משתמשת:אור שפירא/סופים

הטקסט הבא הוא מסיכום סיור בירושלים, ציטוט של הכותב (עמית הורן): מצורף חומר ההדרכה המתומצת שהכנתי לסיור, כמובן שלא הכל מופיע פה. מיעוט החומר, בעיקר הקטע האמצעי של פרק הצוענים, לקוח ממאגרי מידע פתוחים באינטרנט. רוב החומר לקוח מעבודת מחקר של מעל 100 שעות קריאת ספרות או מחקרים ברשת. על כן, בהתאם ל-CC-BY-SA-3.0, ניתן להשתמש בחומר תוך ציון שמי כמקור.

כמובן שניתן להשתמש בחומר בעת סיור עצמאי למקומות בהם ביקרנו, כמובן תך ציון שמי כמקור בהתאם ל-CC-BY-SA-3.0.

מושגים

זוויה – תא התבודדות. ריבאט = תא של מסדר, בית הארכה לעולי רגל עניים מהתפוצה. תאכִּיֵה Takkiyya = בית מגורים, לימוד ותפילה שלא משמש ריבאט. חאנקאה khanqah = חדרי אירוח (ריבאט), מקום תפילה, מקום לימוד ומקום להתבודדות - זוויה. תוּרְבָּה = קבר (כמו תורבת טוּ‏רקָ‏אן חָ‏'תוּ‏ן המפוארת, עשירה מאוזבקיסטן בכניסה לשער השלשלת, אחד מארבעת המבנים הממלוכים היפים ביותר בארץ, עם המחכמה, סית טונשוק ומדרסה בהר).

הממלוכים

הממלוכים הם עבדים ממדינות בדרום מזרח אירופה, יוון, מונגוליה, עיראק ואזור הים השחור שאינם מוסלמים ושהובאו בידי בית עבאס מהמאה ה9 ועד המאה ה19 בידי התורכים, כדי לשמש עבדים וחיילים, עם עליית צלאח א-דין והיחלשות בית עבאס הם התחזקו וב1250 החלו לשלוט על מצרים וב1260 על ישראל, לאחר שהביסו את המונגולים במעיין חרוד. ירושלים הייתה חשובה מאד דתית, אך לא מנהלתית בניגוד לעזה, רמלה ושכם וכמובן דמשק וקהיר. הפקידות בירושלים היו אנשי דת, שפיארו את מבני הדת והזניחו את הפן המנהלי, מה שיצר מעמד ארמונות לעשירים ומעמד עניים. אחד העקרונות היה שממלוכ זה רק מי שבעצמו נמכר לעבדות בנערותו, ורק הוא יכול להפוך לפקיד, ולכן הרכוש לא עבר לבניו, שהיו מוסלמים מלידה, אלא המבנים הוקדשו לוואקף או למסדרים סופיים, ועל פי החוק המקדיש קיבל חלק מההכנסה מנכסיו שהוקדשו וכך משפחתו הרוויחה אחרי מותו מהנכסים. ואם בנה מדרסה, בנו היה המנהל ויכל למנות את צאצאיו גם כן לתפקידים. בירושלים הבניה התרכזה בהר הבית (כולל זוויות, קשתות המדרגות, סבילים והסטווים מעל הכותל המערבי), שעריו הצפון מערביים מהכותל ועד שער האריות לאורך רחוב הגיא כולל שערים חדשים כדוגמת הכותנה, ח'אן אל-סולטאן ליד מפגש הרבעים. המימון לפרויקטי הבניה הגיע מהכרזת שטחים סביב ירושלים או בתוכה כהקדש כגון שדות הכפר מלחה. השופט פח'ר א-דין, שהקדיש את הח'נקה פח'ריה בקרן הדרום-מערבית של הר הבית, זה הבניין הממלוכי הפרטי היחיד בהר הבית.

הסופים

הצוּפיות או צוּפיזם (בערבית: صوفية; היא זרם מיסטי באסלאם, השם את הדגש על האהבה והכוונה שבעשייה, יותר מאשר על ההלכה עצמה - השריעה. בעוד ששאר הזרמים באסלאם סבורים כי הנביא מוחמד מת ומורשתו חקוקה בסלע ולא ניתן לשנות בה דבר, הצופים סבורים כי הנביא מוחמד מוסיף לדבר אל מאמיניו באמצעות מורי ההלכה הקדושים, המחוברים בשרשרת מיסטית אל מוחמד והם אלה שקובעים בנוגע לכל דבר, יכולים לחולל נסים במהלך חייהם וגם לאחר מותם. לפי התפיסה הסופית, תורתו של מוחמד עוותה על ידי מלכים ושליטים שהכפיפו את חוקי האסלאם לצרכיהם והשתמשו בהם לטובתם האישית, על מנת להצדיק את מעשיהם ואורח חייהם. הסופים, הרואים עצמם כמשמרי המסר הטהור של האסלאם המקורי, החלו להתגבש כאלטרנטיבה לשחיקה הרבה שעברה הדת הצעירה. קבוצות קטנות של מחפשים אוחדו סביב מורים רוחניים, שבמהלך הזמן הפכו לאחוות ומסדרים שונים, כל מסדר נקרא על שם מייסדו. באחוות לא הייתה מחויבות לאחווה והיו שנמנו על כמה מהן או עברו. סלמן אל פרסי הספר-לוחם המיסטיקן מהמאה ה7 קבור בהר הזיתים/יצהר/אשדוד. הסופיות צמחה בתוך העולם המוסלמי של שלהי המאה ה8, כנראה ברמלה, בקרב קבוצת אנשים קטנה שכונו בשם "אלו הפוסעים בשבילי הדרך הרוחנית". את אלוהים והאמת הם כינו "האהוב", בשל תשוקתם וכמיהתם העזה לאלוהות, והיו ידועים כ"מאהביו של אלוהים". מאוחר יותר קיבלו את הכינוי "סופיים". השאיפה לראות בכל אדם, חיה, צמח ודומם את ההתגלמות המוחלטת של אלוהים השורה בכל. הסופים מאמינים שהאלוהות יצרה את העולם כאחדות אחת הפועלת במסגרת של חוקים הרמוניים, של שאיפה לאיזון בין נתינה לקבלה, ומטרת הדרך הסופיית היא לחזק את האחדות של הפרט עם הדרך האלוהית. הסופיים מאמינים שישנה אותה כמות של דרכים אל האחד, כמספר בני האדם על פני האדמה, וכל אחד ואחד צופן בתוכו את הקריאה לפקוח את עיניו הנסתרות ולבוא, לחזור אל השורש של השורש של מהותו הפנימית. גי'האד או מלחמה כלשהי איננה דבר לגיטימי בקרב הסּוּפים. הם מזקקים בשׂמים, מנגנים ושרים. לפיהם הנפש היא יסוד שלילי, של יצר ותשוקה, שיש לעשות ג'יהאד נגדו כדי להגיע לאל שמוסתר על ידיו.

הצופים שהתרחקו מהארגון והממסד הלכו אחר אבו יזיד אל בסטאמי (מת 875) בעוד הממוסדים הלכו בדרכו של אבו אלקאסם אלג'ניד (מת 910 בעיראק). הממוסדים נחלקו לאלו שהלכו אחרי אחוות ואלו שהלכו יותר אחר השריעה. הסופיות מתחלקת ל-4 טאריקות שכולם קיימות בארץ:

• הקאדרי - ע"ש עבד אל קאדר אל ג'ילאני שמת 1166.
• נשקבנדי- פירוט באוזבקים בהמשך
• שאדהילי
• חָלוותי – התחיל במערב אפגניסטן, נדד בהדרגה למזרח התיכון, בעיקר לאיסטנבול, וכיום בעיקר בארץ, מרכז אסיה והבלקן.

