משתמשת:Keren - WMIL/מעורבות אזרחית
מעורבות אזרחית היא פרדיגמה של אופן השתתפות ומעורבות חברתית באמצעות פעולות אינדיבידואליות או קולקטיביות בסוגיות בעלות עניין ציבורי.
Breton מתייחס למעורבות אזרחית כ״מעורבותם של פרטים בסביבתם החברתית, אשר יכולה להתרחש באמצעות רשתות קשרים בין-אישיות, באמצעות ארגונים או במסגרות כגון בתי-ספר, בתי-חולים, מקום עבודה, הקהילה האתנית, השכונה והקהילות האזוריות והלאומיות״. [דל1] למעורבות כזו יכולים להיות מגוון מופעים, כמו גילוי עניין במתרחש בקבוצה או בקהילה, דאגה לאחרים, הענקת תמיכה וסיוע לא פורמלי, מתן תרומה כספית, השתתפות בהתארגנויות קהילתיות והתנדבות בארגונים. (Breton, 2003 אצל יוגב- קרן וכץ, 2013, עמוד 13).[דל2]
האגודה האמריקאית לפסיכולוגיה (APA) הציעה הגדרה ברורה למונח שהפכה מקובלת, לפיה מעורבות אזרחית היא ״פעולות אינדיבידואליות וקולקטיביות שנועדו לזהות סוגיות המעוררות עניין ציבורי ולהתייחס אליהן״.
שתי ההגדרות לעיל, מציעות כי מעורבות אזרחית כוללת ממד פוליטי ואזרחי כאחד.
(2002), Youniss, Balesטוענים כי מעורבות אזרחית יכולה לנוע על ציר, שקצהו האחד הוא התחום הפוליטי וקצהו השני הוא התחום האזרחי. הפגנות למשל, משתייכות לקצה הפוליטי, ואילו התנדבות נמצאת בקצה החברתי של אותו ציר. הן פעילויות פוליטיות והן פעילויות אזרחיות יכולות להיכלל תחת ההגדרה של מעורבות אזרחית. יחד עם זאת, בשל טשטוש הגבולות בין ה״פוליטי״ ל״חברתי״ (Norris,2003), ההבחנה הקונספטואלית בין שני הממדים היא חשובה.
השתתפות פוליטית
הטיפולוגיה שמציעים (2012 Amna ו Ekman) לשני המושגים ״מעורבות אזרחית״ ו ״השתתפות פוליטית״ יכולה להיות בעלת ערך מן הבחינה הזו. החוקרים מבחינים בין השתתפות פוליטית גלויה לבין מעורבות אזרחית, אליה הם גם מתייחסים כאל השתתפות פוליטית סמויה. בנוסף, הם מבחינים בין פעילויות המתבצעות במישור האישי לבין כאלה שהן קולקטיביות באופיין. עיקרי הרעיונות המוצעים במסגרת הטיפולוגיה שלהם מוצגים באופן סכמתי בטבלה המופיעה להלן:
התנדבות:
התנדבות היא בעלת דומיננטיות רבה בתחום המחקר העוסק במעורבות אזרחית, והיא נתפסת כביטוי אקטיבי של מעורבות אזרחית (Trunk Sirca' Dermol, Novak & Trnk, 2016). התנדבות מוגדרת כפעולה המתבצעת על-ידי הפרט מתוך בחירת חופשית, ללא קבלת תשלום, במסגרת ארגון כלשהו (Morrow-Howell, 2010). זוהי פעולה המקפלת בתוכה מתן סיוע אנושי מצד הפרט, והיא נתפסת כאצילית, היות שיש בה תועלת עבור אחרים, כאלה שאינם נמנים על המעגל החברתי והמשפחתי הקרוב של המתנדב (Haefliger & Hug,2009 אצל Bacter & Marc, 2016,82).
במחקר שבוצע על-ידי מכון המחקר פאנלס (2016) ועסק במניעים וחסמים לפעילות התנדבויות בישראל מסווגים המניעים להתנדבות לארבע תתי-קטגוריות: מניעים אישיים, מניעים חברתיים, מניעים ערכיים/מוסריים ומניעים תועלתיים. האיור שלהלן, שהופיע בתמצית דו״ח המחקר, מסכם היטב את המניעים השונים לפי חלוקה קטגוריאלית (פאנלס וגל, 2016, שקופית מספר 26)
מניעים פנימיים למעורבות
המניעים להשתתפות מסווגים כאלטרואיסטים ואגואיסטים. ״מניעים להתנדבות הם הכוחות הפנימיים והפסיכולוגיים המניעים אנשים להתגבר על מכשולים ולהיות מעורבים בפעילות התנדבותית״ (Clary, Snyder and Stukas, 1996:486). ישנן חמש קטגוריות למוטיבציה אגואיסטית למעורבות חברתית: פיתוח קריירה, צבירת ידע, פיתוח אישי, הערכה עצמית ודאגות חברתיות (Kiviniemi, Snyder and Omoto,2002). מניעים אלטרואיסטים מרכזיים לרוב מושתתים על בסיס אמונה דתית או על נורמות של ״אחריות חברתית״ (Moschner, 2002).
