בדיקת שינויים ספציפיים

'{{עיר | סוג יישוב = [[חבל ארץ]] | מדינה = [[מצרים]] (1949–1967) {{ש}}[[ישראל]] (1967–2005) {{ש}} [[הרשות הפלסטינית]] (2005–2007) {{ש}} [[חמאס]] (2007–2023) {{ש}} [[מתאם פעולות הממשלה בשטחים]] (2023 – הווה) {{ש}} | מושל = [[יחיא סנוואר]] (2007–2023) {{ש}} [[מתאם פעולות הממשלה בשטחים]] (2023 – הווה){{הערה|{{ynet||מתאם פעולות הממשלה בשטחים: כ-200 משאיות נבדקו היום בישראל ונכנסו לעזה|news/article/r1f0sbuit|12 בדצמבר 2023}}}} | דגל = [[קובץ:Flag of Palestine.svg|125px]] | כיתוב דגל = הדגל של הפושעים }}הקדמה: רצועת עזה נקראת כך על שם העיר עזה שהיא העיר הגדולה ביותר ברצועה. ברצועת עזה שולט ארגון נאצי בשם חמאס בשיתוף עם ארגון נאצי נוסף בשם הג'יהאד האיסלמי, שני הארגונים הנאצים הללו שולטים ברצוע והם אחת הבעיות לבלגן במזרח התיכון. כחלק מהשליטה של שני הארגונים הללו ברצועה הם לוקחים את כל הכסף והסיוע ההומניטרי אליהם כדי להילחם, זאת האפשרות שהם בחרו במקום להפוך את הרצועה למקום טוב מאוד [[קובץ:Gaza Strip map2 heb e2.png|שמאל|ממוזער|250px|מפת רצועת עזה]] '''רצועת עזה''' (ב[[ערבית]]: '''قطاع غزّة''' – קִטַאע עַ'זַּה; בערבית מדוברת: קִטַאע עַ'זֶּה) היא רצועת אדמה [[חוף|חופית]] בדרום [[מישור החוף הדרומי]] של [[ארץ ישראל]]. היא גובלת ב[[מצרים]] מדרום-מערב, ב[[הים התיכון|ים התיכון]] ממערב וב[[ישראל]] מדרום, מזרח וצפון. אורכה כ-40 [[קילומטר]]ים, רוחבה נע בין 5.7 ל-12.5 קילומטרים ושטחה הכולל כ-365 [[קילומטר רבוע]]. לאחר [[הסכמי אוסלו]] נשלטה על ידי [[הרשות הפלסטינית]], אך בשנת 2007 התרחשה [[השתלטות חמאס על רצועת עזה]] ומאז הוא שולט בה. נכון לאוקטובר 2023 מוערכת אוכלוסיית רצועת עזה על ידי ה-[[CIA]] ב-2,098,389 תושבים.{{הערה|שם=CIA|[https://www.cia.gov/the-world-factbook/countries/gaza-strip/ Gaza Strip], in the CIA World Factbook|כיוון=שמאל}} [[קו עקבה–רפיח]] הוא קו [[גבול]] שנוצר בשנת [[1906]] בין [[מצרים]] שהייתה בשליטת [[בריטניה]] (למרות שייכותה הפורמלית ל[[האימפריה העות'מאנית|אימפריה העות'מאנית]]) לבין [[ארץ ישראל]] שהייתה בשליטת האימפריה העות'מאנית וכלל את רצועת עזה בתחומי ארץ ישראל העות'מאנית. רצועת עזה נכללה בתחום [[המנדט הבריטי]] על ארץ ישראל שיועד להקמת בית לאומי לעם היהודי. ב-29 בנובמבר 1947 קיבלה [[העצרת הכללית של האו"ם]] את [[תוכנית החלוקה]], במסגרתה נועדה הרצועה, לצד שטחים נוספים סביבה, להיכלל במדינה הערבית שנועדה לקום. הניצחון של המדינה היהודית שהוקמה, [[ישראל]], על [[הצבא המצרי]] ב[[מבצע חורב]] בשלהי מלחמת העצמאות הביאו להקטנת השטח שלא נכלל במדינה היהודית לרצועת חוף צרה. גבולותיה של הרצועה הוגדרו ב[[הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות]] שנחתמו ב[[רודוס]] בין ישראל למצרים בשנת [[1949]] והרצועה נותרה בשליטה מצרית. עד ל[[מלחמת ששת הימים]] הייתה רצועת עזה נתונה ל[[רצועת עזה תחת שלטון מצרים|שלטון מצרי]] (למעט תקופה קצרה של כיבוש ושלטון צבאי ישראלי לאורך כחצי שנה בעקבות [[מלחמת סיני]]). במלחמת ששת הימים שבה וכבשה ישראל את הרצועה, והקימה בה יישובים ישראלים, בעיקר ב[[גוש קטיף]], ששכן בין [[ח'אן יונס]] ו[[רפיח]] לבין הים. בין היישובים חודש גם [[כפר דרום]] שהיה ברצועה עוד לפני מלחמת העצמאות וישראל נסוגה ממנו ב[[הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות|הסכמי שביתת הנשק בתום המלחמה]]. ב[[הסכמי אוסלו]] הועברה השליטה ביישובים הפלסטינים שברצועת עזה לידי [[הרשות הפלסטינית]], אם כי הריבונות נותרה בידי [[צה"ל]]. גם לאחר ההסכמים נותרה בידי ישראל השליטה על היישובים הישראליים ברצועה, הדרכים המובילות אליהם משטח ישראל, [[ציר פילדלפי]] (רצועה צרה לאורך הגבול בין רצועת עזה לבין מצרים) ומעבר הגבול עם מצרים ברפיח. כחלק מן ההיערכות החדשה של העברת השליטה בהסכמי אוסלו, אורגנה והושלמה [[גדר המערכת סביב רצועת עזה]] לפי תפיסת-הפעלה צה"לית המקובלת בגדרות המערכת בגבולות המדינה מול מדינות שכנות אחרות. במהלך [[האינתיפאדה השנייה]] ולאחריה התגברו פעולות הטרור משטח הרצועה, כלפי היישובים היהודיים ברצועה וכלפי האזור שמסביבה, שקיבל את הכינוי [[עוטף עזה]]. פעולות אלו כללו גם ירי [[מרגמה|מרגמות]] ו[[שיגור רקטות פלסטיניות לעבר ישראל]]. באוגוסט [[2005]] הושלמה [[תוכנית ההתנתקות]] של ממשלת ישראל, במסגרתה פונו יישובי [[גוש קטיף]] ויישובים יהודיים נוספים, וכוחות [[צה"ל]] נסוגו מכל שטחי הרצועה, למעט חדירות זמניות לשטח, [[הסגר על רצועת עזה|סגר ימי]] ופיקוח ושליטה אווירית על השטח. פחות משנתיים לאחר מכן, ביוני 2007 [[השתלטות חמאס על רצועת עזה|השתלטו כוחות חמאס על הרצועה]], כבשו את המתקנים הצבאיים שבשליטת [[פת"ח]] שבהנהגת [[מחמוד עבאס]] (אבו מאזן) והוציאו להורג קצינים במנגנוני הביטחון, כאשר בחלק מהמקרים הושלכו אנשי הרשות הפלסטינית מגגות הבניינים הגבוהים בעזה. בתגובה פיזר מחמוד עבאס את ממשלת האחדות הפלסטינית והכריז על מצב חרום. שלטון חמאס ברצועה הביא להגברת ירי הרקטות לעבר ישראל בעיקר לשדרות ויישובי [[עוטף עזה]]. ממשלת ישראל הטילה, מצד הגבול הישראלי, [[הסגר על רצועת עזה|סגר יבשתי וימי על עזה]], אך מאפשרת הכנסת מוצרי מזון מסוימים וציוד רפואי לרצועה. כמו כן, המצור הביא אותה לספק מים וחשמל לתושבי הרצועה, על רקע [[משבר המים ברצועת עזה]]. ב-[[27 בדצמבר]] [[2008]], לאחר תקופה ממושכת של ירי רקטות לשטחה, יצאה מדינת ישראל ל[[מבצע עופרת יצוקה]] נגד שלטון חמאס במטרה להביא לידי שינוי יסודי במצב הביטחוני השורר בדרום ישראל ולהסיר את האיום על אזרחיה. במהלך המבצע נהרגו ברצועת עזה 1,166 בני אדם{{הערה|Yaacov Lappin, "[https://m.jpost.com/israel/idf-releases-cast-lead-casualty-numbers IDF releases Cast Lead casualty numbers]", [[ג'רוזלם פוסט|Jerusalem Post]], March 26 2009|כיוון=שמאל}} ונגרם הרס רב. ביולי [[2014]], לאחר ירי רקטות רבות מרצועת עזה לישראל, פתח צה"ל ב[[מבצע צוק איתן]]. במבצע נהרגו למעלה מ-2,000 פלסטינים, ונפצעו יותר מ-8,000 מהם, גם נגרם הרס נרחב ברצועת עזה. טווח הרקטות שנורו מהרצועה לישראל התרחב, וכלל יישובים מ[[מצפה רמון]] ו[[ירוחם]] בדרום ועד [[חיפה]] ו[[קיסריה]] בצפון. ב-7 באוקטובר 2023, שמחת תורה התשפ"ד, יזם חמאס [[מתקפת הפתע על ישראל (2023)|מתקפת פתע נרחבת על ישראל]] מהרצועה, שכללה מטחי ירי נרחבים לאזורים רבים בישראל, פריצת גדר הגבול וחדירת אלפי מחבלים חמושים לישראל. המחבלים השתלטו על יישובים ומתקנים צבאיים, ביצעו טבח המוני, מעשי זוועות, אונס, התעללות ורצח אזרחים נרחב במקביל ל[[החטיפה לעזה (מלחמת חרבות ברזל)|חטיפת אזרחים וחיילים]] וירי רקטי מתמשך. בעקבות כך פרצה [[מלחמת חרבות ברזל]] במהלכה השתלטו כוחות צה"ל על אזורים נרחבים ברצועה. ==גאוגרפיה== {{להשלים|נושא=ישראל}}[[קובץ:Gaza