כבר מסוף התקופה הממלוכית (מאה 15 לספירה) חיו בירושלים שתי משפחות סופיות מפורסמות - אל דגאני ואל עלמי - והם תרמו להפיכת העיר למרכז דתי ורוחני. לפי דברי אווליא צלבי, שביקר בעיר באותה תקופה-- היו בעיר לא פחות מ-70 טריקות ולהם זויאות שונות. בארץ קיימים ועובדים כמה מסדרים עיקריים:

• המסדר הקאדרי – 2 קבוצות בסכנין, קבוצה ברמלה בראשות שייח אבו לבן, ועוד.
• מסדר הקאדריה א סלאם - שמרכזו בנצרת בהנהגת השייח' מנאסרה. נצרת: דרווישים מזויפים מחוללים באחד האולמות בעיר. יש כמה אתרים מוסלמיים חשובים באזור (לא סופיים): מקאם אבו אל הייגא ליד כאוכב, מערת חידר ליד דיר אל אסעד.
• המסדר הריפאעי שמרכזו באום אל פחם.
• מסדר החילוותיה - מרכז, בית ספר ומכללה, בבאקה אל גרבייה.
• מסדר השאדהליה יאשרוטיה - מרכזים בעכו, תרשיחא ואום אל פחם.
• המסדר הנקשבנדי - המרוכז על ידי שייח’ בוכרי מירושלים.
• רמלה: מבנים צופיים: המסגד הגדול של העיר, שהיה בעבר כנסייה צלבנית. המגדל הלבן, שבו מקאם לכבוד אל ניסאווי, מאוספי המסורה החשובים ביותר בעולם המוסלמי, ומקאם נוסף לכבודו של הנביא צלאח, הקדוש המרכזי של העיר שלכבודו היו נערכים פסטיבלי אביב בהשתתפות עשרות אלפי אנשים.
• עכו –יש להקת דרווישים מזויפים בתיאטרון עכו. גנים בהאיים שם ובחיפה שהם שיעים.
• היו מרכזים בחברון, עזה, צפת הייתה מרכז סופי חשוב עם קשר למיסטיקה היהודית בעיקר במאות 15-16.

בקרב הקהל היהודי והנוצרי יש כמה קבוצות עיקריות המתעניינות ועוסקות באופן קבוע בלימוד הדרך הסופית שבראשן טריקת אברהם - קבוצה של רבנים ושיח'ים שהולכת בדרכו של אברהם בן מיימון (בנו של הרמב"ם) שניסה לייצר סינתזה בין הסופיות ליהדות. רבינו בחיי אבן פקודה כתב את חובת הלבבות כגיור חומר סופי. יש השפעה הדדית ישירה של כתבים צופיים וקבליים וגאוניים, ובעיקר מצפת של המאות 15-16. יש דיאלוג עקיף של כתבי החסידות מהמאה ה18.

דרוויש

דרוויש (מפרסית: درویش "מתדפק על הדלתות"), הוא מושג המתייחס לאיש דת מוסלמי סופי, החי חיי התמסרות לדת ולהגות, לעתים תוך כדי סגפנות = פָאקִיר בערבית, ודרווישים רבים חיים חיי עוני וקבצנות מבחירה. חלקם בקבוצות, שחלקן נוסדו בראשית האיסלאם. עם זאת, יש בהם העוסקים במקצועות שונים, למשל הקאדיריתים במצרים עוסקים בדיג (אלו שהשיח' במרכז). חלק עשו מעשים מכוונים שישנאו אותם, כגון לאכול בפומבי ברמאדן וללכת בעירום. במהלך הטקס אשר נקרא זִיכְּר מלשון "זיכרו את אלוהיכם תמיד" בקוראן הם חוזרים שוב על שמו של הבורא (אין אלוה מבלעדי אללה). ישנן כתות דרווישים הפוצעות עצמן בסכינים, ברזל מלובן, קריעת בגדים, הליכת גחלים או על ידי בליעת גחלים לוהטות, כדי ליצור, לפי אמונתן, קשר עם האלוהות. כתות שוליות פחות קוראות בקוראן, מכות בתופים או רוקדות במרץ יחדיו למטרות דומות כמו המוולוונה שמסתובבים. אצל הקאדרים השיח' במרכז ומתחיל את הזיכר.

הממלוכים בנו רק 2 מסגדים: מסגד עומר הקטן המנציח את הכיבוש המוסלמי של ירושלים ב634 בידי עומר אבן אל חיטאב שהיה החליף השני מבין ארבעה אחרי מוחמד, והמסגד במגדל דוד – אל-קלעה. צלאח, שכבש את י-ם ב 2 אוק' 1187 בנה את מדרסת צלאחייה מאחורי סנטה אנה.

אלמנטים ממלוכיים בבניה (חלק לקוח מהסלג'וקים): נטיפי אבן מוּקָרְנָס, שילוב צבעים אָבּלַק, עיטור גיאומטרי, שיבוץ אבנים, ספסלים בצידי הכניסה, כתובת הקדשה עם רנכ رنك הסמל המשפחתי, סורגי שתי וערב וחיבורם בגולות.

צלאח א-דין

צלאח א-דין, שמעבר להיותו משחרר ישראל וירושלים מידי הצלבנים, היה תומך נלהב, ביחד עם בני משפחתו, בהקמת מרכזים סופיים. איתו מתחיל תור זהב של הסופיות, שנמשך מהמאה ה-12 עד המאה ה-17, בכל העולם המוסלמי. בסוף המאה ה-18 התחילה דעיכה של התנועה ועלייתם של כוחות אחרים. כוחות של שמרנות ונוקשות הלכתית ועם נפילת האימפריה העותומאנית ופרוץ מלחמת העולם הראשונה, ניחתה על התנועה הסופית מכה קשה והמסדרים בארץ כמעט התפרקו בתש"ח. המוגרבים הגיעו עם צלאח א-דין במאה ה-12 ממרוקו, אלג'יר, תוניס ולוב, הם הפכו את הרפרקטוריום, חדר האוכל, של הטמפלרים ליד אל אקצא, למסגד שלהם ורובם דאז הגיעו במאה ה13 כשברחו מהמֻווָחִידוּן הקיצונים האיסמלמים במרוקו וספרד, בעיקר של חברים במסדרים הסופיים. הייתה להם זוויה אחת, אולי לא צופית כי זוויה זה לא צופי במגרב, שם זה מונח שמבטא מדרסה. הם סולקו במאה ה-16 ורוב בתי השכונה נבנו במאה ה-17, כשהם חזרו. השכונה התעבתה עם כיבוש צפון אפריקה בידי הצרפתים במאה ה19. מוגרבים סופיים ישבו גם בצפת, בחברון וברמלה.

מסגד החנאקה - מתחם זה כולל מכלול בניינים ביניהם מסגד בעל צריח שהוקם בשנת 1417, וכן אולמות פנימיים וחדרים גדולים. זהו מבנה מהתקופה הצלבנית מהמאה ה- 12, כנראה הייתה מגוריו של הפטריארך. בתקופה הביזנטית זו הייתה חצר כנסיית הקבר. ב- 1189, אחרי שהמוסלמים כבשו את העיר הפך צלאח א-דין,המנצח, את המבנה למגורי דרוישים וקרא למקום על שמו. כדי שלמקום יהיו הכנסות רצופות לאחזקת הבית, הקדיש לו צלאח א-דין כספים ממקורות אחדים : מאדמות בוסתנים ומבריכת המים הידועה כבריכת המגדלים (חזקיהו). באגפו המערבי של מכלול בנייני החנאקה, בכיוון הפונה לרח' הנוצרים, משולב שער קדום שהוביל לכנסיית הקבר. מדרום לשער, במתחם החנאקה, נמצא אולם מרכזי שבו היו מתכנסים הדרוישים.

