מהימנות (דיני ראיות)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מהימנות (או אמינות) בדיני הראיות, מבטאת את יחסו של בית המשפט לאמיתות עדותו של עד במשפט.

שני כללי היסוד הנוגעים למהימנות עד במשפט הישראלי קבועים בסעיף 53 לפקודת הראיות. ראשית, מהימנותם של עדים היא סוגיה הנתונה לשיקול דעתו של בית המשפט השומע את העד. שנית, הכרעתו של בית המשפט מתקבלת על בסיס "התנהגותם של העדים, נסיבות העניין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט".

הלכה היא כי רשימת השיקולים המנויים בסעיף 53 אינה רשימה סגורה, אך מצויים בה השיקולים העיקריים שעל פיהם נדרש בית המשפט להכריע בשאלת המהימנות‏[1]. "אותות האמת" אינם רק אלה העולים מתוך עדות העד עצמו, אלא גם אינדיקציות לאמיתות או אי-אמיתות העדות העולות מתוך עדויות וראיות אחרות במהלך המשפט.

השופט בדימוס יעקב קדמי מסכם בספרו "על הראיות"‏[2] את ארבעת המבחנים העיקריים למהימנות עד:

  • מבחן ההתרשמות: התרשמות ישירה של השופט מהתנהגותו של העד על הדוכן: אופן הצגת הדברים בידי העד, מראהו של העד בעת מסירת העדות וכו'.
  • מבחן ההשוואה החיצונית: השוואת דבריו של העד עם דברים שהוא עצמו אמר במקום אחר ודברים שנאמרו על ידי עדים אחרים.
  • מבחן ההשוואה הפנימית: העמדת עדות העד במבחן של היגיון, שכל ישר וניסיון חיים (ובלשון פשוטה: עקביות פנימית או היעדר סתירות פנימיות).
  • מבחן האישיות: בדיקת ההשלכה האפשרית של אישיותו על מהימנות דבריו ובמיוחד אופיו של העד ונגיעתו לעניין הנדון.

הכלל הוא כי שאלת המהימנות מופקדת בידי הערכאה הדיונית השומעת את העד ועל כן בדרך כלל לא ניתן לערער על הכרעה הנוגעת למהימנות עד. ערכאת הערעור תתערב רק במקרים נדירים‏[3]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ע"פ 611/80 מטוסיאן נ' מ"י, פ"ד לה(4) 112
  2. ^ חלק שני, מהדורה משולבת 1991, בעמ' 890-901
  3. ^ ע"פ 524/81 ששון נ' מ"י, פ"ד לח(4) 275