Beach.jpg|שמאל|ממוזער|250px|חוף בעיר עזה]] חבל עזה הוא חלק ממישור חוף הנגב המשתרע בין חבל ימית בדרום וחולות כרמיה בצפון. חבל עזה מהווה המשך ישיר של [[מישור החוף]] הדרומי הבנוי משלושה רכסי כורכר עיקריים וביניהם עמקי מרזבה. חבל עזה הוא קצהו הדרומי ביותר של מבנה זה; מדרום ל[[ח'אן יונס]] הולכים קווי הרכסים ומטשטשים, ומדרום ל[[רפיח]] אין הם מצויים כלל. הרצועה גובלת בים התיכון בצפון-מערב, במצרים בדרום ובישראל מצפון, מזרח ודרום. אורכה של רצועת עזה הוא כ-41 קילומטרים, רוחבה הוא בין 5.7 ל-12 ק"מ וסך שטחה הוא 365 קמ"ר. [[דרך צלאח א-דין]] חוצה את הרצועה מצפון לדרום. אדמיניסטרטיבית, מחולקת הרצועה ל-5 [[נפות הרשות הפלסטינית|נפות]]: [[נפת צפון עזה]], [[נפת עזה]], [[נפת דיר אל-בלח]], [[ח'אן יונס (נפה)|נפת ח'אן יונס]] ו[[רפיח (נפה)|נפת רפיח]]. == אוכלוסייה == [[קובץ:Gaza Strip (997008872774105171).jpg|ממוזער|טקסט=בתים ברצועת עזה, 1956, משה מרלין לוין, אוסף מיתר, הספרייה הלאומית|בתים ברצועת עזה, [[1956]], [[משה מרלין לוין]], אוסף מיתר, [[הספרייה הלאומית]]]] העיר הראשית ברצועה היא [[עזה]]. כמו כן, נמצאות בתחומה הערים [[בית חאנון]], [[בית לאהיא]], [[ג'באליה]], [[דיר אל-בלח]], [[ח'אן יונס]], [[בני סוהילה]] ו[[רפיח]], ו[[מחנה פליטים פלסטינים|מחנות הפליטים]]: [[מחנה הפליטים ג'באליה|ג'באליה]], [[שאטי]], [[נוסייראת]], [[מחנה הפליטים דיר אל-בלח|דיר אל-בלח]], [[מחנה הפליטים ח'אן יונס|ח'אן יונס]], [[מע'אזי|אל-מע'אזי]], [[אל-בורייג']] ו[[מחנה הפליטים רפיח|רפיח]]. על פי [[ספר העובדות העולמי|נתוני ה-CIA]] ל-2023 מתגוררים ברצועת עזה כ-2.1 מיליון תושבים, מתוכם כמיליון פליטים וכחצי מיליון מתגוררים במחנות פליטים. רצועת עזה נמצאת במוקד [[בעיית הפליטים]]. חמישית מאוכלוסיית הפליטים ה[[פלסטינים]] יושבים בחבל [[עזה]] והם מהווים את מרבית ה[[אוכלוסייה]] בחבל כולו. כשבעים וחמישה אחוזים מהאוכלוסייה מתגוררים בערים.{{הערה|שם=CIA}} שיעור הריבוי הטבעי ברצועת עזה הוא מהגבוהים בעולם ועומד על כ־2.05%.{{הערה|שם=CIA}} נכון לאמצע 2013, 53% מהאוכלוסייה הייתה מתחת לגיל 18 (900,745 נפש). צפיפות האוכלוסייה ברצועת עזה מאפיינת אזור עירוני. קיימים בעולם אזורים נוספים אשר מאופיינים בשטח עירוני רצוף (דוגמת [[סינגפור]], [[הונג קונג]], [[בחריין]], [[מונקו]] ואפילו [[גוש דן]]), אך התוצר הלאומי לנפש ברצועה הוא עשירית מהתוצר האופייני לאזורים אלו. האזור הצפוף ביותר הוא אזור העיר עזה בו עומדת הצפיפות על 6,859 נפש לקמ"ר.{{הערה|[https://www.ochaopt.org/content/gaza-crisis-population-density-map מפת צפיפות האוכלוסייה ברצועת עזה, המרכז לתיאום עניינים הומניטריים של האו"ם]}} על פי [[המרכז למורשת המודיעין|מרכז המידע למודיעין ולטרור]] על שם אלוף [[מאיר עמית]] מספר היוצאים את רצועת עזה מאז עליית החמאס בשנת 2007 היה בין 250–350 אלף, ושבשנת 2023 הייתה עלייה גדולה בהגירת צעירים החוצה מהרצועה.{{הערה|[https://www.terrorism-info.org.il/en/the-mass-exodus-of-young-men-from-the-gaza-strip/ The mass exodus of young men from the Gaza Strip], The Meir Amit Intelligence and Terrorism Information Center, September 26, 2023|כיוון=שמאל}} לעומת זאת, נתוני ה-CIA מציינים לשנת 2023 מאזן הגירה שלילי של 3.8 ל-1,000 תושבים, המקביל לכ-8,000 בשנה.{{הערה|שם=CIA}} מאז כיבוש רצועת עזה ב-1967 ועד האינתיפאדה הראשונה ב-[[1988]] אפשרה ישראל תנועה יחסית חופשית של תושבי רצועת עזה בין הרצועה, הגדה המערבית וישראל. במהלך האינתיפאדה הראשונה בוטל היתר היציאה הכללי מהרצועה, והחל מ-1991 החלה ישראל לדרוש היתרים אישיים עבור מעבר בין ישראל, רצועת עזה ו[[הגדה המערבית]]. עוד לפני ביצוע [[תוכנית ההתנתקות]] ישראל הגבילה את המעבר אליה לצרכים רפואיים למצבים בהם לא קיים טיפול רפואי חלופי ברצועה,{{הערה|שם=רפואי}} (בניגוד למדיניות הכניסה מ[[יהודה ושומרון]]), זאת כל עוד אין מניעה ביטחונית. מגבלות אלו הוחמרו במהלך [[האינתיפאדה השנייה]] ולאחר הטלת הסגר האזרחי על הרצועה, שהוטל בעקבות השתלטות ה[[חמאס]] על הרצועה. בספטמבר 2007 החליט הקבינט המדיני ביטחוני להגביל את התנועה של אנשים בין ישראל והרצועה.{{הערה|{{פס"ד עליון|קישור=07091320.n25|סוג=בג"ץ|עותר=גבר אלבסיוני אחמד|משיב=ראש הממשלה}}, סעיף 2}} מאז עד [[מלחמת חרבות ברזל]], ישראל אפשרה את יציאתם של תושבי הרצועה דרך [[מעבר ארז]] לצורך הגעה לישראל או לגדה המערבית רק עבור רשימה מוגבלת של סוחרים, חולים ומלוויהם (בדרכם לטיפול ב[[בתי חולים בישראל]] או בגדה), ולמקרים מועטים של ביקורי משפחות. ביקורי המשפחות (בגדה המערבית או בישראל) מתאפשרים רק עבור תושבי הרצועה אשר אין כנגדם מניעה ביטחונית, המבקשים לפגוש קרוב משפחה מדרגה ראשונה, במקרים הבאים: מוות או חתונה, מחלה או אשפוז ממושך של קרוב המשפחה. ביקורי קרובים מדרגה ראשונה מתאפשרים גם עבור מי שקרוביהם כלואים בבתי הסוהר בישראל, ובמקרים כאלו הביקור אינו מותנה בהיעדר מניעה ביטחונית.{{הערה|לפי [http://www.cogat.idf.il/Sip_Storage/FILES/4/4454.pdf הנוהל] בנושא של מתאם פעולות הממשלה בשטחים, באתר המתפ"ש.}} גם לגבי טיפולים רפואיים הוחמרו התנאים והם ניתנים רק במקרים רפואיים דחופים ובמקרים בהם הוחל בעבר בטיפולים בחולה כרוני.{{הערה|שם=רפואי|{{פס"ד עליון|קישור=05070940.r16|סוג=בג"ץ|עותר=עמותת רופאים לזכויות אדם|משיב=מתאם פעולות הממשלה בשטחים}}, סעיפים 11, 13}} הרוב המוחלט של תושבי רצועת עזה הם מוסלמים. אוכלוסיית הרצועה כוללת כמה אלפים של [[נוצרים ברצועת עזה|נוצרים]]. ===יהודים=== ==== היסטוריה ==== {{הפניה לערך מורחב|היישוב היהודי בעזה}} לאורך הדורות [[היישוב היהודי בעזה|חיו יהודים בעיר עזה]] לסירוגין מ[[המאה השנייה לפנה"ס]] ועד [[מאורעות תרפ"ט]] ו[[מלחמת העצמאות]]. אחד הממצאים שנתגלו הוא פסיפס [[בית הכנסת העתיק בעזה]] בו מתוארת דמותו של [[דוד המלך]] מנגן בנבל. [[קובץ:PikiWiki Israel 14995 Mosaic of David playing the harp.JPG|שמאל|ממוזער|250px| דוד מנגן בנבל בפסיפס בית הכנסת העתיק בעזה (העתק)]] ==== לאחר מלחמת ששת הימים ==== {{הפניה לערך מורחב|גוש קטיף}} עד [[תוכנית ההתנתקות|נסיגת ישראל]] מהשטח, היו בו יישובים ישראלים ובהם כ-8,900 תושבים יהודים. רוב היישובים היהודים שכנו בדרום מערב הרצועה, ב[[גוש קטיף]], וכולם נהרסו בידי ישראל לאחר פינוי תושביהם. == כלכלה == [[קובץ:Gaza airport 03.jpg|שמאל|ממוזער|250px|הריסות [[נמל התעופה הבין-לאומי יאסר ערפאת|שדה התעופה על-שם ערפאת]], בדרום הרצועה]] בשל [[ריבוי טבעי|הריבוי הטבעי]] הגבוה, אוכלוסיית רצועת עזה צעירה מאוד, וחלק ניכר של תושביה הוא מתחת לגיל העבודה. ברבעון הראשון של 2014 הגיע שיעור האבטלה ברצועת עזה ל-40.8 אחוז, שיעור האבטלה הגבוה ביותר ברצועה מאז 2009. שיעור האבטלה בקרב נשים ברצועה עמד באותו רבעון על 52.4 אחוז, לעומת 37.4 אחוז עבור גברים.