בבית הסראייה (שנבנה בשנת 1388), המצוי ברחוב עקבת א-תכייה. מושל ירושלים, שגר שם, כונה "מותסלם". הוא היה חוכר המס והמכס עבור השלטון המרכזי. תפקידו כלל גם שמירה על השקט והביטחון בעיר. כיום בי"ס עומריה. מרבית הכנסותיו היו מהעדות הלא מוסלמיות שנדרשו לשלם מסים רבים בנוסף למסים הכלליים. במאה ה-19 עבר בית הסראיה לארמון הגבירה טונשוק במרכז הרובע המוסלמי, שם שכנה גם עיריית ירושלים.

תורכמנים - בצד המזרחי של רחוב אלקרמי יש זויה של תורכמנים, והקבר של שמס א-דין מוחמד אל קרמי שקרא את הקוראן 3 פעמים ביממה ושליטים באו אליו להתייעצויות בשל צדקנותו, נפטר 1386 ובנו עבד אל קדר נפטר 1439.

חאן א-סולטן נבנה בידי הצ'רקסי ברקוק 1386-7.

מדרסת א-תשטמוריה ממערב לפנייה למשגב לדך, נבנה בידי האמיר טשתמור החותן של ברקוק שקבור עם בנו מאחורי הסורג בתורבה. יש בתוכו זוויות. צמוד אליו במס' 116, ממזרח לפנייה לכותל, ספריית חלאדיה מ1246 – בה קבורים שלושה לוחמים צופים שנלחמו באמצע המאה ה-13 בצלבנים – תורבת בירכת חאן.

ממול, מצפון לפניה לכותל, מצפון מזרח לקשת שמעל הרחוב, תורבת תורכאן חתון = המלכה התורכית 1352-3.

רביע אל אדוויה – משוררת האהבה הסופית שקברה בהר הזיתים ליד כנסיית העליה ברחוב הקרוי על שמה. הקבר שלה מזוהה גם עם קברה של חולדה הנביאה ושל הנזירה פלגיה. רבעה אל עדאוויה אל קייסיה ﺭﺍﺑﻌﻪ ﺍﻟﻌﺪﻭﻳﻪ Rābia al-Adawiyya al-Qaysiyya דרווישית, נולדה ב713/717 בבצרה בעיראק, עלתה לארץ ונפטרה ב801 רביע נקראה כך משום שהייתה הבת הרביעית. רביע נולדה למשפחה ענייה ונמכרה לשפחה, אך האדון שלה תפס אותה מתפללת בדבקות באמצע הלילה ואור מאיר מעליה והחליט לשחרר אותה. היא אהבה את אללה בלבד וכדרך הצופים, כל רצונה היה להיות באיחוד עמו ורצונו. על כן היא התפללה כל היום, מיעטה בשינה, עשתה מדיטציה, התבודדה בהרים, רקדה עם חיות הבר וכתבה לאללה שירי אהבה בגוף שני, כדוגמת "הו תקוותי, מנוחתי, שמחתי, הלב לא יכול לאהוב עוד אחד כמותך", ובכך הפכה סמל לאהבה המיסטית של הצופיות. אחת מאמרותיה המפורסמות היא "אם אעבוד אותך מתוך פחד מגיהינום, שרוף אותי בגיהינום. ואם אעבוד אותך מתקווה לגן עדן, הרחק אותי מגן עדן. אך אם אעבוד אותך למענך, אל תסתיר ממני את היופי הנצחי שלך". לגבי הכעבה במכה היא אמרה שהיא מעדיפה את אדון הבית על פני הבית עצמו.

הוקמו מדרסות ובראשן המחכמה – תנכזיה 1329 שהייתה גם מוקד שלטוני – מעון רשמי ובית משפט בין מוסלמים לשאינם מוסלמים. במדרסות כמו בתנכזיה היו זוויות – בה היו בקומה השנייה 11 חדרים למורי האסכולה החניפית ו-11 זוויות. לצידו רבאט א-נִסָ‏אא (אכסניית הנשים) שבנה תנכיז סביב 1330-1340.

בדרום הכניסה לשוק הכותנה (שנבנה ב1336-1337 על ידי תנכיז), מצד ימין כניסה לחאן תנכיז מ-1340 (כיום האינוב' הערבית), ומעל הכניסה הגביע – סמלו. זה וחאן אל סולטן הם שני החאנים של ירושלים.

מצידו הצפוני של שער הברזל, הכניסה לכותל הקטן ולצידו ריבט (אל מדרסה) אל גָ'וְהַרִיָה שהוקם ב1440 בידי סריס חבשי ג'וּהָר אל קוּנֻקְבַּאִי שהסולטן גַ'קְמַק הפך אותו למפקח על קבר מוחמד במדינה, מולם בצד הדרומי של השער במדרסת אל אִרְע'וּנְיָה, בה נקבר באפריל 48 עבד אל קאדר אל חוסייני לאחר שנהרג בקסטל, ליד השער, ורחוק יותר מהשער רבאט אל כורד שנבנה 1293-1294 (אולי קשור לנבואה שנתן הכורדי שיח' חדר לבייברס ושהתגשמה ותמורתה קיבל זוויה והקדשות לכלכלתו). במאה ה11 מתחילה במרכז אסיה תנועה של דרווישים קלנדרים, שהם למעשה המשך של השמאנים הטורקמנים הפגאנים מלפני האיסלאם. אלו היו אנשים שפרשו מהבלי העולם הזה, חי כנזירים נודדים, וחלקם נחשבו כבעלי כוחות מיוחדים. בזו להבלי העולם והכניעו עצמם לרצון האל, לאהבתו, כפי שעושים ההינדים והבודהיסטים שהיו נפוצים באזור מרכז אסיה באותה תקופה, וחלקם אף בזו לדת ומוסדותיה. הם הגיעו לתורכיה עם פלישת השבטים התורכמנים לאנטוליה. במאה ה14 אנחנו מוצאים את המרכז של הסופים הקלנדרים kalandariya בבית הקברות בממילא Zawiyat Al Kubakiya תורבת כובכייה שבה נקבר ב1289 מושל צפת - עָלָאא' א-דין אָידוּרְדָי אל כּוּבָּאכִּי, שביקש להיקבר בירושלים. בשנת 1391 מגיעה לעיר גברת עשירה בשם טונשוק, שפחה שהפכה לאשת מישהו עשיר, כנראה ממשפחת המלוכה הפרסית שברחה בשל ריב ירושה בין שני אחים, שהקימה מרכז מפואר ברחוב מעלה חלדיה המדרשה מס' 30-32 הוקם בין השנים 1391-1392, שמולו קברה - נפטרה בשנת 1398 לאחר שהקדישה להם את כל המבנה. חדר קבלת פנים הנרחב בקומת הקרקע, שמידותיו הן 11X36 מטר, עם שורת עמודי תמיכה גדולים במרכזו וכן תאכִּיֵה. לימים שולב במבנה במתחם גדול שבנתה מדרום לו רעייתו של הסולטן סולימן המפואר במאה ה16, רוסולינה שכינויה "חָ‏אצקי (אשת) סולטאנה", שדאגה שיחולק בו מרק לעניים. במאה ה19 הפך המבנה למבנה השלטון של בית המשפט האזרחי ובית הממשל העותמאני בעיר העתיקה – הסראיה שהיה קודם בג'אוליה שכיום מדרסת אל ג'אוליה, כיום הוא משמש בית יתומים מוסלמי.

