משתמש:Amire80/test centered image
פומפאו פברה אי פוק (קטלאנית: Pompeu Fabra i Poch; 20 בפברואר 1868 – 25 בדצמבר 1948) הוא בלשן ומילונאי קטלאני, הדמות המרכזית בקביעת התקן הספרותי של השפה הקטלאנית בתחילת המאה ה-20.
פברה נולד בשנת 1868 בעיירה גראסיה (סופחה לברצלונה בשנת 1897). הוא היה הצעיר מבין שלושה עשר או ששה עשר ילדים, אם כי מלבד פברה עצמו הגיעו רק עוד שתי בנות לגיל הבגרות.[1] אביו ז'וזפ פברה אי רוקה (Josep Fabra i Roca) היה איש ציבור שהחזיק בדעות רפובליקניות וליברליות ומ־1868 היה ראש העיר של גראסיה. בתקופות של רדיפות נגד רפובליקנים אף נאסר.[2]
בתי הספר בקטלוניה בתקופת ילדותו של פברה התנהלו בספרדית, אף־על־פי שמורים רבים היו בעצמם קטלאנים. קטלאנים קראו וכתבו בדרך כלל בספרדית[3] וכתיבה בקטלאנית הייתה נחלתם של מלומדים מעטים ושמרנים למדי, בעיקר בהקשר של תנועת הרנאישנסה, התחייה הלאומית הקטלאנית, והם עסקו בעיקר ביצירה עצמה ולא שאפו להפיצה בציבור.[4] כאשר היה בן חמש עשרה, רצה פברה לכתוב מכתב לאחייניו. כהרגלו התחיל לכתוב בספרדית – "Queridos sobrinos..." ("אחייניי האהובים") ואז נעצר והבין שהמילה הספרדית שהוא כותב – sobrinos (אחיינים) – היא לא המילה שהוא חושב – nebots. הוא קרע את הדף וכתב את המכתב כולו בקטלאנית, אף־על־פי שמעולם לא למד את כללי הכתיב של השפה הזאת והיה צריך לנחש איך כותבים את המילים. אביו הופתע לטובה מהדבר ושניהם החליטו שמאותו יום ינהלו את התכתבויותיהם רק בקטלאנית.[5]
בתום הלימודים בבית הספר פברה למד כימיה והנדסת מכונות, אך עניינו בבלשנות לא פסק ובהדרגה הוא התעמק בלימוד עצמי של פילולוגיה ונחשף לתנועות קטלאניות לאומיות. משנת 1890 פרסם במסגרת כתב העת ל'אבנס (L'Avens), שבו היו שותפים גם ז'אומה מאסו וז'ואקים קאזס, מספר מאמרים שבהם הציע לבצע רפורמה בכללי הכתיב של קטלאנית. כתב העת עצמו אימץ בהדרגה את כללי הכתיב שהציע פברה ואף שינה את הכתיב של שמו ל־"L'Avenç".[6]
מ־1902 עד 1912 חי בבילבאו ועבד שם כמרצה לכימיה. באותו זמן המשיך לעסוק בבלשנות קטלאנית, ואף שהיה אוטודידקט בנושא בלשנות, זכה בתחום הזה למוניטין רב עד כדי כך שהנשיא הראשון של קטלוניה האוטונומית, אנריק פראט דה לה ריבה, הזמין אותו לנסח את הכללים הנורמטיביים האחידים החדשים לכתיבת השפה. בעקבות כך חזר לקטלוניה והוציא את ספר הדקדוק הראשון של השפה הקטלאנית שדגל בגישה בלשנית מתארת, כלומר תיאור של השפה המדוברת כמו שהיא ולא רק קביעת כללים לדיבור נכון. הוא גם נמנה עם מייסדי המחלקה הפילולוגית של המכון ללימודים קטלאניים ובשנת 1917 מונה לנשיאה.
פומפאו פברה אי פוק (קטלאנית: Pompeu Fabra i Poch; 20 בפברואר 1868 – 25 בדצמבר 1948) הוא בלשן ומילונאי קטלאני, הדמות המרכזית בקביעת התקן הספרותי של השפה הקטלאנית בתחילת המאה ה-20.