{{הערה|[http://gisha.org/he/updates/6203/ שיעור האבטלה בעזה: הגבוה מאז 2009], באתר ארגון "גישה".}} עד אוקטובר 2023 עמד שיעור האבטלה ברצועה על 41%.{{הערה|{{הארץ|ג'קי חורי|מוחמד מוסטפא הציג לעבאס את הממשלה הפלסטינית החדשה בגדה|0000018e-8690-d641-abee-cfb7df4f0000|22:49 • 28 במרץ 2024}}}} במהלך השנים בהן שלטה ישראל ברצועה, הייתה הכלכלה המקומית תלויה ב[[כלכלת ישראל]]. אחוז ניכר מהמפרנסים (בתקופות מסוימות עד 40% מהמפרנסים) עבדו בישראל ואחוז ניכר נוסף התפרנס מישראל בעקיפין. בנוסף, בתקופה בה הייתה הרצועה תחת שלטון ישראל לא הוקמו בה מפעלי תעשייה, לטענת הפלסטינים כתוצאה ממדיניות יזומה של השלטונות הישראליים. מפעלים מעטים הוקמו באזור התעשייה שליד מחסום ארז. לכן, מקורות הפרנסה בתוך הרצועה מעטים מאוד, והם פחתו אף יותר עם נסיגת ישראל ממנה. פלסטינים רבים עבדו ב[[אזור התעשייה ארז]], ששכן על הגבול בין הרצועה לישראל ונוהל בידי ישראלים. אזור התעשייה נסגר עם נסיגת ישראל. לאחר הטלת הסגר על הרצועה נקבע איסור על ייצוא של [[סחורות]] מעזה לגדה המערבית ולישראל, והתאפשר ייצוא מצומצם לאירופה. כמו כן העסיקו התושבים היהודים ברצועה [[פועלים פלסטינים בישראל|פועלים פלסטינים]] בעבודות שונות, בעיקר [[חקלאות]] ו[[בנייה]]. גם מקור פרנסה זה נעלם עם פינויים של התושבים היהודים. מאז 1967 ועד תחילת שנות ה-90 התפרנסו רוב תושבי הרצועה מעבודה בישראל, בעיקר בעבודות ניקיון, גינון, חקלאות וכדומה. [[האינתיפאדה]], העלייה ההמונית מ[[רוסיה]] והתגברות [[הגירת עבודה|הגירת העבודה]] לישראל הביאו לצמצום ניכר בהעסקת [[עובדים פלסטינים בישראל]]. כיום, רק אלפים בודדים מתושבי הרצועה מורשים לעבוד בישראל.{{הערה|{{הארץ|עמוס הראל|בחסות הבחירות, חמאס זוכה להקלות הנרחבות ביותר מאז שהשתלט על הרצועה|1.8558609|20 בפברואר 2020}}}} מסיבות אלו ה[[הכנסה לנפש]] ברצועת עזה היא מהנמוכות בעולם, וה[[אבטלה]] בה גבוהה מאוד. ה[[חקלאות]] הייתה בעבר מן הענפים המרכזיים בהם עסקו תושבי רצועת עזה, אך כחלק מ[[משבר המים בעזה]], מקורות המים המעטים ממילא התמעטו עוד יותר, עד שנוצר [[מחסור]] במים לשתייה ולחקלאות. התמעטות מקורות המים נובעת בעיקר מהמלחת בארות עקב חדירת מי ים ל[[אקוויפר]] שבעומק אדמת הרצועה. תהליך זה הוא תוצאה של ניצול יתר של הבארות על ידי תושבי הרצועה ושל שאיבת מים אינטנסיבית שמבצעת ישראל לצרכיה מאקוויפר החוף השוכן מצפון לרצועה, בשטח ישראל. הריבוי הטבעי אשר מחייב בנייה עירונית, הביא לצמצום שטח האדמות המתאימות לחקלאות. כאוטוריטה השלטונית היחידה, מטיל החמאס מיסים והיטלים שונים על [[מוצרי צריכה]] וסחורות שנכנסים לרצועה, על עסקאות נדל"ן, על חלפנות, על עסקים וכדומה. הארגון נעזר בכסף להתעצמות צבאית.{{הערה|{{mako|איתי זהוראי|מכס על פלייסטיישן ומסי נדלן גבוהים: המנגנון הכספי מאחורי טילי החמאס|e3a128ca5cf7971026|news-money/2021_q2|19 במאי 2021}}}} בסוף מאי 2022, ממשל החמאס ברצועת עזה החליט להטיל מס חדש על הסחורות המגיעות משטחי הרשות הפלסטינית ב[[איו"ש]]{{הבהרה|האם התקיים בסוף?}}. === תשתיות מים=== {{ערך מורחב|אספקת המים ברצועת עזה}} במכתב ששלח [[ראש ממשלת ישראל]], [[אריאל שרון]], לנשיא [[ארצות הברית]] [[ג'ורג' ווקר בוש]] ב-16 באפריל [[2004]], ואשר מפרט את תוכנית ההתנתקות, נאמר: :"תשתיות המים, החשמל, הביוב והתקשורת המשרתות את הפלסטינים יושארו. ישראל תשאף להשאיר את תשתיות המים, החשמל והביוב המשרתות את היישובים הישראליים שיפונו. ככלל, ישראל תאפשר המשך אספקת חשמל, מים, גז ודלק לפלסטינים, על-פי ההסדרים הקיימים. ההסדרים הקיימים, לרבות בנושא מים והתחום האלקטרו-מגנטי, יישארו בתוקפם."{{הערה|[http://www.knesset.gov.il/process/docs/DisengageSharon.htm תוכנית ההתנתקות של ראש הממשלה אריאל שרון], באתר הכנסת, 16 באפריל 2004}} ברצועה ישנן בארות-מים מקומיות, אך עקב שאיבת-יתר הן הומלחו, ואיכות המים שבהן גרועה. חלק גדול מתושבי הרצועה משיגים מי שתייה ממכליות שחונות בחלק מהיישובים, ואשר מובילות מים טובים יותר. חברת "[[מקורות]]" הישראלית חיברה את רצועת עזה לרשת המים הישראלית, אך רשת זו שירתה בעיקר את [[גוש קטיף]] ולא את כלל הרצועה. ===תשתיות חשמל=== {{ערך מורחב|משק החשמל ברצועת עזה}} ברצועת עזה ישנו ביקוש לחשמל בהיקף של כ־350 [[מגוואט]]. 30 מגה-וואט מסופקים מ[[מצרים]] (לאזור [[רפיח]]), [[תחנת הכוח בעזה|תחנת הכוח עזה]] מספקת 140 מגה-וואט, וישראל מספקת 120 מגה-וואט, המועברים ב־10 קווי מתח גבוה ונכון ל-2016 תושבי הרצועה אינם משלמים עבורם.{{הערה|{{ערוץ7|עוזי ברוך|"בעזה לא משלמים אגורה"|279468|28 ביולי 2014}}}} הפער בין הביקוש לכמות המסופקת מתבטא ב[[הפסקת חשמל|הפסקות חשמל]] מחזוריות יזומות לפרקי זמן ארוכים של כמה שעות, באזורים שונים ברצועה. תקלות, פעולות תחזוקה בתחנת הכוח עזה ותשתית רעועה מובילות להפסקות חשמל נוספות. ==תחבורה== {{הפניה לערך מורחב|ערכים=[[נמל עזה]], [[נמל התעופה הבין-לאומי יאסר ערפאת]]}} נמל עזה ממוקם בשכונת [[א-רימאל]] בעיר [[עזה]], ומשמש כ[[נמל הבית]] של סירות דיג פלסטיניות ובסיס [[משטרת החופים הפלסטינית]], שהיא חלק מ[[הביטחון הלאומי (הרשות הפלסטינית)|כוחות הביטחון הלאומיים הפלסטינים]]. מאז 2007 נמל עזה נמצא תחת מצור ימי שהוטל על ידי מדינת ישראל כחלק מ[[הסגר על רצועת עזה]], והפעילויות בנמל הוגבלו ל[[דיג]] בקנה מידה קטן.{{הערה|{{הארץ|יניב קובוביץ|ירי, החרמות ואיסורים: כך ממוטט הצבא את ענף הפרנסה השני בחשיבותו בעזה|1.6176575|15 ביוני 2018}}}} בתחילת [[שנות ה-70 של המאה ה-20]] שימש גם כנמל ליבוא סחורות למדינת ישראל.{{הערה|{{דבר|דני צדקוני|נמל שלישי בים-התיכון|19730618|91}}}}{{הערה|{{דבר|דני צדקוני|כושר התפוקה של נמל עזה יוגדל פ י 3|19740716|35}}}} עד סוף [[שנות ה-80 של המאה ה-20]], [[מסילת לוד–אשקלון]] של [[רכבת ישראל]] המשיכה לתוך רצועת עזה ושימשה לתקופה קצרה להסעת פועלים מעזה לתל אביב.{{הערה|{{מעריב|עזרא ינוב|רכבת הנוסעים מעזה תהלך על פסים מדיניים|19721025|150}}}} המסילה הוקמה במקור ב[[מלחמת העולם הראשונה]]. עם התקדמות הצבא הבריטי מ[[מצרים]] לכיוון [[ארץ ישראל]], סללו הבריטים [[מסילת רכבת]] מ[[קנטרה]] שעל הגדה המזרחית של [[תעלת סואץ]], לאורך החוף הצפוני של חצי האי [[סיני]], דרך [[אל-עריש]] עד ל[[רפיח]], כחלק מהמאמץ המלחמתי בחזית עם העות'מאנים. במהלך הקרבות על ארץ ישראל וכיבושה, נסללו מרפיח מסילות ל[[באר שבע]] ול[[לוד]]. עם כיבוש באר שבע נפתח קו רכבת מבאר שבע דרך רפיח, [[אשקלון|אל-מג'דל]], [[אשדוד|איסדוד]], [[רחובות]] עד ללוד ולאחר שיקום [[מסילת הרכבת יפו–ירושלים]] גם ל[[ירושלים]] ול[[יפו]]. לאחר הקמת [[הרכבת המנדטורית]] שימשה המסילה מרפיח ללוד את קו הנוסעים שנפתח ב-[[1 בנובמבר]] [[1920]] בין קנטרה ובין [[חיפה]]. בשנת 1981 פורקה המסילה בין רפיח לאל-עריש, כך שנותק הקשר המסילתי הבין-לאומי בין רצועת עזה למצרים.