עלאא' א-דין

עלאא' א-דין, שהיה "המשגיח על ההקדשים" בראשית התקופה הממלוכית בירושלים וחברון "נאטר אל חרמיין", (בין השנים 1260 ל-1284), חבר לגדוד של ביברס, שיפץ אמות מים לירושלים ב1266, הקים בדרום הרחוב את רבאט אל-מנצורי כאכסניה לעולי רגל מוסלמים עניים שהחלו להגיע לירושלים באותה תקופה. האכסניה נחנכה ב-1281-3, הוקדשה לסולטאן אל-מאלכ אל-מנצור סייף א-דין קלאון ולכן נקראה "אל מנצורי". עלאא א-דין עצמו קבור מצידו הצפוני של הרחוב, באכסניית אל בציר שהוקמה ב-1267. - רבאט עלאא' א-דין אל בציר כי היה עיוור וכונה (בלשון סגי נהור) אלבציר כלומר "הרואה" ). המבנה, ככל אכסניה ממלוכית, היה בנוי בתבנית ריבוע של חדרים בגודל קבוע שנפתחו אל חצר פנימית קטורה (כלומר ללא גג). הכניסה למבנה הייתה דרך מקשת (מבנה בצורת קשת) מעוטר, שבשני צדדיו ספסלי ישיבה מאבן ("מצטבא"), כנהוג באדריכלות הממלוכית. מימין ומשמאל לכניסה היו מחסנים ואורוות. יוסף דרורי מציין שהמיקום היה סמוך לביתו הרשמי של המפקח, דבר שהקנה לו חשיבות ויוקרה בד-בבד עם אפשרות נוחה עבור השלטונות לפקוח עין על הנוכחים וגם לשמור על ביטחונם.

יוצאי אפריקה

יוצאי אפריקה, צאצאי שבט תכּרורי Takruri, מוסלמים מצ'אד, סודאן, ניז'ר, ניגריה, (מרכז אפריקה) שהובאו כנראה עוד לפני המאה ה16 על ידי השלטון הממלוכי ולאחר מכן העות'מאני כדי לשמש כחיילים ועבדים. הם הוצבו כשומרים על שערי ההר – החראם אל שריף, כי המסורת אומרת שיהודי או נוצרי שיתפלל שם תפילתו תיענה וכן הוא חייב מיתה. הקהילה, המונה כמה מאות אנשים, מתגוררת באזור שער המשגיח ברחוב עלאא' א-דין שער המשגיח, או שער המפקח על המקומות הקדושים (ערבית: باب المجلس באב אל-מג'לִס "שער המועצה"), ממוקם ברחוב עלאא' א-דין, ומשמש אחת הכניסות הראשיות להר. יש הסבורים כי שמו ניתן לו בשל מיקום משרד הוואקף, המפקח על סדרי ההר, באזור החלה להתגבש קהילה של צאצאי עבדים, חיילים ושומרי וקף מאפריקה שהתגוררו במבנה האכסניה ובמבנים שנבנו בסמוך אליו, על גגו ובתוך חצרו ועל ידי כך שינו את תבניתו המקורית. בראשית התקופה העות'מאנית שימש המבנה הדרומי אל-בציר כקסרקטין ( = קישלָה בתורכית) לחיילים (שחלקם הביאו את משפחותיהם, כאמור, והתגוררו במקום) ולאחר מכן, ובייחוד במאה ה-19 שימש כבית סוהר מרכזי לרוצחים ונאשמים בפשעים פליליים חמורים – חבאס אל רבאט, בית הסוהר לנידונים למוות שכן מצידו הצפוני של הרחוב ברבאט עלאא א-דין ונקרא חבס א-דם. גם תחנת המשטרה הייתה כאן לפני שעברה לקישלָה. ב1624 נכלא כאן השל"ה הקדוש (שני לוחות הברית, ר' ישעיהו הלוי הורוביץ) יחד עם 15 מרבני קהילתו בידי מוחמד אבן פארוח שדרש כופר עצום מהקהילה תמורתם, הם נפדו תמורת 11אלף גרוש וברחו לצפת. בסוף המאה ה19 בתי הכלא עברו דירה והכושים מהשכונה פלשו פנימה. בשלב מסוים לאחר תום השלטון העותמאני ננטש המבנה והתדרדר במהלך השנים עד כדי סכנת התמוטטות. עם זאת שימש למגורי משפחות דלות ממוצא אפריקאי. רק בשנות ה-90 גייס הוקף כספים לשם שיפוץ המבנים ההיסטוריים סביב הר הבית ושיפץ את המבנה. בשנת 1993 נפתח בחלק מהמבנה ששוקם (האורוות העתיקות) מועדון קהילתי חברתי עבור בני הקהילה האפריקאית ברובע המוסלמי. במועדון מתקיימות פעילויות עבור ילדים ונוער שנשרו ממסגרות חינוכיות ופעילויות הכשרה מקצועית לנשים, בהתנדבות על ידי עובדים סוציאליים ופעילים, נתמך בידי תרומות מארגונים.

מלחמת קרים

ב1853 פרצה מלחמת קרים בעקבות סכסוך בכנסיית המולד בבית לחם בין נזירים אורתודוכסים לקתולים. רוסיה האורתודוכסית תקפה את תורכיה שתמכה במעצמות אירופה הקתוליות. ב1855, באמצע המלחמה, הדוכס והדוכסית מבראבנט, שליטי בלגיה, הגיעו לירושלים, ואף שבלגיה לא הייתה בעלת ברית רשמית, גם היא הייתה קתולית ולכן התחנפו אליהם והסולטן נתן להם פירמאן לכניסה לחראם. הפחה של ירושלים שהיה בבית המשגיח הציב חיילים נאמנים בפתח ההר ואת הכושים קרא לתוך החבס להקריא להם מכתב שהוא יצא להביא, אך בפועל נעל אותם שם עד שהפמליה עם נספחיה שרצו לראות את ההר, יצאה. לאחר מכן ידועים עוד כמה נוצרים שנכנסו כבר בלי בעיות וביולי סר משה ויהודית מונטיפיורי כבר נכנסו עם חיילים תורכים ואף כושי לא ניסה לחסום אותם ומאז ההר היה פתוח לכל עד עידן משטרת ישראל.

האפגנים

האפגנים, סביב חצר מסגדה המרכזי בעל שתי הכיפות, זאוויית אל-אפע'רניה שנבנתה ב1633 ליד שער גוונימה, הם כאן מסוף המאה ה-14 לכל המוקדם, כנראה עקב בריחתם מכיבושי טימור לנג. הם מתבוללים בנישואים עם הערבים. אחד מייחודיהם הדתיים הוא מתן עליונות לעיר ירושלים על פני מכה. רוב צאצאי העדה מתגוררים בשכונת ואדי ג'וז. שייכים למסגד הצופי הקאדירי ולכן מרכזם מכונה גם זווית אל קָאדיריָה. האפגנים במקום כיום הם פליטים מיפו. אצל הקאדרים השיח' במרכז ומתחיל את הזיכר. הקומה העליונה היא הדירה של השיח' שנבנתה לאחרונה. יש גם אפגנים לא קאדירים – בהמשך.

