדוקים והנחשלים. יחס זה היה בגדר התנערות מהגישה השלילית המקובלת של יהודי אשכנז^{[דרוש מקור]} כלפי ספרד שטרם הגירוש, שצמחה בהשפעת החסיד יעבץ וכותבים אחרים ותפשה אותה כתקופה של שקיעה והתפוררות האמונה בשל עיסוק מוגזם בפילוסופיה וחוכמות חיצוניות. במסגרת יצירת ההיסטוריוגרפיה שלהם, האדירו יצחק מרדכי יוסט וכותבים אחרים דמויות שנויות-במחלוקת שכמעט נעלמו מהמורשת היהודית והשתדלו להעלים אספקטים שהתנגדו להם, כמו העיסוק במיסטיקה בקרב יהודי איבריה.

ראו גם

• שירת ימי הביניים של יהדות ספרד
• רבי משה אבן עזרא

לקריאה נוספת

היסטוריה כללית

• רבי אברהם אבן דוד, ספר הקבלה, אוקספורד תרח"מ (באתר דעת)
• א. אשתור, קורות היהודים בספרד המוסלמית, ירושלים: קריית ספר 1966.
• חיים אריה זוטא, תרבות ישראל בימי הביניים (פרקים בתולדות הספרות), ירושלים: ראובן מס, תר"ץ (באתר פרויקט בן-יהודה).
• חיים ביינהארט (עורך), מורשת ספרד, ירושלים: מאגנס תשנ"ב.
• יוסף ריבלין, שטרי קהילת אליסאנה, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 1994.
• נחמיה אלוני, קובץ איגרות ספרדיות מהמאה השתים-עשרה, ספונות: מחקרים ומקורות לחקר קהילות ישראל במזרח, סדרה חדשה, כרך א (תש"ם), ע' 82-63.

חכמי ספרד

• קלמן שולמן, תולדות חכמי ישראל, חלק ראשון, וילנה תרל"ג - באתר היברובוקס.
• משה הלל, תור הזהב בספרד, הספרייה הספרדית, מכון בני יששכר, תשנ"ב (1992).
• בלפור חקק, דמויות מיהדות ספרד, תשנ"ב.
• חיים שירמן, יהוסף הנגיד - טראגדיה של מדינאי יהודי, ירושלים: מוסד ביאליק, 1982.
• חיים שירמן, חיי יהודה הלוי, תרביץ, כרך ט, חוברת א' ע' 54-33, חוברת ב' ע' 240-219, חוברת ג-ד' ע' 305-284.
• שרה כ"ץ, ר' יצחק אבן גיאת: מונוגרפיה, ירושלים: הוצאת ראובן מס, תשנ"ה 1994.
• אהרן מונדשטיין, ר' אברהם אבן עזרא - האיש נגד הזרם, בית מקרא, כרך מט, חוברת ב (טבת-אדר תשס"ד), ע' 155-137.
• יהודה ליב הכהן פישמן (עורך), רבנו משה בן מימון - חייו, ספריו, פעולותיו ודעותיו, חלק ראשון, מוסד הרב קוק: ירושלים תרצ"ה (באתר היברובוקס).
• יהודה ליב הכהן פישמן (עורך), רבנו משה בן מימון - חייו, ספריו, פעולותיו ודעותיו, חלק שני, מוסד הרב קוק: ירושלים תרצ"ה (באתר היברובוקס).