{{הערה|{{דבר||מפרקים המסילה בין רפיח לאל-עריש|19811229|48}}}} בין השנים 1998 ל-2000 פעל ברצועה [[נמל התעופה הבין-לאומי יאסר ערפאת]]. ב-10 בינואר 2002 הרסו דחפורי צה"ל את נמל התעופה ומסלול הנחיתה. על-פי [[הסכמי אוסלו]], סחורות מגיעות לרצועת עזה דרך [[נמל אשדוד]]. ישראל גובה את ה[[מכס]] על הסחורות ומעבירה אותו לרשות הפלסטינית. לעיתים קרובות מעכבת ישראל את העברת הכספים עקב חשש כי הכסף מועבר לארגוני טרור. מאז תוכנית ההתנתקות, ועקב המצב הביטחוני המתוח ששורר ברצועת עזה, [[הסגר על רצועת עזה|סגרה ישראל את המעברים]] בין ישראל לרצועת עזה לתקופות ארוכות יחסית, דבר ששיבש בצורה חמורה את מעבר הסחורות לרצועת עזה. מאז הטלת הסגר הכלכלי על הרצועה ב-2007 נאסר על שיווק סחורות מהרצועה בגדה המערבית ובישראל, ועל כן מספר משאיות הסחורה שיצאו מהרצועה באותן שנים היה נמוך ביותר. הנימוק העיקרי לסגירת המעברים הוא ריבוי ההתרעות על ניסיונות לפגוע בחיילי צה"ל ובעובדים ישראלים המשרתים במעברים, והחשש למעבר מחבלים או אמצעי לחימה. ==היסטוריה== <timeline> # All measures are in pixels ImageSize = width:900 height:200 PlotArea = left:50 right:20 bottom:20 top:100 AlignBars = justify Legend = position:top DateFormat = yyyy Period = from:1940 till:2025 TimeAxis = orientation:horizontal ScaleMajor = unit:year increment:5 start:1940 # there is no automatic collision detection, # so shift texts up or down manually to avoid overlap Define $dy = -25 # shift text to right side of bar Colors = id:egypt value:red legend:םירצמ_תטילש id:israel value:blue legend:לארשי_תטילש id:phatach value:black legend:חתפ_תטילש id:hamas value:green legend:סאמח_תטילש PlotData= color:red width:25 mark:(line,white) align:center fontsize:S bar: control at:1948 shift:(0,20) align: right text: תואמצעה תמחלמ from:1948 till:1967 shift:(0,0) align: center color: red text: םירצמ at:1967 shift:(0,20) align: right text: םימיה תשש תמחלמ from:1967 till:2005 shift:(0,0) align: center color:blue text: לארשי at:2005 shift:(0,20) align: right text: תוקתנתה at:2007 shift:(0,30) align: right text: סאמח תוטלתשה from:2005 till:2007 shift:(0,0) align: center color:black text: חתפ textcolor: white from:2007 till:2023 shift:(0,0) align: center color:green text: סאמח at:2008 shift:(0,40) align: right text: הקוצי תרפוע at:2014 shift:(0,40) align: right text: ןתיא קוצ at:2021 shift:(0,40) align: right text: תומוח רמוש at:2023 shift:(40,20) align: right text: לזרב תוברח תמחלמ from:2023 till:2024 shift:(0,0) align: center color:blue text: לארשי </timeline> ===יצירת רצועת עזה=== [[קובץ:PartitionPlan1947.PNG|מפת תוכנית החלוקה בה נקבע שהיישובים הערבים [[איסדוד]] (אשדוד) ו[[אל-מג'דל (אשקלון)|מג'דל]] (אשקלון), אזור עזה ורצועה ברוחב 30 קילומטר באזור [[עוג'ה אל-חפיר]] לאורך גבול מצרים תהיה בשטח המדינה הערבית|ממוזער|250px]] באוגוסט 1947, המליצה [[ועדת אונסקופ]], [[ועדת חקירה]] בין-לאומית שמונתה על ידי [[העצרת הכללית של האומות המאוחדות]] במאי [[1947]] כדי לבחון את שאלת [[ארץ ישראל]], לכלול את אזור עזה, שפלת החוף הדרומית הכוללת את היישובים הערבים [[איסדוד]] (אשדוד) ו[[אל-מג'דל (אשקלון)|מג'דל]] (אשקלון), ורצועה ברוחב 30 קילומטר באזור [[עוג'ה אל-חפיר]] לאורך גבול מצרים, בשטח המדינה הערבית, מאחר שלא הייתה בו התיישבות יהודית (למעט כפר דרום שהוקם בשנת 1946).{{הערה|{{על המשמר|י ז לוריא|אמר־קה תובעת: עקבה לערבים|19471119|4}}}} [[תוכנית החלוקה]] התקבלה ב-[[29 בנובמבר]] 1947. ===במהלך מלחמת העצמאות=== לאחר ההכרזה על הקמת [[ישראל|מדינת ישראל]] ב-14 מאי [[1948]], בהתאם לתוכנית החלוקה, תפס הצבא המצרי את השטחים בין איסדוד, עזה ועוג'ה אל-חפיר. הצבא המצרי התפצל לשני ראשים: כוח עיקרי לאורך [[מישור החוף הדרומי|החוף]] דרך [[עזה]] שהגיע עד [[גשר עד הלום]] וכוח משני שנכנס מזרחה והתמקם ב[[אל-פאלוג'ה]]. במהלך החודשים ממאי עד אוקטובר היו היישובים היהודיים ב[[נגב]] שמדרום לקו [[אשקלון]]–פאלוג'ה מעבר לקו המצרי. אולם גם קווי האספקה של המצרים היו ארוכים ושבירים.{{הערה|{{מעריב|מ. גונן|התהיה גם דרך נסיגה למצרים?|19481014|23}}}} ב[[מבצע יואב]], שהתקיים בין 15–22 ב[[אוקטובר]] [[1948]], כבשו כוחות [[צה"ל]] שטחים נרחבים בנגב ופרצו את הדרך ל[[באר שבע]]. בעקבות כיבוש משלטי הצומת, כאוכבה ו[[משלטי חוליקאת|חוליקאת]] נשארה [[בריגדה]] מצרית נצורה באזור קטן – [[כיס פלוג'ה]], סביב הכפר פאלוג'ה ומצודת [[עיראק סווידאן]].{{הערה|David Tal, [http://books.google.com/books?id=dL29_RBATv0C&pg=PA393 War in Palestine, 1948], Routledge, 2004, page 393|כיוון=שמאל}} במהלך השתלטות צה"ל על אזורי מישור החוף הדרומי ו[[הנגב הצפוני]] נמלטו או גורשו רוב התושבים הפלסטינים שישבו באזור, ויישוביהם ננטשו – [[איסדוד]], [[אל-מג'דל (אשקלון)|מג'דל]] (אשקלון) והיישובים שמסביבם. תושבים יהודים שנאלצו להימלט מהאזור בעת פלישת הצבא המצרי (למשל: תושבי [[יד מרדכי]]), חזרו ליישוביהם באזורים שעברו לידי מדינת ישראל בתום המלחמה. חלק גדול מהפליטים הפלסטינים התרכזו במחנות פליטים ברצועת עזה. לדברי פקיד בתוכנית הסעד לפליטים של האו"ם, בעקבות הקרבות שנערכו בדרום בחודשים אוקטובר–נובמבר, גדלה אוכלוסייתה של רצועת עזה מ-100,000 לערך לפני "[[מבצע יואב]]", ל-230,000. פקיד זה דיווח כי כמעט כל הפליטים ברצועה "חיים תחת כיפת השמיים", וכי הצבא המצרי ומועצת הפליטים הערבית העליונה "מתרשלים בדרך כלל בטיפולם במצב".{{הערה|[[בני מוריס]], '''[[לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949]]''', עמ' 299.}} ב[[הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות#ההסכם עם מצרים|הסכם שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות]] נקבעו גבולות הרצועה, והוטל על תושביה ממשל צבאי מצרי. ההסכם קבע (סעיף 6 תת-סעיף 1) כי באזור עזה, קו שביתת הנשק ישורטט 3 ק"מ מזרחית ובמקביל לכביש מג'דל–עזה ודרומה עד לגבול הבין-לאומי. כאשר הגיעו הצוותים לשרטט את הקו בשטח, נתגלה כי הוא חוצה באזור הדרומי את כפרי העבסאן ומפריד בין בתי הכפר ובין אדמותיו. עקב זאת, הגיעו הצוותים לכלל הסכמה שיש לשנות את הקו כך שיכלול את כפר העבסאן בשלמותו, ולכן באזור דרום הרצועה קו שביתת הנשק רחוק יותר משלושה ק"מ מהכביש (באזור קיבוץ [[נירים]] נוצרה ה"ברך" של הרצועה). בתמורה, קיבלה ישראל שטח שווה בצפון הרצועה. במקום קו הגבול שהיה אמור לעבור בצמוד ליד מרדכי, שורטט תחומה הצפוני של הרצועה בצמוד למושב [[נתיב העשרה]] של היום. ההסכם, שהוגדר "פשרת שעה", נחתם בחודש פברואר 1950, ולכן קו שביתת הנשק עם מצרים המשורטט במפות ובשטח הוא מ-1950 ולא הקו שהוסכם עליו בתחילה ב-1949. ישראל ו[[עבר הירדן]]{{הערה|{{על המשמר||הסכם סודי מצרים עבדאללה|19490609|3}}}} ביקשו לקבל לידיהן את רצועת עזה. בשיחות ב[[ועידת לוזאן]] בשנת 1949 הציעה ישראל לקלוט בתחומיה את הפליטים הנמצאים ברצועת עזה, אם תועבר רצועת עזה לריבונות ישראלית.