המרכז הנקשבנדי

אוזבקים: המרכז הנקשבנדי, הם דרווישים. זרם זה מחשיב כמייסדו את אבו בכר, בן לוייתו של מוחמד וחמיו. רוב הטריקות האחרות (ובהן הצ'ישטייה, הסורווארדייה והקאדריה) מייחסות כמייסדן את עלי אבן אבו טאלב. זוהי טריקה אשר פונה למשכילים העירוניים ולכן ישנם יותר כתבים נקשבנדיים מאשר בטריקות האחרות. על התלמיד הנקשבנדי לשלוט גם בשריעה, בנוסף לידיעתו את הכתבים הנקשבנדיים. הנקשבנדיה הייתה זו שעמדה מאחורי תנועות ג'יהאד רבות באסיה- בקווקז כנגד הרוסים, במחוז סינג'אן בסין כנגד הסינים, בהתנגדות ההודית כנגד הבריטים ובסכסוך באצ'ה (אינדונזיה) כנגד ההולנדים. המקור הגאוגרפי של הנקשבנדיה הוא במרכז אסיה, בטורקיה, בהודו (על ידי המונגולים) ובסין. כיום הנקשבנדיה נפוצה בטורקיה. ההכוונה הנקשבנדית הייתה לחיים המופנים כלפי האל כאשר הגמול לאהבה ולהתמסרות ניתן בעולם הבא. הנקשבנדיה דוגלת במעורבות של השייח'ים הצופים בפוליטיקה, כדי ליצור שלטון השומר על השריעה ופועל על-פי עיקרון הצדק. נקשבנד עצמו מתואר כמי שהתרחק מקרבת השליטים וטען כי השררה מרככת את לב האדם ומסיתה אותו מהאל. השיח' עבדול עזיז אל בוכארי נפטר ב2010 ונפטר עם אבותיו, היה חבר טוב של הרב פרומן, בן למשפחה אוזבקית שהגיעה לירושלים ב1616, ראש הקהילה האוזבקית בארץ (קהילה בת 300 איש) וראש המסדר הנקשבנדי בישראל (בו 200 חברים. המרכז זו הדלת הירוקה הצמודה לאקה הומו מצידו המזרחי. המסדר הנקשבנדי naqshabandi הינו מסדר שהתחיל, באופן רשמי, באוזבקיסטן במאה ה14 על ידי שיח' נקשבנד שדרכו הייתה טבילה ומדיטציה במים! (מים הם סמל ללא מודע) ותרגילי יוגה, אבל באופן לא רשמי הוא התחיל במאה ה-12 על ידי שייך קדג'דוון שביצע את האמור לעיל עם 7 מאסטרים, ויש אומרים שהוא היה קיים כבית ספר מיסטי עוד לפני האיסלאם. זה תת מסדר של המסדר הקלנדרי. למסדר מספר שלוחות בעולם, אחת מהם בראשותו של שיח' ניזמי, הגר בצפון קפריסין בימים אלו והוא המספר 40 בשרשרת הזהב, פנתה בעשורים האחרונים אל המערב ופתחה בתי ספר רבים בכל רחבי אירופה וארצות הברית, הם מפיצים את הסופיות בצורה ברורה ונגישה כולל באינטרנט. כל מורה נבחר בידי קודמו, אף אם הוא אינו קשור למסדר ואף לא דתי, משום שהבחירה היא הכוונה משמיים. במקום בית הארחה שבו היו מתארחים במשך 400 שנה 30-80 מבקרים בשנה, בימי חמישי היו מציעים שולחנות לישיבה בחינם למי שרצה להיכנס, אך אחרי 67 הוואקף השתלט על הזוויה השניה והגביל את ההכנסה מהשכרה. תנועת עולי הרגל הבוכרים לא"י פסקה לאחר עלית הבולשביזם ברוסיה, 1917-ב כאשר אוזבקיסטאן סופחה לברה"מ. העדה מונה כיום 60-70-כ נפש. מתוכם נותרו רק שנים אשר נולדו באוזבקיסטאן והם היחידים מקרב בני העדה הדוברים עדין בוכרית. הם הגיעו כעולי רגל לירושלים, נשתקעו בה והקימו את משפחותיהם. ברשות העדה היה רכוש רב בירושלים שמקורו בהקדש שהוקדש לפני 600-כ שנה ע"י אל-נקשבנדי. הרכוש כלל אדמות חקלאיות בסביבות ירושלים וכן בתים וחנויות שנועדו להשכרה בסביבות הזאוויה. דמי ההשכרה יועדו לכיסוי הוצאות האכסניה שבמקום. בתעודות ההקדש (הוקפיה) נקבע, כי יהנו ממנו בוכרים, שהם רווקים. בני העדה שהתחתנו, נאלצו לפנות את האכסניה ולבקש אחר מקום מגורים אחר. הקבורה בירושלים יש לה ערך רב מבחינת המוסלמי הסופי, מכיוון שבירושלים יתרחש יום הדין. ירושלים היא שער לגן העדן, לעולמות העליונים. לכן, לפי דברי השייך בוכרי, בנה בה אברהם מקדש (לאחר שבנה את הכעבה שבמכה), לכן מוחמד הגיע לכאן במסעו הלילי, בכדי שיוכל להיכנס מכאן לשמיים. בעבר היו המוסלמים מורידים את נעליהם בכניסה לעיר, כפי שמורידים נעליים בכניסה למסגד, מכיוון שהעיר כולה נחשבה לקדושה, מכיוון שההשגחה האלוהית הייתה בכל מקום. תפקידו להחליף את השנאה באהבה, למצוא את המאחד והמשתף, לגרום לשכינה לחזור ולהיות במקום שבו הייתה ושאליו תחזור ראשונה ברבות הימים. הדרך הנקשבנדית, אינה מאמינה באלימות, היא מאמינה באהבה, בסלחנות ובהבנה. כשמישהו מעולל לך רע, לא יעזור אם תגמול לו רעה. רק האהבה תוכל להחזיר את האדם ועולם למצבם המקורי, מצב של איחוד עם האלוהים. התרגול המיוחד של המסדר הנקשבנדי, תרגול שנודע בשם ה"זיכר השקט" - המתרגלים מנסים לחבר את השכל עם הלב, ואת שניהם עם האלוהים. ה"זיכר השקט", לכן, הופך את הנקשבנדים, לדבריו, ליותר רוחניים. אבו בכר היה החליף המוסלמי הראשון לאחר מוחמד, הוא התפרסם בכך שאסף את כל המוסלמים לאחר מות מוחמד ואמר להם כך: מי שהלך אחר מוחמד אז מוחמד מת, מי שהלך אחר הדרך שלו אז הדרך שלו חיה". הוא הקדיש את זמנו לאחד מחדש את חצי האי הערב (לאחר מות מוחמד חלק מהשבטים פרשו מהתחייבויותיהם ומאמונתם), וחלק מעניין זה היה הכרזת "מלחמת קודש" על האימפריות השכנות. הצבא המוסלמי יצא ב3 ראשים וכבש בסופו של דבר, בימי מחליפו של אבו בכר – עומאר (אבו בכר שלט רק שנתיים), אימפריה אדירה.

בשער פייסל יש חאנקאה א-דָווָדָרִיָה שהוקמה ב1295 בידי עלם א-דין סוּנְגָ'ר א-דוודר دوادار מקהיר. דוודר = מזכיר אישי לסולטן, האוחז את כסת הדיו שלו. 30 קבועים ו-10 ארעיים או ל10 ימים. כיום בי"ס לבנים אל בָּכְּרִיָה.

באב אל חוטה קרויה על שם אחד מהשערים הצפוניים של הר הבית, בעל שם זהה = שער הסליחה. שתי שפחות משוחררות מטורקיה הקימו את רבאט אל-מרדיני ברחוב באב חוטא.

באזור זה היו שני ניסיונות התיישבות של יהודים במהלך המאה ה-19. בראשית המאה, עם חידושה של העדה האשכנזית בירושלים, התגוררו רוב האשכנזים ברובע זה ואף רכשו בו בתים וחצרות. למרות זאת, הם לא הצליחו להתבסס במקום ובמשך הזמן עברו רובם לאזור הרובע היהודי בו שכנה העדה הספרדית הוותיקה.‏

במחצית השנייה של המאה ה-19, בעקבות הגידול באוכלוסייה היהודית ומצוקת הדיור ברובע היהודי, החל תהליך היציאה מהחומות וחיפוש אזורי מגורים חדשים בתוך חומות העיר העתיקה. ניסיון ההתרחבות הראשון בתוך החומות נעשה בשנת 1886 באזור באב אל חוטה על ידי ראשי הכוללים. לשם כך נרכש מגרש רחב ומספר חצרות עתיקות במטרה להרוס את המבנים העתיקים ולבנות במקומם שכונה חדשה, אולם בשל הפרעות שונות גם ניסיון זה נכשל, למעט כולל ורשה שגרו בו 20 משפחות עד תש"ח, אך משפחות מאות יהודים גרו בתפזורת ברובע המוסלמי בבתים ששכרו מהערבים או שנקנו קודם לכן.

