חוק למניעת זיהום הים מהשלכת פסולת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
החוק למניעת זיהום הים (פסולת)
פרטי החוק
תאריך חקיקה 1983
תאריך חקיקה עברי תשמ"ג
משרד ממונה המשרד להגנת הסביבה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

החוק למניעת זיהום הים מהשלכת פסולת נחקק בשנת 1983 (תשמ"ג) על ידי המשרד להגנת הסביבה. מטרת החוק היא לגרום להפסקת הטלת פסולת אל שטחי הים של ישראל ככל שניתן, ולעודד מציאת דרכים אחרות ונקיות יותר להיפטר מהפסולת.

הרקע לחוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני חקיקת החוק, השלכת פסולת לים הייתה וזיהומו שכיחה יחסית בקרב הישראלים. לאחר שהחלו פיתוחים מרכזיים בהתפלת מי ים למי שתייה, הובהרו הבעיות במצב זה מבחינת שמירה על בריאות האזרחים. בשלב זה נהיה ברור שדרושים חוקים המטפלים בנושאים אלו.[1]

עיקרי החוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

גוש זפת שנמצא על חוף ניצנים כחלק מאסון הזפת הגדול

החוק אוסר השלכה של כל סוג של פסולת לים בכל צורה, במטרה לשמור על הים ועל החופים נקיים יותר וכדי למנוע זיהומים של הים, לדוגמה הזרמות של ביוב ושפכים לים ומזהמים אחרים שפוגעים בחיי הים ובאיכות המים.

הוועדה למתן היתרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוק נאכף על ידי הוועדה למתן היתרים - ועדה אשר ממנה השר להגנת הסביבה, ובה גם נציגים של גופים ציבוריים אחרים שעניינם לשמור על הסביבה. תפקיד ועדה זו הוא לפקח על מקרים הקשורים לחוק, לשנות ולהוסיף לחוק כשצריך.[2]

נכון לשנת 2009 מורכבת הוועדה מנציגים של כמה משרדים - משרד הביטחון, הבריאות, התחבורה, התעשייה והמסחר, התיירות, וגופים נוספים אשר מעוניינים בשמירה על איכות הסביבה.

בנוסף, יש לוועדה הסמכות לספק היתרים להשלכת פסולת - אישורים מיוחדים להשלכת סוגי פסולת מסוימים במקרים אשר הוועדה רואה לנכון. כדי לקבל היתר צריך להגיש בקשת היטל לוועדה, בה הוא מתאר את המקרה ומדוע הוא זקוק להיתר, החוק מחייב לענות לבקשה תוך עד 75 ימים מיום הגשתה. בנוסף, החוק מחייב לשלם על כל סוג של היטל לים, במטרה להביא להפנמה של העלויות לטיפול הים, בדרך כלל העלויות יהיו בקירוב ל 300 ש"ח ליום, אך מספר זה משתנה בהתאם לכמות ההטלה, לחומרים, ולעוד משתנים.

לועדה ישנה גם סמכות למתן היתרי חירום, היטלים מיוחדים אשר אמורים להינתן רק במקרי חירום כאשר אין דרך אפשרות סבירה למנוע את ההזרמה, או במקרים המתייחסים לתאונות או נזקים בשל אירוע חריג. החוק קובע שעל הוועדה לדון בהיתרי חירום תוך 72 שעות מהגשתם, ושהם עלולים לעלות עד כ 10,000 ש"ח ביום.[3]

מחלוקת סביב החוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנם מקרים רבים בהם ניתנים היתרים והיתרי חירום שאינם הכרחיים, ובמקרים רבים החוק אינו מטפל בבעיה שלשמה נועד באופן אפקטיבי, ולכן רבים טוענים כי הוא זקוק לניסוח חדש ומקיף יותר. למרות זאת, בתוך הוועדה למתן היתרים ישנן מספר עמותות לשמירה על איכות הסביבה, שהצטרפו כדי לוודא כי היתרים אינם ניתנים ללא סיבה, לדוגמה עמותת "צלול".

עונש על אי ציות לחוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוק קובע שהעונש על הטלת פסולת לים יכול לנוע בין שנת מאסר וקנס בסביבות 185,000 ש"ח, לבין 3 שנות מאסר או כפל הקנס. גובה העונש תלוי בנסיבות מקשיחות קיימות, למשל במקרים בהם נגרם נזק ממשי לים, או כאשר הנזק נעשה על ידי תאגיד.[3]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]