{{הערה|{{חרות||מצרים תסכים לפינוי צבאו מהנגב תמורת החזרת 200 אלף פליטים ערביים לישראל|19490206|6}}{{ש}}{{הבוקר||ישראל נשאלה בלוזאן אם תסכים לקבל את עזה|19490508|2}}{{ש}}{{דבר||בעית הפליטים הערביים כרוכה בהסדר כללי|19490601|15}}{{ש}}{{חרות||ישראל תחדש את הצעת עזה|19490612|20}}{{ש}}{{הצופה|משה בראוור|ועידת לוזאן תופסק ביולי ותחודש באוגוסט בניו יורק|19490619|4}}}} גם ב[[מצרים]] נשמעו קולות בעד סיפוח רצועת עזה למצרים,{{הערה|{{דבר||מציע סיפוח רצועת החוף עד עזה למצרים|19490313|18}}}} אולם העמדה הרשמית של מצרים הייתה ששטחי ארץ ישראל שייכים לפלסטינים.{{הערה|{{הארץ1||מצרים מסרבת לספח אזור עזה|19500314|29}}}} עקב קליטת הפליטים הפלסטינים באזור, והאיסור שהוטל עליהם לצאת ולהתיישב מחוץ לתחומי הרצועה, עלתה צפיפות האוכלוסין באזור במידה ניכרת. ב-1945 מנתה אוכלוסיית רצועת עזה כ-69,700 נפש ובמפקד האוכלוסין ב-1967 מנתה האוכלוסייה 353,376 נפש.{{הערה|Elisha Efrat, Urbanization in Israel, p. 202, Palgrave Macmillan (Aug 1984), {{ISBN|031283523X}},|כיוון=שמאל}} למעשה מספר הפליטים שהגיעו לרצועת עזה במהלך המלחמה היה יותר מפי שניים ממספרם של תושביה המקוריים של הרצועה בתקופה שטרם המלחמה. כמו כן, בעקבות הצפיפות הגדולה מחד, והניתוק מאדמות חקלאיות רבות של תושבי הרצועה בשל קו הגבול החדש בין ישראל לרצועה, רבים מתושבי הרצועה חיו בעוני.{{הערה|מוסטפא כבהא, '''הפלסטינים - עם בפזורתו''', בית ההוצאה לאור של האוניברסיטה הפתוחה, 2010, עמ' 157-158}} ===בשליטת מצרים=== {{ערך מורחב|רצועת עזה תחת שלטון מצרים}} לאחר כיבוש רצועת עזה על ידי מצרים היה ניסיון לכונן בה מעין ישות של ממשל עצמי [[פלסטינים|פלסטיני]]; ביולי [[1948]] הוקמה בעזה "מועצה מנהלית לפלסטין", אשר בספטמבר אותה שנה הפכה ל"[[ממשלת כל פלסטין]]", שהתקיימה, מחוסרת סמכויות של ממש, עד לשנת [[1959]]. בתקופה שבין מלחמת העצמאות ל[[מלחמת ששת הימים]] היה האזור בשליטה מצרית, אולם [[מצרים]] מעולם לא טענה לריבונות עליו, ולא החילה בו את חוקיה, אלא ניהלה את השטח תחת [[משטר צבאי]].{{הערה|רובי סיבל, "משפט בינלאומי", ירושלים, תשס"ג-2003, עמ' 77.}} רצועת עזה נכבשה בידי [[ישראל]] (ביחד עם חצי האי [[סיני]] והאיים [[סנפיר (אי)|סנפיר]] ו[[טיראן (אי)|טיראן]]) ב[[מלחמת סיני|מבצע קדש]] (אוקטובר 1956), אולם, כמו יתר השטחים שנכבשו, היא הוחזרה לשליטת מצרים כעבור חודשים ספורים. ===בשליטת ישראל=== רצועת עזה נכבשה שוב, ביחד עם סיני, ב[[מלחמת ששת הימים]], והייתה נתונה ל[[ממשל צבאי]] ישראלי מלא עד הקמת [[הרשות הפלסטינית]]. בספטמבר 1967 נערך מפקד אוכלוסין ברצועת עזה, ובו נמנו 356,261 נפש. כ-170,000 מתוכם היו יושבי מחנות הפליטים.{{הערה|'''[[אטלס כרטא]] לתולדות מדינת ישראל: עשור שני''', רצועת עזה תחת הממשל הצבאי המצרי, עמ' 96.}} לאחר מלחמת ששת הימים נהגה ישראל במדיניות של אי התערבות והותירה את כוחותיה הצבאיים מחוץ ליישובי הרצועה, זאת בין השאר על רקע עיסוקה ב[[מלחמת ההתשה]].{{הערה|[[שלמה גזית]], '''פתאים במלכודת: 30 שנות מדיניות ישראל בשטחים''', תל אביב: [[זמורה-ביתן]], תשנ"ט 1999, עמ' 72}} התחזקות ארגוני הטרור הפלסטינים ב[[מחנה פליטים פלסטינים|מחנות הפליטים]] והתגברות מעשי [[הטרור ברצועת עזה בתחילת שנות ה-70]], ששיאם ב[[רצח ילדי משפחת ארויו]] בינואר [[1971]], הביאו למבצע צבאי נרחב, שבמהלכו הכניסה ישראל כוחות לרצועה, הפעילה יחידות קומנדו לפגיעה במבוקשים, פרצה דרכים בתוך מחנות הפליטים, תוך הריסת אלפי בתים והעתקת תושביהם למגורים חלופיים. השקט היחסי שנוצר לאחר המבצע הופר ב-[[1987]] עם פרוץ [[האינתיפאדה הראשונה]], שתחילתה באירוע פגיעת משאית נהוגה על ידי נהג ישראלי במוניות מקומיות בהן נסעו תושבי [[מחנה הפליטים ג'באליה]] והריגת 4 פועלים פלסטינים. ההתקוממות הפלסטינית הביאה לקריסת הממשל האזרחי-צבאי הישראלי, חיסול משתפי פעולה רבים עם השלטונות הישראליים והקמת ארגון ה[[חמאס]] שמקורו ברצועה. במהלך שנות השלטון הישראלי נהרגו בתחומי הרצועה כ-2,600 פלסטינים וכ-230 ישראלים.{{הערה|{{הארץ|ארנון רגולר, צביקה גוטליב|230 ישראלים וכ-2,600 פלשתינאים נהרגו ברצועה מאז כיבושה|0000017f-e682-d62c-a1ff-fefbb6840000|23 באוגוסט 2005}}}} ====ההתיישבות היהודית ברצועת עזה==== [[קובץ:Katif.png|שמאל|ממוזער|250px|ההתנחלויות ברצועת עזה; גוש קטיף מסומן בצהוב]] [[קובץ:Sender-morag01.jpg|שמאל|ממוזער|250px|היישוב מורג, אחד מיישובי גוש קטיף]] לאחר [[מלחמת ששת הימים]] הוקמו ברצועה יישובים על פי '''[[תוכנית חמש האצבעות]]''' שהגה [[יצחק רבין]]. ראשיתו של הגוש הייתה בהצעתו של [[יגאל אלון]] ב-[[9 במאי]] [[1968]] לממשלה להקים שני יישובים אזרחיים או היאחזויות [[נח"ל]] בין עזה לרפיח. אלון נימק את הצורך בהקמתם היישובים בלשון זו: :"קיימות משבצות קרקע אשר בהכשרה לא יקרה ניתן להכשירן. להתיישבויות אלו חשיבות עליונה לעתיד המדיני של הרצועה על ידי כך שהן מפצלות את הרצועה דרומה מהעיר עזה. כמו כן, קיימת חשיבות ביטחונית רבה לנוכחות יהודית בליבה של עזה."{{הערה|הציטוט מופיע בספרו של [[יחיאל אדמוני]], שהיה מנהל המחלקה להתיישבות של [[הסוכנות היהודית]]: אדמוני, יחיאל (1992). "עשור של שיקול דעת", [[הוצאת הקיבוץ המאוחד]], עמוד 64.}} היישובים הוקמו על גבעות חול לא מיושבות שכונו "חולות המוות" (מכיוון שלא צמח בהן דבר). היישובים הוקמו בכמה גלים, אחד מהם לאחר פינוי [[סיני]] ב-1982. {{להשלים|חור בהיסטוריה|נושא=ישראל|נושא2=היסטוריה}} ערב ביצוע תוכנית ההתנתקות ישבו בעזה כ-8,000 יהודים ישראלים בכמה יישובים שרובם היו מרוכזים ב[[גוש קטיף]] בדרום הרצועה. בלב הרצועה שכנו שני יישובים ישראלים – [[כפר דרום]] ו[[נצרים]] – וב[[התוחמת הצפונית|תוחמת הצפונית]] שבצפון הרצועה הוקמו שלושה יישובים נוספים. בגוש קטיף היו שירותים אזרחיים מלאים, ובכלל זה גני ילדים, בתי ספר, ו[[ישיבה|ישיבות]], ביניהן [[ישיבה גדולה|ישיבה גבוהה]] "תורת החיים" (עם מסלול רבנות), ישיבת הסדר "ישיבת ימית", מכללה לבנות "טוהר", [[כולל אברכים|כולל]] ל[[רב]]נים ו[[מורה|מורים]] שלימדו בגוש. בנוסף הייתה בגוש שלוחה של [[המכללה האקדמית אשקלון]]. תושבי הגוש התפרנסו בעיקר מחקלאות (בעיקר גידול ירקות בהקפדה יתרה על היעדר [[חרקים]], שיועדו לציבור שומרי [[כשרות]]). בנוסף עסקו תושבי הגוש בהוראה