הודים

הודים - מוסלמים יוצאי הודו שהגיעו לעיר כעולי רגל כבר מן המאה ה-12 ובהמשך גם כחיילים בצבאות השונים והשתקעו בה. מרכזם, שהוקם בידי بابا فريد شكركنج באבא פריג' סקורקנג', המקום נקרא Zawiyat al-Hindiyyah or Zawiyat Faridiyyah ע"ש שיח' פאריד שקנה את הקרקע לאחר שישב בה 40 יום, סביב 1250, הכסף למבנה נאסף בהודו ב1922-1923 והמבנה נבנה ב1924 בידי אנצארי Al-Ansari, אביו של שיח' מוחמד הממונה כיום (الشيخ محمد الأنصاري, ובנו שלו Sheikh Al-Islam Ghanem bin Ali bin Hussein al-Ansari Khazraji - شيخ الاسلام غانم بن علي بن حسين الأنصاري الخزرجي المقدسي) שנפטר ב1951, נמצא בצידו הפנימי של שער הפרחים במתחם הידוע כ"זאווית אל-הונוד" (אכסניית ההודים). חאג' אמין אל חוסייני אהב את המקום ונתן לו אישורים. 25 פצצות מרגמה שנפלו כאן בששת הימים הרסו חלק מהמבנה, פצעו 15 והרגו שלושה מבני משפחת אנצארי, והוא שופץ בעזרת השגריר ההודי ב1991. אחד מחדרי האכסניה הוא מקדש סופי המוקדש לשייח' הסופי ממוצא הודי, באבא פאריד אל-שקארגנג'. המבנה הזה מהתקופה העותמאנית. במלחמת העולם ה2 גרו בו חיילים הודים. אחרי 67 הפך למרפאה של UNICEF ו-UNRWA, אך לא כיום. בשנים 1972-2004 היה בי"ס Riad שכיום בצור-באחר. כיום משמש המקום כאכסניה וכמקום כינוס להודים מוסלמים השוהים בעיר מסיבות שונות, ולמפגשים רשמיים בין נציגי הודו לפלשתינים ובראשם פייסל חוסייני. מקורבים לנשקבנדים ולקאדירים.

בחארת סעדיה, יש צריח מסגד שהוא זווית אל חָלְוותיָה – א חאמרה مسجد المئذنة الحمراء מסגד המינרט האדום, שנבנה 1532-1533. המסדר נמצא כיום בבאקה. דרווישים, גם אפגנים במקור, אך לא קאדירים אלא נשקבנדים.

פרסים: השייח אבו יזיד אל-בסטאמי מבגדד שהוציא ספרים בקהיר, (מת 875) אשר טיפח את עיקר כיליון הנפש באל, שציון קברו מצוי בבית פרטי ברחוב בשם זה, קרוב לשער הפרחים, ובמקום זה המסדר הבאסטמי ערך טקסים. במקום "השבח לאל" כמו מוחמד, בסטאמי אמר "השבח לי".

מסגד שייח' ג'ראח - מסגד ובראשו צריח אשר נבנה כתא תפילה- זאויה- צופי על ידי האמיר חוסאם א-דין חוסיין בן עיסא אל ג'ראחי (מת בשנת 1201) שהיה אחד המפקדים בצבאו של צלאח א-דין והפך לגיבור כל-מוסלמי המייצג את המאבק הבלתי מתפשר בכופרים ובאויבי האסלאם. סמוך למסגד נמצא קברו של אל-ג'ראח. בצידו המערבי של המסגד- כתובת על לוח שיש, המספרת על משפצי המקום, שהתנדבו לקוממו מחדש בראשית המאה ה- 20. ממנו החלה להתפתח שכונת שיח' ג'ראח. בצדו המערבי זוויאת אל ג'ירָהִיה שהקים אל חוסיין בן עיסא אל ג'ירהי. בשכונה זוויה נוספת الزاوية الجراحية.

במאה ה-17 התבססה בירושלים הדרך - ה’טריקה’ המוולוית של הדרווישים המחוללים של המשורר ג'לאל א-דין מוחמד בלכי רוּ‏מי 1207-1273 המכונה מוְולָאנָא = אדוננו, מורנו, רבינו,, נולד בפרס ומת בטורקיה. הייתה להם זויא גדולה בראס אל עמוד (כתף הזיתים), שם הם היו מחוללים לתוך הלילה וכן ב1187, קבוצה שלאחר מותו תהפוך למוולוויה, הפכו את כנסיית אגנס הקדושה agnes (ילדה בת 12 ברומא בסוף המאה ה3 שהייתה נוצריה ואף סירבה להקריב לאלילים. בהוראת הקיסר הופשטה והושמה עם זונות, אך אף אחד לא העז להתקרב אליה ואחד שהעז, מת כשהתקרב. הקיסר התעצבן והורה להעלות אותה על המוקד, אך כשלא נשרפה ערף את ראשה.) שברחוב אבן ג'ראח שבשכונת סעדיה לאל חאנקאה אל מוולוויה ובמאה ה16 נבנה לו צריח. השכבה השלטת בארץ ובמיוחד בירושלים - הן המקומית והן זו שהגיעה מתורכיה וממקומות אחרים ברחבי האימפריה העותומאנית - הייתה קשורה למסדרים הסופים השונים ובמיוחד למסדר המוולוי. כל מסדר עורך את הזִיכְּר בדרכו שלו, כבר במאה התשיעית החל חלק מהמסדרים הסּוּפי לשלב ריקוד כלשהו בטקס הזִיכְּר. אך רומי, מייסד המסדר הסּוּפי "מַוְלַאנַה", היה הראשון שהנהיג באופן ברור ומובנה, את ריקוד הסחרור ( (Whirlingכחלק אינטגרלי בזִיכְּר. במהלך הסיחרור חוזרים הדרווישים על שמו של אללה על מנת לטהר את נשמתם מכל מחשבה ותשוקה פרט למחשבה אל ועל אלוהים. כפות ידיו של הדרוויש אוחזות את כתפיו וידיו שלובות ותלויות. ברוב המסדרים הסיבוב נגד כיוון השעון, רגל שמאל היא הציר, כף יד ימין מופנית כלפי השמיים וכף יד שמאל כלפי האדמה. הראש מוטה קלות ימינה והפנים פונות שמאלה ולמעלה. כשהחצאית הלבנה עולה, הוא נראה כמו פרח לוטוס. יש העושים זיכר במדיטציה שקטה, יש החוזרים על "אללה" או "הוא". הזיכר מבוצע בלילות חמישי בד"כ ויש שדחו ללילות ראשון מטעמי נוחות. הריקוד המסתובב, המנהג הידוע של המסדר המוולוי ("הדרווישים המסתובבים") מטורקיה הוא רק אחת הדרכים הגופניות להגעה לשיכרון חושים דתי, ועל ידי כך, לפי אמונת הדרווישים, ליצור קשר עם האל (כיום טקס זה מבוצע בעיקר כמקור משיכה לתיירים).

מסגד שייח' בדר א-דין לולו | עקבת שיח לולו - מסגד שנמצא בשכונת א-סעדיה שברובע המוסלמי, מדרום מזרח לשער שכם מעל מערת צדקיהו. את השטח הקדיש למסגד האמיר בדר א-דין לולו ממוסול בעיראק, שמת בשנת 1385. במסגד נשמר בקפדנות הכיוון המדויק של הפניה למכה, ושורות המאמינים ערוכות בהתאם לו ולא על פי כיוון קירות המבנה. במקום היה קיים גם גן ילדים.

