כריסטופר שילז
כריסטופר שילז[1] (נולד סביב שנת 1774[2] במאונט ורנון, וירג'יניה - שנת ומקום פטירה לא ידועים) היה עבד ששימש כמשרת־בית במטעו של ג'ורג' וושינגטון, מאונט ורנון, בווירג'יניה, ארצות הברית.
בהיותו נער, עבד כ"משרת הגוף" (אנ') של וושינגטון במשקי הבית הנשיאותיים בניו יורק, בשנים 1789–1790, ובפילדלפיה, בשנים 1790–1791. בספטמבר 1799, סיכל וושינגטון ניסיון בריחה של שילז ממאונט ורנון. כעבור שלושה חודשים הוא נכח לצד מיטתו של הנשיא לשעבר כאשר היה על ערש דווי.
עבדים בירושה לאלמנה[עריכת קוד מקור | עריכה]
שילז היה רכוש אחוזתו של דניאל פארק קוסטיס (אנ') (1711–1757), בעלה הראשון של מרתה וושינגטון. כאלמנה, היא קיבלה שימוש לכל החיים בשליש מהעבדים של האחוזה של קוסטיס. בזמן נישואיה בינואר 1759 לג'ורג' וושינגטון, העבדים שהועברו לידיה בירושה (dower" slaves") מנו לפחות 85 נפשות.[3]
על פי החוק בווירג'יניה, מעמדו החוקי של עבד נקבע על פי האשה, כך שכל ילדיה של אם משועבדת נולדו משועבדים גם הם, לא משנה מיהו האב. במאונט ורנון נולדו דורות מרובים של עבדים שעברו בירושה. מפקד העבדים של מאונט ורנון ביולי 1799 מונה 153 עבדים כאלה.[4]
בעוד שג'ורג' וושינגטון שחרר את 123 העבדים שלו באמצעות צוואתו בשנת 1799, העבדים שעברו לאשתו בירושה נותרו רכושה של אחוזת קוסטיס. לאחר מותה של מרתה וושינגטון ב-1802, העבדים שעברו אליה בירושה, עברו עתה בירושה לארבעת נכדי קוסטיס.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
שילז היה בנה של אליס (Alyce או Alce), טווה משועבדת באחוזה. ייתכן שאביו היה כריסטופר שלדז (Sheldes), נהג עגלה לבן, שעבד במאונט ורנון עד דצמבר 1773. כריסטופר רשום כ"בן 11" במפקד העבדים במאונט ורנון בפברואר 1786.[5] סבתו, "Old Doll", הייתה טבחית באחוזה, והייתה בין העבדים המקוריים שהועברו בירושה והובאו למאונט ורנון בשנת 1759.
ויליאם לי היה "משרת הגוף" של וושינגטון במהלך המהפכה האמריקאית, ועידת החוקה בשנת 1787, ובמאונט ורנון. באפריל 1789, כשוושינגטון יצא לעיר ניו יורק כדי להישבע כנשיא הראשון של ארצות הברית, לי היה חולה מכדי לעשות את הנסיעה. שילז בן הארבע עשרה הלך במקומו של לי, אף על פי שלי הצטרף לשילז בבית הנשיאותי כעבור מספר שבועות. השניים נעשו מאוחר יותר קרובי משפחה: אחיו של לי היה נשוי לדודה של שילז.
משקי הבית הנשיאותיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר אישור החוקה האמריקאית, העיר ניו יורק שימשה כבירה הלאומית מדצמבר 1788 עד דצמבר 1790. וושינגטון הושבע ב-30 באפריל 1789. בית הנשיאות הראשון כלל כעשרים משרתים, בהם שבעה עבדים ממאונט ורנון: אוני ג'אדג' (Oney Judge), אוסטין, ג'יילז (Giles), פאריס, מול (Moll), כריסטופר שילז וויליאם לי.
על פי חוק המגורים (Residence Act) ביולי 1790, הקונגרס העביר את הבירה הלאומית לפילדלפיה לתקופה של עשר שנים, בזמן שבירת המדינה הקבועה הייתה בבנייה במחוז קולומביה. לבית הנשיא בפילדלפיה (אנ') היה משק־בית גדול יותר, בתחילה כעשרים וארבעה משרתים, כולל שמונה עבדים ממאונט ורנון: אוני ג'אדג', אוסטין, ג'יילז, פאריס, מול, הרקולס פוזי (אנ'), ריצ'מונד וכריסטופר שילז.
ויליאם לי מעולם לא היה חלק ממשק הבית הנשיאותי בפילדלפיה. הוא הוחזר לצמיתות למאונט ורנון, שם הפך לסנדלר של המטע. לאחר מותו של אוסטין בשנת 1794, הצטרף "פוסטיליון ג'ו" ריצ'רדסון ("Postilion Joe "Richardson) לבית הנשיאות בפילדלפיה.