ובמחקר. על פי [[הסכמי אוסלו]] נותרה בידי ישראל השליטה על האזורים של [[גוש קטיף]] השוכן בין [[ח'אן יונס]] ו[[רפיח]] לבין הים, הדרך המובילה אל גוש קטיף מ[[מעבר כיסופים|מחסום כיסופים]] ([[ציר כיסופים]] ו[[גשר מור]] הצמודים לו) ו[[כפר דרום]] הנמצא סמוך לדרך זו, היישוב [[נצרים]], שנמצא מדרום לעיר עזה וסמוך למחנה הפליטים [[נוסייראת]], והיישובים [[ניסנית]], [[דוגית]] ו[[אלי סיני]] בתוחמת הצפונית. כמו כן, בשליטת ישראל נותרו רצועה צרה לאורך הגבול בין רצועת עזה לבין מצרים ("[[ציר פילדלפי]]") ומעבר הגבול עם מצרים ברפיח. בשאר חלקי הרצועה עברה השליטה לידי [[הרשות הפלסטינית]], אם כי הריבונות נותרה בידי [[צבא הגנה לישראל|צה"ל]]. בזמן [[האינתיפאדה השנייה]] בוצעו תקיפות רבות של ירי רקטות [[קסאם]] ופצצות מרגמה על שטחי ישראל ועל היישובים היהודיים ברצועת עזה. ==== תוכנית ההתנתקות ==== {{הפניה לערך מורחב|תוכנית ההתנתקות}} ב-[[26 באוקטובר]] [[2004]] אושרה בכנסת תוכנית ההתנתקות של ראש הממשלה [[אריאל שרון]], לפיה תצא ישראל באופן חד-צדדי מרצועה עזה ומצפון השומרון ותפנה את היישובים והנוכחות הצבאית באזורים אלו (למעט ציר פילדלפי). באוגוסט [[2005]] הגיעו ישראל ומצרים להסכמה עקרונית בדבר העברת [[ציר פילדלפי]] לפיקוח ביטחוני מצרי. ב-[[15 באוגוסט]] [[2005]] החל [[ביצוע תוכנית ההתנתקות|פינוי הרצועה]] מתושביה היהודים. צה"ל הכריז על '''מבצע יד לאחים''', יומיים שבמהלכם התאפשר פינוי מרצון בעזרת החיילים, ואז החל בפינוי התושבים בכוח. ב-[[12 בספטמבר]] [[2005]], לפנות בוקר, יצאו אחרוני החיילים הישראלים מרצועת עזה. ההתנתקות בוצעה כמהלך חד-צדדי ובמנותק מההסכמים המדיניים שקדמו לו, ומבלי תיאום מול הרשות הפלסטינית בראשות עבאס. ההתנתקות נתפסה בציבור הפלסטיני, בהתאם, כהישג למאבק המזוין של תנועת החמאס, על פני דרך המשא ומתן של אש"ף והרשות, והחלישה את התמיכה בדרך זו בהתאמה. ההיסטוריון של הסכסוך [[שאול אריאלי]] מסביר כי בתנאים אלו, ניצחון חמאס בבחירות ברצועה היה צפוי, וכי ישראל אף הקלה על חמאס את העבודה בסנקציות שהטילה על הרשות, שהותירו את אנשיה בלא יכולת להתמודד מול חמושי הארגון האסלאמי.{{הערה|שם=גורמים ל־7 באוקטובר תלם|{{קישור כללי|כתובת=https://telem.berl.org.il/9431/|הכותב=ziv|כותרת="מיתוס סינגפור" מונע מהישראלים להבין את הגורמים ל-7 באוקטובר {{!}} ד"ר שאול אריאלי|אתר=תלם|תאריך=2024-02-28|שפה=he-IL|תאריך_וידוא=2024-02-28}}}} ===רצועת עזה אחרי ההתנתקות === {{ראו גם|ערכים = [[הלחימה ברצועת עזה מההתנתקות עד מבצע עופרת יצוקה]], [[ממשל חמאס ברצועת עזה]]}} לאחר השלמת [[תוכנית ההתנתקות]] של ישראל, לא השיגה [[הרשות הפלסטינית]] שליטה יעילה ברצועת עזה, בפרט בכל הקשור לענייני ביטחון. בעייתה העיקרית של הרשות הפלסטינית הייתה השגת מונופול על השימוש בנשק, כלומר אי פירוק הארגונים הפלסטיניים החמושים האחרים מנשקם. בין הארגונים החמושים היו: [[חמאס]], [[גדודי חללי אל-אקצא]], [[הג'יהאד האסלאמי]], [[ועדות ההתנגדות העממית]], חמולת [[ג'מאל אבו סמהדאנה|אבו סמהדאנה]], [[גדודי אבו ריש]] ו[[ניצי הפת"ח]]. ראש הרשות הפלסטינית, [[מחמוד עבאס]] סירב להשתמש בכוח כדי לפרק את הארגונים מנשקם, והעדיף לעשות זאת בדרך של משא ומתן, אם כי המצב הביטחוני ברצועה התדרדר במהירות. מחבלים [[פלסטינים]] מארגון [[ועדות ההתנגדות העממית]] אף חדרו לשטח ישראל מרצועת עזה וחטפו חייל צה"ל, [[גלעד שליט]], תוך הריגת שני חיילים אחרים ופציעת ארבעה נוספים. עקב החטיפה יצא צה"ל ל[[מבצע גשמי קיץ]]. ניסיונות נוספים לחטוף חייל לתוך הרצועה נחלו כישלון. ההידרדרות התבטאה במצעדים שכללו הצגת נשק ברחובות, בחטיפת אזרחים פלסטינים וזרים, בירי לעבר ישראל ובקרבות בין אנשי הארגונים החמושים לבין שוטרים פלסטינים. באחד המצעדים של חמאס ב[[מחנה הפליטים ג'בליה]] התפוצצה כמות גדולה של חומר נפץ שהביאה להרוגים מבין עוברי האורח.{{הערה|{{nrg|[[ברק רביד]] ו[[אמיר בוחבוט]]|הטילים נפלו מהג'יפ – 19 פלשתינים נהרגו|988/001|24 בספטמבר 2005|1|}}}} תקיפת חמאס את ישראל בעקבות האירוע הביאה לירי תותחים לעבר הרצועה מצד ישראל ולחידוש "[[סיכול ממוקד|הסיכולים הממוקדים]]", במבצע שנקרא "[[מבצע גשם ראשון|גשם ראשון]]". לחץ ציבורי ברצועת עזה הביא להתחייבות חמאס לחדול מהמצעדים ומההתקפות על ישראל. במסגרת חטיפת אזרחים נחטף עיתונאי איטלקי, אם כי הוא שוחרר אחרי כמה שעות. שיא התקריות הללו היה חטיפת [[מוסא ערפאת]], ראש "הביטחון המסכל" של הרשות הפלסטינית ברצועת עזה, ורציחתו. בעקבות הבחירות לרשויות המקומיות בדצמבר [[2005]], חלה הידרדרות נוספת כאשר [[פת"ח]] התפצל וכנופיות חמושות מ[[גדודי חללי אל-אקצא]] הפעילו אלימות וטרור על מנת לשבש את הבחירות. מנגד, חמאס התחזק גם ברצועת עזה וגם ב[[יהודה ושומרון]] לנוכח אוזלת ידה של הרשות הפלסטינית. לאחר ניצחון חמאס בבחירות הרשות בינואר 2006 גברו חיכוכים בין תנועת חמאס הנבחרת לבין תנועת הפתח, ופעילים מהתנועות היריבות נלחמו ביניהם וגרמו למרחץ דמים ברצועה. לבסוף, ביוני 2007 "כבשו" לוחמי חמאס את כל רצועת עזה. לאחר יציאת ישראל מרצועת עזה השתנו תפיסת הביטחון והמצב הביטחוני באזור באופן משמעותי. החיכוך המתמיד בין חיילים ואזרחים ישראלים לבין פלסטינים ברצועה הסתיים, ולפיכך ירד באופן משמעותי מספר ההרוגים הישראלים ברצועה עקב פיגועים וירי פצצות מרגמה. החייל ההרוג הראשון מאז הנסיגה מעזה נפגע כמעט שנה לאחר מכן, וכמות הפצועים וההרוגים ברצועה ירדה משמעותית, לעומת המצב שבו צה"ל פעל באופן יומיומי בשטח, יחד עם ההתיישבות ברצועה. מנגד, פעילות הטרור הופנתה לעבר יישובי [[עוטף עזה]]. גבר ירי [[רקטה|רקטות]] ה[[קסאם]] על [[שדרות]], יישובי [[הנגב המערבי]] ([[חבל אשכול]]), [[נתיב העשרה]] ואף נורו מספר קסאמים וטילי גראד אל עבר [[אשקלון]], ובחודש פברואר [[2008]] אף הוחלט על התקנת מערכת "[[צבע אדום]]" באשקלון. שטח הריסות היישוב [[דוגית]], שפונה בתוכנית ההתנתקות, שימש בסיס לירי טילים{{הערה|[[עשהאל לובוצקי]], "[[מן המדבר והלבנון]]", [[הוצאת ידיעות אחרונות]], עמ' 23.}} על אשקלון וב-[[14 במאי]] 2008 שוגר משטח זה טיל [[גראד]] שהתפוצץ בקומה השלישית של קניון 'חוצות' שבאשקלון. באירוע נפצעו 77 בני אדם, שלושה מהם במצב קשה, שניים במצב בינוני. ב־[[28 ביוני]] [[2006]] החל [[מבצע גשמי קיץ]] של צה"ל ונמשך עד [[26 בנובמבר]] 2006. המבצע בא כתגובה מצד ישראל על הריגת שני חיילים וחטיפתו של [[רב-טוראי|רב"ט]] [[גלעד שליט]] ב-[[25 ביוני]] 2006 סמוך ל[[מעבר כרם שלום]]. זו הייתה הכניסה הקרקעית הראשונה של צה"ל לרצועת עזה מאז ביצועה של [[תוכנית ההתנתקות]] כשנה קודם לכן. במבצע נהרגו 5 ישראלים ו-394 פלסטינים. ב-[[18 באוקטובר]] [[2011]] הוחזר [[גלעד שליט]] לישראל, אחרי 1,941 יום בשבי החמאס, בהתאם להסכם שבו שחררה ישראל 1,027 מחבלים. ב-[[19 בספטמבר]] [[2007]], בעקבות ירי הקסאמים המתמשך, הכריזה [[ישראל]] על רצועת עזה כעל "ישות עוינת לישראל", דבר המאפשר פגיעה באספקת החשמל והדלק לרצועה ונקיטת צעדים נוספים. בכך ישראל הפרידה בין [[הרשות הפלסטינית]] ב[[יהודה ושומרון]] לבין שלטון חמאס ברצועת עזה (שכונה על ידי [[בנימין נתניהו]] "[[חמאסטן]]").