בני רומה - בין 5 ל-11 מיליון בני אדם

ריכוזי אוכלוסייה עיקריים: אירופה (בעיקר בספרד, טורקיה, צרפת ובארצות הבלקן) ואמריקה (בעיקר בברזיל,ארגנטינה ובארצות הברית) הדעות חלוקות באשר למועד תחילת נדודיהם: ההיסטוריון הערבי אל־בלבחורי (Al-Balabhuri) טוען שהזוט (Zutt) התיישבו בנמלי המפרץ הפרסי עוד לפני הגעת האיסלאם לאיזור. המסורת הצוענית, הנתמכת על ידי ההיסטוריון הערבי חמזה אל־איספהאני (Hamza Al-Isfahani) ועל ידי המשורר הפרסי פירדאוסי (Firdusi) מספרת על בהרם גור, מלך פרס בשנים 420־438, שביקש ממלך הודו לשלוח לו עשרת אלפים לורי (Luri, שם נוסף לצוענים), נשים וגברים, מומחים בנגינה. השאח הפרסי נתן לכל אחד מהם שור, חמור ומלאי חיטה, כדי שישתמשו בבהמות לעבודה ויזרעו את החיטה, ובזמנם הפנוי ינגנו לעניים בתמורה. אבל הצוענים שחטו ואכלו את השוורים, כילו את כל החיטה ובסוף השנה באו חסרי כל אל השאח. זה התרגז והעניש אותם בגירוש לעיראק ולחצי האי ערב עם כל מיטלטליהם. לפי המסורת הצוענית הם גורשו גם מערב, לאחר שחדיג'ה, אשתו של מוחמד, קיללה אותם בחושבה בטעות שהם רוצים לפגוע בבעלה, ומאז הם נודדים חסרי בית וקרקע. החלו להגר צפון-מערבה בסביבות המאה ה-11, והגיעו לאזור איראן. לארץ הובאו הצוענים הראשונים מעיראק, כשבויי צבאו של צלאח א־דין. למערב אירופה הגיעו לראשונה במאה ה-15, לאחר שישנן עדויות לכך שהם הובאו למזרח אירופה מהודו על ידי צבאות טאטארים החל מהמאה ה-14 לספירה, לאחר שהטאטארים נסוגו מאירופה, הצוענים לא נסוגו איתם. עם נודד, גוון עורם כהה ושפתם, רומאני, עדיין שגורה בפי חלק גדול מעמם (כ-2.5 מיליון בני אדם דוברים את השפה), סוג של הודית. באירופה בני רומה עצמם מכנים עצמם "רומה" (Roma או Rroma ברבים, ו-Rom או Rrom ביחיד), משמעותה "בן אדם" וקיבלו את הנצרות. החלק השני, המכונה 'דומארי', הגיעו למזרח התיכון, התאסלמו. אוכלוסיית הדום התיישבה בלבנון, בסוריה, בארץ ישראל, בירדן, בעיראק ובאזרבייג'אן. סיבות לשם צוענים: בעבר סברו כי מוצא בני רומה הוא במצרים, וכך למשל השם באנגלית (Gypsy) פירושו "זה שבא ממצרים" (Egyptian), ובשם העברי ישנה רמיזה לעיר צען שהייתה במצרים העתיקה. שנית, השם "צוענים" נשמע בדומה לכינוייַ‏ם בשפות אירופיות רבות (כך בגרמנית: "צִיגוֹיְנֵר", או ברוסית: "צִיגַן"). שלישית, הוראת השורש צע"נ בעברית היא 'עקר', 'נדד' (כך בישעיהו לג, כ: 'אהל בל יצען'), דבר המאפיין את בני רומה כעם הנודד ממקום למקום. המקצועות המסורתיים בהם עסקו הצוענים היו רוכלות, עבודת מתכת, סחר בבהמות ובידור, כגון נגינה וריקוד (לדוגמה הריקוד הספרדי-צועני פלמנקו), הגדת עתידות, קרקס. הגיבן מנוטרדם של ויקטור הוגו. החל מהמאה ה15 היו צוי גירוש באירופה והם הוגלו לקולוניות של המדינות, אך הצוים לא כ"כ קוימו בשל שוחד למשטרה ובשל הצורך של המקומיים בנפחים. במאה ה17 החלו להטמיע אותם כגון ע"י איסור נישואין בתוך הקהילה ואיסור קיום מנהגי הקהילה. הנאצים השמידו, על פי מרבית ההערכות, בין 220,000 לחצי מליון בני רומה במחנות הריכוז ועל ידי האיינזצגרופן. לקהילות הצועניות חסר ברוב המקרים רישום אוכלוסין מסודר. ב-3 בינואר 1936 הורחבו חוקי נירנברג והוחלו גם על הצוענים. ב-2 באוגוסט, היום שבו, בשנת 1944, חוסל מחנה הצוענים באושוויץ וכל יושביו הובלו לתאי הגזים. בצרפת, בה הכריז ניקולה סרקוזי באוגוסט 2010 על פירוק מחנות הצוענים וגירושם למזרח אירופה. דומארי מוסלמים דוברי ערבית ובעלי אזרחות ירדנית תושבי קבע (הנקראים בפי הערבים נוואר (נוּ‏ר ביחיד) מלשון אור, כינוי שלפי מסורתם הודבק בידי צלאח א-דין והיום זו מילת גנאי שפירושה מלוכלך). רובם מובטלים וחיים על קצבאות הביטוח הלאומי בלבד, אינם משכילים וחלקם אף אינם יודעים קרוא וכתוב. שיעור הילודה אצל בני רומה הישראליים הוא גבוה. 97.5% ממשפחות הצוענים במזרח ירושלים חיות בעוני קשה [= 200 משפחות]; שני שלישים מהם מובטלים והם חיים בצפיפות של 3.6 נפשות בחדר. כ-66% מהגברים הצוענים בישראל וכמעט כל הנשים הם מובטלים. לאחרונה מונתה עובדת סוציאלית מהעיריה. בדצמבר 1999 הקימה אמון סלים את "העמותה לקידום הצוענים בישראל", עוזרים כלכלית ולימודית, לשמר את תרבותם ואת שפתם הנכחדות, בריאות ולקדם את קשריהם עם צוענים אחרים בחו"ל, מועדון לנשים, גני ילדים, בתי ספר לצוענים בלבד, מרכזים ללימוד שפת הדום, מחשב לכל ילד, מרכז מול אל חיאט, אך המוכתר עוין בשל פגיעה במעמדו ואף אוסף אליו את היהודים שמתקשרים עם הקהילה. 150 משפחות בעיר העתיקה בבאב אל חוטה, ליד שער הפרחים - מגדל החסידה בעיר העתיקה, שכונת ואדי ג'וז ושועפט, ענתא, אבו-דיס, עזריה. היה מרכז בגולן. ג'בליה (מיפו), קלנדיה. 2,000-1,000 צוענים הגרים בירושלים וסביבותיה, כמה מאות בעזה וכעשרים אלף בירדן בעיקר בעמאן – אלו שברחו מיפו בתש"ח וירושלים ב67, אחרים מיפו ברחו לאל עריש והלאה מערבה לתוך מצרים. אלו שאינם בעיר העתיקה נוטים פוליטית לכיוון הרשות. השפה שהיתה בשימוש בקרב הצוענים בארץ נקראת דומארי והיא אינה שפה כתובה, ומדוברת בידי 200 זקנים בעיקר. מקבּצות הנדבות הצועניות ברובן אינן צועניות, ואלו שכן אינן מירושלים. לירושלים הגיעו במאה ה19, לפי רישום בית הדין השרעי וספרי זיכרונות ונוסעים. עד ימי המנדט חיו באוהלים ורק משנות ה30-40 הועברו בידי שלטונות המנדט לעיר העתיקה, בעיקר לאחר תשח. הסיפור שמספרים על עצמם הצוענים של ירושלים מתחיל בגמל. לפני שנים רבות, מספרת המיתולוגיה של בני הקהילה, חי בחצי האי ערב שבט רב עוצמה בשם "בני מורא". השבט נודע בלוחמיו הקשוחים והטיל מורא על סביבתו. אדם משבט אחר, קולייב בן רביעה שמו, הרג באחד הימים את הגמל רב הערך של אלבסוס, מבנות