פברה נולד בשנת 1868 בעיירה גראסיה (סופחה לברצלונה בשנת 1897). הוא היה הצעיר מבין שלושה עשר או ששה עשר ילדים, אם כי מלבד פברה עצמו הגיעו רק עוד שתי בנות לגיל הבגרות.[1] אביו ז'וזפ פברה אי רוקה (Josep Fabra i Roca) היה איש ציבור שהחזיק בדעות רפובליקניות וליברליות ומ־1868 היה ראש העיר של גראסיה. בתקופות של רדיפות נגד רפובליקנים אף נאסר.[2]
בתי הספר בקטלוניה בתקופת ילדותו של פברה התנהלו בספרדית, אף־על־פי שמורים רבים היו בעצמם קטלאנים. קטלאנים קראו וכתבו בדרך כלל בספרדית[3] וכתיבה בקטלאנית הייתה נחלתם של מלומדים מעטים ושמרנים למדי, בעיקר בהקשר של תנועת הרנאישנסה, התחייה הלאומית הקטלאנית, והם עסקו בעיקר ביצירה עצמה ולא שאפו להפיצה בציבור.[4] כאשר היה בן חמש עשרה, רצה פברה לכתוב מכתב לאחייניו. כהרגלו התחיל לכתוב בספרדית – "Queridos sobrinos..." ("אחייניי האהובים") ואז נעצר והבין שהמילה הספרדית שהוא כותב – sobrinos (אחיינים) – היא לא המילה שהוא חושב – nebots. הוא קרע את הדף וכתב את המכתב כולו בקטלאנית, אף־על־פי שמעולם לא למד את כללי הכתיב של השפה הזאת והיה צריך לנחש איך כותבים את המילים. אביו הופתע לטובה מהדבר ושניהם החליטו שמאותו יום ינהלו את התכתבויותיהם רק בקטלאנית.[5]
בתום הלימודים בבית הספר פברה למד כימיה והנדסת מכונות, אך עניינו בבלשנות לא פסק ובהדרגה הוא התעמק בלימוד עצמי של פילולוגיה ונחשף לתנועות קטלאניות לאומיות. משנת 1890 פרסם במסגרת כתב העת ל'אבנס (L'Avens), שבו היו שותפים גם ז'אומה מאסו וז'ואקים קאזס, מספר מאמרים שבהם הציע לבצע רפורמה בכללי הכתיב של קטלאנית. כתב העת עצמו אימץ בהדרגה את כללי הכתיב שהציע פברה ואף שינה את הכתיב של שמו ל־"L'Avenç".[6]
מ־1902 עד 1912 חי בבילבאו ועבד שם כמרצה לכימיה. באותו זמן המשיך לעסוק בבלשנות קטלאנית, ואף שהיה אוטודידקט בנושא בלשנות, זכה בתחום הזה למוניטין רב עד כדי כך שהנשיא הראשון של קטלוניה האוטונומית, אנריק פראט דה לה ריבה, הזמין אותו לנסח את הכללים הנורמטיביים האחידים החדשים לכתיבת השפה. בעקבות כך חזר לקטלוניה והוציא את ספר הדקדוק הראשון של השפה הקטלאנית שדגל בגישה בלשנית מתארת, כלומר תיאור של השפה המדוברת כמו שהיא ולא רק קביעת כללים לדיבור נכון. הוא גם נמנה עם מייסדי המחלקה הפילולוגית של המכון ללימודים קטלאניים ובשנת 1917 מונה לנשיאה.
פומפאו פברה אי פוק (קטלאנית: Pompeu Fabra i Poch; 20 בפברואר 1868 – 25 בדצמבר 1948) הוא בלשן ומילונאי קטלאני, הדמות המרכזית בקביעת התקן הספרותי של השפה הקטלאנית בתחילת המאה ה-20.
פברה נולד בשנת 1868 בעיירה גראסיה (סופחה לברצלונה בשנת 1897). הוא היה הצעיר מבין שלושה עשר או ששה עשר ילדים, אם כי מלבד פברה עצמו הגיעו רק עוד שתי בנות לגיל הבגרות.[1] אביו ז'וזפ פברה אי רוקה (Josep Fabra i Roca) היה איש ציבור שהחזיק בדעות רפובליקניות וליברליות ומ־1868 היה ראש העיר של גראסיה. בתקופות של רדיפות נגד רפובליקנים אף נאסר.[2]
בתי הספר בקטלוניה בתקופת ילדותו של פברה התנהלו בספרדית, אף־על־פי שמורים רבים היו בעצמם קטלאנים. קטלאנים קראו וכתבו בדרך כלל בספרדית[3] וכתיבה בקטלאנית הייתה נחלתם של מלומדים מעטים ושמרנים למדי, בעיקר בהקשר של תנועת הרנאישנסה, התחייה הלאומית הקטלאנית, והם עסקו בעיקר ביצירה עצמה ולא שאפו להפיצה בציבור.[4] כאשר היה בן חמש עשרה, רצה פברה לכתוב מכתב לאחייניו. כהרגלו התחיל לכתוב בספרדית – "Queridos sobrinos..." ("אחייניי האהובים") ואז נעצר והבין שהמילה הספרדית שהוא כותב – sobrinos (אחיינים) – היא לא המילה שהוא חושב – nebots. הוא קרע את הדף וכתב את המכתב כולו בקטלאנית, אף־על־פי שמעולם לא למד את כללי הכתיב של השפה הזאת והיה צריך לנחש איך כותבים את המילים. אביו הופתע לטובה מהדבר ושניהם החליטו שמאותו יום ינהלו את התכתבויותיהם רק בקטלאנית.[5]
בתום הלימודים בבית הספר פברה למד כימיה והנדסת מכונות, אך עניינו בבלשנות לא פסק ובהדרגה הוא התעמק בלימוד עצמי של פילולוגיה ונחשף לתנועות קטלאניות לאומיות. משנת 1890 פרסם במסגרת כתב העת ל'אבנס (L'Avens), שבו היו שותפים גם ז'אומה מאסו וז'ואקים קאזס, מספר מאמרים שבהם הציע לבצע רפורמה בכללי הכתיב של קטלאנית. כתב העת עצמו אימץ בהדרגה את כללי הכתיב שהציע פברה ואף שינה את הכתיב של שמו ל־"L'Avenç".[6]
מ־1902 עד 1912 חי בבילבאו ועבד שם כמרצה לכימיה. באותו זמן המשיך לעסוק בבלשנות קטלאנית, ואף שהיה אוטודידקט בנושא בלשנות, זכה בתחום הזה למוניטין רב עד כדי כך שהנשיא הראשון של קטלוניה האוטונומית, אנריק פראט דה לה ריבה, הזמין אותו לנסח את הכללים הנורמטיביים האחידים החדשים לכתיבת השפה. בעקבות כך חזר לקטלוניה והוציא את ספר הדקדוק הראשון של השפה הקטלאנית שדגל בגישה בלשנית מתארת, כלומר תיאור של השפה המדוברת כמו שהיא ולא רק קביעת כללים לדיבור נכון. הוא גם נמנה עם מייסדי המחלקה הפילולוגית של המכון ללימודים קטלאניים ובשנת 1917 מונה לנשיאה.