שירה

• רבי משה אבן עזרא, שירת ישראל, בתרגום בן ציון הלפר, לייפציג תרפ"ד - באתר היברובוקס.
• אהרון אורוניבסקי, תולדות השירה העברית בימי הבינים, ביאליסטוק: פרוזנסקי, 1930.
• חיים שירמן, השירה העברית בספרד ובפרובאנס, ירושלים: הוצאת מוסד ביאליק, 1956-1954.
• ישראל לוין, תור הזהב - מבחר השירה העברית בספרד עם מבואות ופירושים, ספרית הפועלים, 1958.
• ישראל לוין, שמואל הנגיד: חייו ושירתו, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשכ"ג - 1963.
• ישראל לוין, אברהם אבן עזרא: חייו ושירתו, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תש"ל - 1969.
• יהודית דישון, שמואל רפאל (עורכים), מטוב ספרד: מחקרים בשירה העברית בספרד ובשלוחותיה, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, תשס"ז (2006).
• עזרא פליישר, למהותה של שירת החול העברית בספרד, פעמים, חוברת 59 (אביב תשנ"ד), ע' 13-4.
• יוסף טובי, משורר החול העברי בימי הביניים כגיבור תרבות, דפים למחקר בספרות, 18 (תשע"ב), ע' 231-208.
• יהודה רצהבי, למקורות "בן משלי" ו"בן קהלת", תרביץ, ניסן תשט"ז, ע' 322-301.
• יהונתן ורדי, בין שמואל הנגיד למשוררי סרגוסה, תרביץ, ניסן-סיון תשע"ו, ע' 467-437.
• שרה כ"ץ, זיקת שלמה בן גבירול לתפיסת המוסיקה של זמנו, פעמים, חוברת 47/46 (אביב תשנ"א), ע' 54-29.

לשון

• אילן אלדר, אסכולת הדקדוק האנדאלוסית: תקופת הראשית, פעמים: רבעון לחקר קהילות ישראל במזרח, חוברת 38 (תשמ"ט), ע' 34-21.
• שלמה מורג, מחלוקת מנחם ודונש ותהליך התחייה העברית בספרד, פעמים, חוברת 56, ע' 19-4, קיץ תשנ"ג.
• בנימין קלאר, לדרכי הרחבת הלשון העברית בימי הביניים, לשוננו, כרך ט"ו (תש"ז), ע' 124-116.
• יום טוב עסיס, על שפתם וכתבם של יהודי ספרד כביטוי לזהותם הדתית והתרבותית, פעמים, חוברת 132 (קיץ תשע"ב), ע' 115-57.

תורה

• ישראל תא-שמע, כנסת מחקרים: עיונים בספרות הרבנית בימי הביניים, כרך ב - ספרד, ירושלים: מוסד ביאליק תשס"ד (2004).
• אביעד הכהן, התלמוד הירושלמי בתורת חכמי ספרד הראשונים, שנתון המשפט העברי של המכון לחקר המשפט העברי, כרך יח-יט (תשנ"ב-תשנ"ד), ע' 176-113.

הגות

• דוד בן שלמה נימרק, תולדות הפילוסופיה בישראל, כרך שני: חומר וצורה, ע' 418-206, פילדלפיה תרפ"ט.
• אליעזר שביד, תולדות הפילוסופיה היהודית מרס"ג עד רמב"ם, אקדמון, 1967.
• קולט סיראט, הגות-פילוסופית בימי-הביניים, ירושלים: כתר 1975.
• רפאל ישפה, פילוסופיה יהודית בימי הביניים: מרב סעדיה גאון עד הרמב"ם, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב, 2006.

מדעים

• יוסף מ. מיליאס, ראשית מדעי הטבע בין היהודים בספרד, תרביץ, כרך כד, חוברת א (תשרי תשט"ו), ע' 59-48.
• רפאל ישפה, התורה והאסטרולוגיה אצל ר' אברהם אבן עזרא, דעת: כתב-עת לפילוסופיה יהודית וקבלה, מס' 33-32 (תשנ"ד), ע' 52-31.
• שלמה סלע, פרשנותו האסטרולוגית-קוסמולוגית של אברהם אבן עזרא, דעת, מס' 47 (קיץ תשס"א), ע' 34-5.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא תור הזהב של יהודי ספרד בוויקישיתוף

• זאב סולטנוביץ', תור הזהב בספרד, באתר "ישיבה"
• רבינו סעדיה גאון, בעל חובות הלבבות, רבי שלמה אבן גבירול בעל הכוזרי ועוד, שעור מפי הרב אורי שרקי, מתוך הסדרה מבוא לתורה שבעל פה, אתר מכון מאיר
• הרמב"ם רבי יהודה הלוי וממשיכיהם עד גירוש ספרד, שעור מפי הרב אורי שרקי, מתוך הסדרה מבוא לתורה שבעל פה, אתר מכון מאיר
• חנה זמר, עלייה לרגל לתור הזהב - ספרד, באתר פרויקט בן-יהודה
• נעם אשכולי, תחילת תור הזהב בספרד מתוך הפודקאסט קדמא להיסטוריה יהודית