בני מורא המיוחסות. רצח הגמל חולל מלחמה עקובה מדם בין בני מורא לכל השבטים סביבם. "ארבע שנים נמשכה המלחמה", מספר מוכתר הקהילה דהיום, עבד סלים, "כל הגברים מתו ובני השבט התפזרו בכל העולם והפכו לצוענים". שנים רבות לאחר מכן, ממשיך סלים ומספר, הגיעו בני השבט לירושלים, כלוחמים בצבאו של צלאח א-דין - שהוא עצמו, לטענת הצוענים, היה בן השבט - לכבוש את העיר מידי הצלבנים בסוף המאה ה-12. א-דין, לפי המסורת הזאת, נתן את השם הרווח בערבית לצועני ירושלים - "אל נוואר" (מלשון אור). עם השנים, מספרים הצוענים, שובשה הכוונה המקורית והשם הפך כינוי גנאי שפירושו "לכלוך". לדבריהם, חיל האוויר הישראלי הפציץ את צריפיהם שבאזור ירושלים מאחר שחשבו בטעות שהם שייכים לצבא הירדני. על פי הסיפור היו שלושה אחים: ג'ללו, שהתגורר בעזה, עלי, שהתגורר בירושלים, ואח שלישי, שהתגורר בסוריה. לעלי היו שני בנים - נימר וסלים. בנו של נימר, נסראללה, התמנה לראש העדה בירושלים - המוכתר - אך מאחר שהִרבה לנדוד, מונה במקומו במחצית השנייה של המאה ה־19 איברהים, בנו של סלים. איברהים נפטר ב־1906, ובנו עבד הוכר כיורשו על ידי בני העדה, אך לא מונה לתפקיד באופן רשמי עד 1920: "בשנה זו גרו הצוענים באוהלים על יד שער מנדלבאום, קרוב למאה שערים. יום אחד היתה חתונה של צוענים, ויהודים וערבים רבים הגיעו כדי לראות את הרקדניות הצועניות מחוללות. כשנגמרה החתונה התחילו הערבים והיהודים להתקוטט, וכמה מהצוענים עזרו לערבים וזרקו אבנים על היהודים. השוטרים האנגלים שהגיעו למקום לא הצליחו להרגיע את המצב, ורק אבי, איברהים, שהיה בריון, הצליח להפריד בין המתקוטטים, להחזיר את הצוענים לבתיהם ולהשליט סדר. המושל הצבאי הבריטי, רונלד סטורס, ישב על סוסו והביט על המתרחש מגבוה. למחרת הגיעו שוטרים וקראו לאבי למשרדו של המושל בעיר העתיקה. בהתחלה הוא פחד, אך כשהגיע לשם גילה שהמושל רוצה לברך אותו על מעשיו ואף נתן לו תעודת הממנה אותו למוכתר". כשנפטר איברהים בסוף שנת 1956 התאספו צוענים מירדן ומחברון ובחרו את בנו, מוחמד דיב עבד א־סלים, למוכתר תחתיו. ב־1957 הוא קיבל לכך אישור רשמי גם מטעם המושל הירדני של ירושלים, ושנים מאוחר יותר, ב־1968, זכה לקבל מכתב מראש עיריית ירושלים באותה תקופה, טדי קולק, המסמיך אותו להיות "מקשר הצוענים בעניינים הנוגעים לעיריית ירושלים השייכים לאיזור מגוריך". ועד היום אלו שבעיר העתיקה מנסים לקבל תעודה כחולה. מאז הוא המוכתר הרשמי, שתפקידיו ייצוגיים בעיקר ומתמצים בחתימת אישור על בקשה לנישואים, כשלב מקדים לפני הפנייה לבית הדין, ובפתרון סכסוכים מקומיים בדרך של פשרה. סלים למד עברית באולפן ומשתמש בה בתפקידו ככתבן של משרד הפנים במזרח העיר, הממלא עבור ערבים וצוענים טפסים שונים - בקשות לתעודות מעבר, לתעודות לידה ולאיחוד משפחות. תפקידו זה מעניק לו סמכות ומזומנים, שמבדילים אותו משאר בני העדה. הוא מצהיר שהוא דווקא אוהב את הממשלה היהודית ומעדיף אותה על פני כל שלטון ערבי, שהתקופה הטובה ביותר של הצוענים היא תחת שלטון היהודים, ושאין לקהילה בעיות מיוחדות, כלכליות או אחרות. הצוענים מקפידים לא להזדהות פוליטית עם צד כלשהו ולא לגלות תמיכה או עידוד לדרישותיהם של שכניהם הפלסטינאים. בזמן האינתיפאדה הם השתדלו לא לנקוט עמדה, אבל סבלו משני הצדדים - מצד שכניהם הערבים שחשדו בהם בשיתוף פעולה, ומצד חיילי המג"ב היהודים, שעיכבו אותם במחסומים, כשחשבו אותם לערבים. "ואינכם רוצים שיכירו בכם כצוענים, ובמקום 'ערבי' ייכתב בסעיף הלאום שבתעודת הזהות 'צועני'?". המוכתר נבהל משאלתי. "אנחנו לא רוצים להיות צוענים", הוא אומר בפסקנות, "בגלל הדרך שבה החברה מסתכלת עלינו. אני גם לא רוצה שיכתבו 'צועני' בתעודת זהות שלי, כי זאת בושה". להיות צועני, כך מתברר, זו מעמסה לא קלה, ורבים מאנשי הקהילה מעדיפים להתנתק מזהותם זו ולהיטמע בסביבתם. ומשום כך בארץ הם מוסלמים. הם גרים בקרב הערבים, מדברים את שפתם ונראים כמותם, ואין להם שום מנהג או חג שמבדיל אותם מהערבים, מלבד אולי התקשטות הנשים בנקודה אדומה בין העיניים או במקום אחר בגוף, זכר למוצאן ההודי. למרות אורח חייהם הדומה, הערבים רואים אותם כאנשים נחותים שאין להתערבב בהם או להתחתן עימם. מבינים שצריך להתבדל כדי לקבל זכויות, אך מפחדים לעזוב את המוסלמים כדי לא לעבור השפלה. דעות קדומות שליליות על אודות הצוענים רווחו גם בקרב היהודים. וילנאי, למשל, כתב בספרו ש"הצוענים הם בורים וירודים מאוד" וכי "הצוענים ידועים כאן כגנבים וקבצנים חוזרים על הפתחים". ידיעה מרעישה בעיתון "החרות" מיום כ"ט באב תרס"ט (1909), שכותרתה "הצוענים הגיעו - לסגור הדלתות!", מספרת כי "צוענים רבים באו אלינו שלשום מצען מצרים, באנשיהם אלפיהם וטפם, וכמנהגם, שלחו ידם תכף ומייד בגנבה. ולא חשו שעיני המשטרה אינן כתמול שלשום אדישות בענייני העיר, ועד ארגיעה נתפסו כולם והובאו לבית האסורים תמול אחרי הצהרים. ברוך מאבד רשעים!". לא פלא, אם כן, שהצוענים מתביישים לזקוף את ראשם ולהתבדל, ומעדיפים להתמזג באוכלוסיה הערבית שסובבת אותם. אפילו בתוך הקהילה הירושלמית עצמה יש חלוקה למעמדות. שלוש משפחות חיות בעיר העתיקה: משפחת סלים, שאמון והמוכתר נמנים עימה, היא המשפחה המנהיגה, המשכילה והעשירה ביותר - האליטה; ומשפחות נימר ובוערני, שנחשבות לנחותות יותר. הצוענים מעדיפים להתחתן בתוך קהילתם, לא עם עזה או ירדן, ואם אפשר - גם בתוך משפחתם, כדי לשמור על מעמדם ועל המבנה המסורתי. והם משלמים על כך מחיר גבוה: מחלות תורשתיות, בעיות דם, נכויות וצרות אחרות. יש מעמדות, ואלו של ירושלים מתביישים בקרוביהם בעזה ובירדן. היום עדיין מתחתנים בגיל 14-15 עם שידוך שהוחלט בינקות, אחרי גיל 15 נחשבות לזקנות בלות.