חוק לביטול הדרגתי של עבדות[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם החוק לביטול הדרגתי של עבדות (An Act for the Gradual Abolition of Slavery) ב-1780, ממשלת פנסילבניה הייתה הראשונה שהחלה בביטול העבדות. אך חוק המדינה היה מאוד הדרגתי ומכבד מאוד את זכויות הקניין של בעלי העבדים. החוק שחרר רק את הילדים העתידיים של אמהות משועבדות. כל אדם שהיה משועבד בפנסילבניה לפני כניסת החוק לתוקף נותר משועבד לכל החיים. בעלי עבדים שאינם תושבי פנסילבניה, יכלו להחזיק את עבדיהם במשך שישה חודשים בעודם במדינה. אך אם העבדים הללו הוחזקו בפנסילבניה יותר מחצי שנה, חוק המדינה העניק להם את הסמכות לשחרר עצמם באופן חוקי.
פילדלפיה תפקדה כבירה הלאומית במהלך מלחמת העצמאות. כאשר גובש החוק לביטול הדרגתי, הייתה לממשל הפדרלי זרוע אחת - הקונגרס - שהתכנס בעיר. פנסילבניה פטרה במיוחד חברי הקונגרס ואת העבדים האישיים שלהם מחוק המדינה של 1780. עשר שנים לאחר מכן, כאשר חזרה הבירה הלאומית לפילדלפיה, אושרה החוקה האמריקנית ולממשל הפדרלי היו שלוש זרועות. חברי הקונגרס נותרו פטורים מחוק הביטול ההדרגתי של פנסילבניה, אולם השפעות החוק על מחזיקי משרות מחזיקי־עבדים ברשות השופטת וברשות המבצעת נותרו לא ברורות.
וושינגטון טען, באופן פרטי, כי נוכחותו בפנסילבניה היא רק תוצאה של היותה המושב הזמני של השלטון הפדרלי, שהוא נשאר אזרח וירג'יניה, ושחוק פנסילבניה לא אמור לחול עליו. בעצתו של התובע הכללי, אדמונד רנדולף, הוא ערך באופן שיטתי סבב בין עבדי בית הנשיא, פנימה והחוצה מפנסילבניה, כדי למנוע מהם תושבות רצופה של שישה חודשים. בשנת 1788 תיקנה פנסילבניה את החוק, כדי לחסל את הפרצה הזו, וסבב עבדים זה שערך וושינגטון היה כנראה הפרה של החוק המתוקן, והוא נותר ללא עוררין במשך תושבותו של וושינגטון בפילדלפיה.
עם התקרבות המועד האחרון של ששת החודשים הראשונים במאי 1791, מרתה וושינגטון לקחה את שילז ואת אוני ג'אדג' לטיול בן יומיים לטרנטון, ניו ג'רזי, ובכך ביטלה את תוקף מגוריהם בפנסילבניה.
מאונט ורנון[עריכת קוד מקור | עריכה]
שילז הוחזר לצמיתות למאונט ורנון בינואר 1792, שם עבד כמלצר והגיש את הארוחות המשפחתיות. וושינגטון השלים את כהונתו השנייה כנשיא במרץ 1797, וחזר לווירג'יניה.
בספטמבר 1799 גילה וושינגטון פתק המתווה תוכנית בריחה ממאונט ורנון עבור שילז וארוסתו (פתק זה מוכיח כי שילז ידע לקרוא) וסיכל את הבריחה. שלושה חודשים לאחר מכן, שילז היה ליד מיטתו כאשר וושינגטון נפטר ב־14 בדצמבר 1799.[6]
בהיותו עבד שעבר בירושה לאלמנה מרתה, שילז לא היה בין 123 העבדים ששוחררו על ידי ג'ורג' וושינגטון בצוואתו בשנת 1799. לאחר מותה של מרתה וושינגטון בשנת 1802, הפך שילז לאחד מ-153 העבדים שירשו ארבעת נכדי קוסטיס. אין תיעוד למקום מגוריו בשארית חייו או למועד בו הוא נפטר.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Washington, George. "From George Washington to Roger West, 17 September 1799".
Sometime ago the Servant who waits upon me, named Christopher (calling himself Christopher Sheels)
- ^ Washington, George. "Staff Notes (From George Washington to Roger West, 17 September 1799)".
Christopher, or Christopher Sheels as he was sometimes called, was a young dower slave about twenty-four years old at this time.
- ^ "Slavery By the Numbers"
- ^ List of Slaves at Mount Vernon
- ^ "Experiencing Mount Vernon". pp.38-39
- ^ Christopher Sheels, The President's House in Philadelphia