{{הערה|{{nrg|אורי יבלונקה|ישראל: רצועת עזה היא ישות עוינת|637/779|19 בספטמבר 2007|1|1}}}} ב-[[23 בינואר]] [[2008]], פוצצו פעילי חמאס מטעני חבלה על יד החומה המפרידה בין רפיח הפלסטינית ל[[רפיח המצרית]] במטרה לפרוץ בה פתח. בעקבות הפתח שנפרץ החלו מאות אלפי פלסטינים לנהור אל עבר סיני במטרה לרכוש מזון ותרופות. מהלך זה הגביר את החשש הישראלי ממעבר מוגבר של [[אמצעי לחימה]] לתוך הרצועה ומנגד למעבר מחבלים ממנה לשטחי סיני ומשם ל[[אילת]]. === השתלטות חמאס על הרצועה === {{הפניה לערך מורחב|ערכים=[[עימות חמאס-פת"ח ברצועת עזה]], [[השתלטות חמאס על רצועת עזה]]}} השתלטות חמאס על רצועת עזה ב-[[13 ביוני]] [[2007]] קרתה לאחר סכסוך אלים בין [[פת"ח]] לחמאס, המונה במאבק על השלטון לאחר ההפסד של פת"ח בבחירות. במהלך כמה ימים של קרבות, חמאס הצליח להשתלט על רצועת עזה ולבצע [[הפיכה צבאית]], לאסוף כוחות ונשק רב, ולהדיח את פת"ח מהשלטון באזור. האירוע הביא לפירוק ממשלת האחדות הפלסטינית ולחלוקה בפועל של השטחים הפלסטיניים לשניים: רצועת עזה תחת שלטון חמאס ויהודה ושומרון תחת הרשות הפלסטינית. הקהילה הבינלאומית הכירה בממשלת חירום חדשה בראשות [[סלאם פיאד]], כתוצאה מההשתלטות הוטל [[הסגר על רצועת עזה|סגר על רצועת עזה]] בידי [[ישראל]] ו[[מצרים]]. ההיסטוריון של הסכסוך [[שאול אריאלי]] טוען כי מדיניות ישראל סייעה לחמאס להשתלט על הרצועה, נוכח הסנקציות שהטילה על הרשות, שהותירו את אנשיה בלא יכולת להתמודד מול חמושי הארגון האסלאמי.{{הערה|שם=גורמים ל־7 באוקטובר תלם}} ===מבצע עופרת יצוקה=== {{ערך מורחב|מבצע עופרת יצוקה}} [[קובץ:Orphanschoolmosque.jpg|שמאל|ממוזער|250px|בניינים הרוסים ב[[רפיח]] בעקבות [[מבצע עופרת יצוקה]]]] מבצע עופרת יצוקה היה [[מבצע צבאי]] רחב היקף של [[צה"ל]] ברצועת עזה, שהתרחש בין [[27 בדצמבר]] [[2008]] ל-[[18 בינואר]] [[2009]]. מטרתו הייתה "לפגוע קשה בממשל [[חמאס]] על מנת לגרום למציאות ביטחונית טובה יותר לאורך זמן סביב רצועת עזה, תוך חיזוק ההרתעה וצמצום ירי הרקטות ככל שניתן".{{הערה|[[במחנה]], 2 בינואר 2009}} ב-[[17 בינואר]], לאחר 22 ימי לחימה, הכריזה ישראל על [[הפסקת אש]] חד-צדדית, וכוחותיה החלו לצאת בהדרגה מרצועת עזה. הכוחות סיימו את נסיגתם ב-[[21 בינואר]]. במהלך המבצע נחרבו בניינים רבים ששימשו פעילי טרור למגורים ולאחסון אמצעי לחימה, וכן בניינים ששימשו כמשרדי הממשל ברצועת עזה. נזק גדול נגרם גם למתקני תשתית אזרחיים. רבבות מתושבי רצועת עזה הפכו ל[[פליט]]ים, מבלי שיוכלו להימלט מאימי המלחמה. כדי למנוע פגיעה בחיילים נקט צה"ל בפעולות התקפיות מסיביות נגד בתים שנחשדו כמסתור למחבלים, כולל ירי טילים, פגזי טנקים ושימוש ב[[דחפור]]ים. על פי אומדן של סוכנויות הסיוע ברצועת עזה 4,000 בתים נהרסו, 21,000 בתים נפגעו קשות, ו-100 אלף בני אדם נותרו מחוסרי בית. בעקבות תחילת המבצע התרחב הירי לעבר יישובי הדרום, שכלל ירי של רקטות [[קסאם]], רקטות [[גראד]] רגילות ומשופרות ופצצות [[מרגמה]]. לראשונה נורו גם רקטות מעבר לטווח [[אשקלון]] ו[[שדרות]], לעבר ערים כגון [[באר שבע]], [[קריית גת]], [[אשדוד]], [[יבנה]] ו[[גן יבנה]]. ===לאחר מבצע עופרת יצוקה=== {{ערך מורחב|ערכים=[[הלחימה ברצועת עזה בין מבצע עופרת יצוקה למבצע עמוד ענן]], [[הלחימה ברצועת עזה בין מבצע עמוד ענן למבצע צוק איתן]]}} מבצע עופרת יצוקה הביא לרגיעה מסוימת בלחימה בין ישראל לפלסטינים שברצועת עזה, אך לאחריו הגבירו הפלסטינים את התחמשותם, ובפרט ברקטות המסוגלות לפגוע בשטחים נרחבים של ישראל. ירי מצומצם של רקטות נמשך גם לאחר המבצע, ומפעם לפעם התרחשו אירועי הסלמה זמנית, שבמהלכם נורו רקטות רבות מרצועת עזה לעבר ערי ישראל, מיבנה בצפון ועד [[באר שבע]] בדרום. אירועי הסלמה בולטים: * ב־[[18 באוגוסט]] [[2011]] נערכה [[מתקפת הטרור בדרום ישראל (2011)|מתקפת הטרור בדרום ישראל]], שכללה סדרת [[פיגוע]]י [[טרור]] כ-12 ק"מ מצפון ל[[אילת]], בסמוך ל[[גבול ישראל–מצרים]]. [[ישראל]] הגיבה לפיגועים בהתקפה של [[חיל האוויר הישראלי]] לעבר מטרות של [[ועדות ההתנגדות העממית]] ברצועת עזה, אותו האשימה ישראל בתכנון הפיגוע. בתקיפה הראשונה נהרגו כ-6 מחבלים, בהם [[כמאל אל-נירב]], מפקד הזרוע הצבאית של הארגון, וח'אלד שעת', בכיר בארגון. בלילה וביום שלאחר מכן המשיך חיל האוויר בתקיפת מטרות רבות בעזה, ופגע במחבלים נוספים. בתגובה לכך החלו ארגוני הטרור הפלסטינים בשיגור רקטות מרצועת עזה לישראל, וחילופי אש שנמשכו מספר ימים. * ב-[[9 במרץ]] [[2012]] הרג צה"ל את [[זוהיר אל-קייסי]], מזכ"ל ועדות ההתנגדות העממית. בעקבות זאת החל ירי [[ארטילריה רקטית|רקטות]] נרחב מרצועת עזה לעבר מטרות אזרחיות בישראל, ובתגובה תקף חיל האוויר הישראלי יעדי טרור. ההסלמה נמשכה מספר ימים ודעכה ב-16 במרץ. במהלכה נורו כ-300 רקטות לעבר ישראל. 26 פלסטינים, מהם 22 חמושים ו-4 אזרחים שהיו בסביבת הלחימה, נהרגו בתקיפות חיל האוויר. * ב-[[5 באוגוסט]] 2012 אירעה [[מתקפת הטרור במפגש הגבולות ישראל–מצרים–רצועת עזה]], שבוצעה על ידי [[ארגוני טרור]] [[אסלאמיזם|אסלאמיסטים קיצוניים]] מחצי האי [[סיני]] ורצועת עזה. צה"ל הצליח לסכל את הפיגוע ללא נפגעים לישראל, אך 16 [[צבא מצרים|חיילים מצרים]] נהרגו על ידי המחבלים במהלך הפיגוע. ===מבצע עמוד ענן=== {{ערך מורחב|מבצע עמוד ענן}} באוקטובר ונובמבר [[2012]] גבר קצב ה[[פיגוע]]ים וירי הרקטות על יישובי [[עוטף עזה]]. ירי רקטות מתמשך באמצע נובמבר הביא לפרוץ מבצע עמוד ענן, שנפתח ב[[סיכול ממוקד|חיסול]] [[אחמד ג'עברי]], מפקד [[גדודי עז-א-דין אל קסאם|הזרוע הצבאית]] של [[חמאס]]. במבצע נהרגו כ-170 פלסטינים ונהרסו מטרות רבות, בהן בתים של פעילי חמאס. במהלך המבצע נורו כ-1,500 רקטות מרצועת עזה לעבר יישובי ישראל. לראשונה בוצע ירי גם לעבר ערי המרכז, בהן [[ראשון לציון]], [[תל אביב]] ו[[ירושלים]]. במבצע נהרגו שני חיילים ישראלים וארבעה אזרחים. ===מבצע צוק איתן=== {{ערך מורחב|מבצע צוק איתן}} ביולי [[2014]], לאחר ירי רקטות רבות מרצועת עזה לישראל, פתח צה"ל במבצע צוק איתן. במבצע, שנמשך 50 ימים, נהרגו יותר מ-2,200 פלסטינים ונגרם הרס נרחב ביותר לישובי רצועת עזה, לבסיסים ולמנהרות טרור. לעבר ישראל נורו רקטות רבות, והטווח שלהן התרחב, וכלל יישובים מ[[מצפה רמון]] בדרום ועד [[חיפה]] בצפון. לישראל נגרמו 74 הרוגים, בהם שישה אזרחים. ===העימותים בגבול ישראל-רצועת עזה=== {{ערך מורחב|העימותים בגבול ישראל–רצועת עזה (2018–2021)}} לאחר שנים אחדות של רגיעה, ב־[[30 במרץ]] [[2018]] החלה סדרת [[הפגנה|הפגנות]] המוניות ברצועת עזה, ליד ה[[גדר המערכת סביב רצועת עזה|גבול הישראלי]]. רבות מהן כללו [[מהומה|הפרות סדר אלימות]]. במסגרת ההפגנות התעמתו פעילים ו[[טרור פלסטיני|מחבלים פלסטינים]] עם כוחות צה"ל בסמוך לגדר המערכת סביב רצועת עזה. אלפי פלסטינים התקרבו לגדר, תוך שחלקם [[יידוי אבנים|מיידים אבנים]], ומשליכים [[בקבוק תבערה|בקבוקי תבערה]] ו[[מטען חבלה|מטעני חבלה]]. האירועים נמשכים מאז, וכוללים גם שיגור [[עפיפון תבערה|עפיפוני]] ו[[בלון תבערה|בלוני תבערה]] מרצועת עזה לישראל במטרה [[הצתה (פשע)|להצית]] שטחים ישראליים מעבר לגדר. כתוצאה מכך התרחשו מאות שריפות ב[[עוטף עזה]] ואלפי [[דונם|דונמים]] של [[שדה (חקלאות)|שדות]] ועצי [[חורש ים-תיכוני|חורש]] נשרפו. בנוסף לירי [[צליפה|צלפים]] לעבר המפגינים הגיב צה"ל בירי [[טנק]]ים לעבר עמדות [[חמאס]] ו[[הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני|הג'יהאד האסלאמי]] ו[[הפצצה טקטית|הפצצות]] של [[חיל האוויר הישראלי|חיל האוויר]]. עד 29 ביולי 2018 נהרגו באירועים 155 פלסטינים, מתוכם כשליש הם אנשי זרועות צבאיות או מנגנוני ביטחון של [[ארגוני טרור]], חצי בעלי זיקה לארגוני טרור, וכשישית אזרחים חסרי זיקה ארגונית, ונפצעו כ־17,000 פלסטינים. לצה"ל 2 חיילים הרוגים, חמישה אזרחים שנהרגו ועשרה פצועים. === מבצע שומר החומות === {{ערך מורחב|מבצע שומר החומות}} במאי [[2021]], בהמשך ל[[המהומות בירושלים (2021)|המהומות בירושלים]] שבהן נפצעו עשרות מפגינים ומספר שוטרים, ב[[יום ירושלים]] (10 במאי) בסביבות השעה 16:00 הציב [[חמאס]] [[אולטימטום]] ל[[ממשלת ישראל]] שלפיו יפתח בהתקפה אם לא ייסוגו כוחות [[משטרת ישראל]] מ[[הר הבית]] ומשכונת [[שייח ג'ראח]] שבירושלים עד השעה 18:00. בשעה 18:02, לאחר שהדרישה לא נענתה, החל ירי הרקטות לכיוון ירושלים וסביבותיה ולעבר יישובי עוטף עזה. בעקבות זאת יצא צה"ל ל[[מבצע שומר החומות]] ברצועת עזה, שעיקרו תקיפות אוויריות של מאות מטרות ברצועת עזה, תקיפות שגרמו להרס רב וליותר ממאה הרוגים. חמאס והג'יהאד האסלאמי הפלסטיני המשיכו בירי רקטות מסיבי לעבר ישראל, שגרם אף הוא להרוגים ולנזק לרכוש. כ-250 שיגורים כשלו או נפלו בשטח הרצועה. === מבצע עלות השחר === {{ערך מורחב|מבצע עלות השחר}} ב[[אוגוסט]] [[2022]], פתחה [[ישראל]] במבצע [[עלות השחר]] נגד [[הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני|הג'יהאד האסלאמי]]. המבצע החל ב[[סיכול ממוקד]] של בכירים בארגון וכתגובה אליו שוגרו כאלף רקטות לעבר ישראל, כאשר בסביבות 97% מאלו שהגיעו לשטח ישראל יורטו בהצלחה על ידי כיפת ברזל. === מבצע מגן וחץ === {{הפניה לערך מורחב|מבצע מגן וחץ}} ב[[מאי]] [[2023]], פתחה ישראל במבצע [[מבצע מגן וחץ|מגן וחץ]] ברצועת עזה, נגד ארגון הג'יהאד האיסלאמי הפלסטיני. המבצע החל בסיכולים ממוקדים של שלושה בכירים בגא"פ כתגובה לירי מהרצועה שבוע לפני כן. במהלך המבצע נהרגו עשרות פלסטינים, ובין היתר הושמדו מאות רקטות, הופצצו משגרים ובורות שיגור. מנגד שוגרו כ-1,500 רקטות לעבר ישראל, כאשר כמעט כולן לא חצו את הגבול, נפלו בשטח פתוח או סוכלו בידי [[כיפת ברזל]] ו[[קלע דוד]]. === מלחמת חרבות ברזל === {{הפניה לערך מורחב|הלחימה ברצועת עזה במלחמת חרבות ברזל}} באוקטובר 2023 יזם חמאס [[מתקפת הפתע על ישראל (2023)|מתקפת פתע נרחבת על ישראל]]. המתקפה כללה מתקפת טילים במקביל לחדירה רגלית וממונעת לשטח ישראל, קרבות ירי עם כוחות הביטחון, ירי באזרחים ישראלים, כולל [[הטבח במסיבת הטבע ליד רעים|טבח במסיבת טבע ליד רעים]] שהיה לפיגוע הטרור הגדול בתולדות המדינה, השתלטות על יישובים ומתקנים צבאיים, וכן חטיפת אזרחים וחיילים. הפעילות הקרקעית שולבה וגובתה בירי רקטי מאסיבי ומתמשך. בעקבות כך פרצה [[מלחמת חרבות ברזל]], שבה נגרם הרס רב ביישובי הרצועה,{{הערה|{{ynet||70% מהבתים בעזה נפגעו במלחמה: "מימדי הרס שמזכירים את דרזדן"|news/article/hygek00ada#autoplay|30 בדצמבר 2023}}}} נהרגו עשרות אלפי מחבלים ואזרחים,{{הערה|{{ynet|איתמר אייכנר|גורם ביטחוני בכיר: 20 אלף נהרגו מתקיפות צה"ל בעזה, רובם מחבלים|news/article/r1tobe47t|4 בנובמבר 2023}}}} ומאות אלפי תושבים פונו מאזורי הלחימה בצפון הרצועה לדרומה, לפי דרישת ישראל. == קישורים חיצוניים == {{מיזמים|ויקישיתוף=Category:Gaza Strip|ויקימסע=רצועת עזה}} {{קישורי פורטל|המזרח התיכון}} * {{בריטניקה}} * {{קתדרה|[[מרדכי גיחון]]|תולדות רצועת עזה באספקלריה גאו-פוליטית וגאו-אסטרטגית|6.4|6 בדצמבר 1977}} * {{קתדרה|ברוריה ביטון-אשקלוני ואריה קופסקי|נזירות עזה בתקופה הביזנטית|96.1|96, יולי 2000, עמ' 110-69}} * {{הארץ|יזהר באר|האיש שידע שצריך לברוח מעזה לפני כולם - פרות קדושות – מיתוסים ישראליים|0000017f-f8f3-d460-afff-fbf78b7a0000|15 במרץ 2018|מנויים=לא}} * {{גלובס|[[דני זקן]]|עני מאשים: מחצית מתושבי עזה חיים מתחת לקו העוני|1001234351|4 במאי 2018}} * {{הארץ|יזהר באר|המושלים לשעבר של עזה מסכימים: כך הפכנו את המקום לאי של עניות וייאוש|1.6099502|21 במאי 2018|מנויים=לא}} * {{מעריב אונליין|אייל לוי|מההצעה האמריקאית ועד ההתעקשות של בגין: כך הסתבכה ישראל בעזה|news/politics/Article-646962|23 ביוני 2018}} * {{הארץ|אופיר ברמן|"כשיש חשמל, הילדים צופים בטלוויזיה. גם אם זה אמצע הלילה". תושבי עזה מדברים|1.9889690|10 ביוני 2021}} * שרי בשי ו[[קנת מן]], [http://hamishpat-arch.colman.ac.il/heb/Issues/Issue25/article,552 שליטה ואחריות: מעמדה המשפטי של רצועת עזה לאחר "ההתנתקות"] * [http://www.lib.utexas.edu/maps/israel.html#gaza.html מפות שונות הקשורות לרצועת עזה] * [https://merhav.nli.org.il/primo-explore/search?query=any,contains,gaza%20map&tab=default_tab&search_scope=Local&vid=NLI&lang=iw_IL&offset=0 מפות רצועת עזה 1917 עד 1961], מאוסף המפות ע"ש ערן לאור, [[הספרייה הלאומית]] * שירה עפרון, קים נח, [https://www.inss.org.il/he/publication/gaza-climate/ רצועת עזה ומשבר האקלים] - באתר [[המכון למחקרי ביטחון לאומי]], 12 במאי 2022 * [https://www.youtube.com/watch?v=vqd8nWfGIhI&ab_channel=כאן%7Cחדשות-תאגידהשידורהישראלי הסיפור של עזה: איך מהבטחה לפנינת תיירות, הפכה לבירת טרור קטלנית?] כתבה של [[כאן חדשות]]. 12 בנובמבר 2023 * {{הספרנים|נתי גבאי|כשישראל כבשה את עזה בפעם הראשונה|hoi-gaza-1956|12 בנובמבר 2023}} * [https://www.globes.co.il/news/sparticle.aspx?did=1001469288&responsive=true עד כמה צה"ל מתקדם בכיתור רצועת עזה? הנתונים שכדאי להכיר] == הערות שוליים == {{הערות שוליים}} {{הלחימה ברצועת עזה}} {{בקרת זהויות}} [[קטגוריה:רצועת עזה|*]] [[קטגוריה:הרשות הפלסטינית]] [[קטגוריה:הסכסוך הישראלי-פלסטיני]] [[קטגוריה:חבלי ארץ במחלוקת]] [[קטגוריה:האינתיפאדה השנייה]] [[קטגוריה:מישור החוף הדרומי]] [[קטגוריה:אסיה: מובלעות]]'