השפעות סביבתיות על מעורבות של צעירים
משפחה: הקבוצה החשובה ביותר לה חשוף האדם הצעיר הנה המשפחה. למשפחה תפקיד חיוני בעיצוב המעורבות החברתית של הצעירים. ההורים משמשים בראש ובראשונה כמודל לחיקוי עבור ילדיהם, בייחוד בצעירותם (Andolina,2003).
קבוצות חברתיות: לקבוצות חברתיות וקהילות אליהן משתייך הצעיר עשויה להיות השפעה על מעורבות. חוקרים מדגישים את חשיבות הקבוצות בהקשר ואף טוענים כי יש להן את ערך הניבוי הגבוה ביותר בכל הנוגע למעורבות אזרחית (Kleon,2006).
מדיה: צריכת תקשורת המונים מקושרת עם רמות גבוהות של הון חברתי (Putnam,2000) ונראה כי היא קשורה גם למעורבות אזרחית. נמצא כי אנשים שצופים יותר בחדשות, קוראים יותר עיתונים, גולשים ברשת ושמים לב לקמפיינים, הנם בעלי ידע רב יותר ונותני אמון בממשלה ומשתתפים. צעירים שמים פחות לב לכל אלו, מה שעשוי להוות הסבר פוטנציאלי לדפוסי המעורבות (Norris,2002).
אינטרנט ורשתות חברתיות: צעירים רבים מבלים זמן רב ברשת. השימוש באינטרנט עשוי להגביר מעורבות חברתית בשתי דרכים עיקריות: ראשית על-ידי ״פתרון בעיות דמוקרטיות און-ליין ושנית על-ידי שימוש ברשתות חברתיות כאמצעי להגברת ההון החברתי של הפרט (Wilhelm,2002).
מאפיינים סוציו- דמוגרפיים המשפיעים על השתתפות:
נוסף על מוטיבציות פנימיות והשפעות סביבתיות, גם לנסיבות סוציו- דמוגרפיות תפקיד חשוב מאוד בהשתתפות חברתית של צעירים. במחקרים הנוגעים להתנדבות נמצא כי אנשים בעלי הכנסה, רכוש, רמת השכלה, מצב תעסוקתי ומעמד משפחתי גבוהים יותר, נוטים הן להתנדב יותר והן להתנדב יותר והן לקחת על עצמם תפקידים הנהגתיים בארגונים (Wilson,2000). מחקרים שבחנו מעורבות אזרחית של צעירים הראו כי רמת ההשכלה, רמת ההכנסה ומידת הדתיות קשורה עם מעורבות אזרחית.
גם רמת דתיות נמצאה קשורה עם מעורבות. מחויבות דתית עולה בקנה אחד עם נוכחות בבתי התפילה ורוח הקהילה, שבתורן מובילות לרמות גבוהות של לכידות חברתית והון חברתי, הבאים לידי ביטוי ברמות גבוהות של מעורבות (2000, Smith and Park).
גם למגדר השפעה על מעורבות חברתית. לנשים נטייה גבוהה יותר להיות מעורבות חברתית מגברים (2000, Wilson).
סוגיית ההכנה למעורבות אזרחית בבתי הספר
מידת ההכנה למעורבות אזרחית בבתי הספר התחילה להעסיק את מקבלי ההחלטות בעולם בשנות ה-90 של המאה ה-20.
בארצות הברית התובנה שחינוך אזרחי עשוי לחזק את המשטר והחברה הדמוקרטית ולעצב את ההעדפות הערכיות הובילה לחקיקה מתאימה ולבניית תכנית ליבה מחייבת לחינוך אזרחי במערכת החינוך. המטרה הייתה הגברת המעורבות הקהילתית של תלמידי בתי הספר, ודרכה להפוך את התלמידים לערניים לסביבתם הקהילתית, לסייע להם לפתח אחריות אזרחית, לבנות הערכה עצמית וביטחון עצמי ולשפר את החשיבה הביקורתית ואת המיומנויות האינטלקטואליות. ב-1990 החלה לפעול תכנית פדרלית שמטרותיה היו: הגברת הידע על הממסד הדמוקרטי, הכרת מגילת הזכויות (Bill of Rights), והתנסות בחוויה האזרחית. ואכן, מחקרים הראו שתלמידים שנחשפו לתכנית גילו יותר אחריות כלפי הקהילה, נמצאו בעלי ידע פוליטי נרחב יותר, גילו עניין רב יותר בפוליטיקה ובאקטואליה ותבעו יותר אפקטיביות פוליטית מנציגי השלטון. בניתוח של עשרות תכניות לחינוך אזרחי בארצות הברית, נמצא שלא הייתה הסכמה ביחס לשאלה מהי אזרחות טובה ומה עושה אזרח טוב (1996, Orr & Melchio). חוקרים אחרים שבדקו את הסוגיה העריכו כי נדרשות תכניות לימוד העוסקות בפיתוח ידע ותודעה אזרחית ובניתוח פוליטי וחברתי, המלמדות כיצד ליצור, להעריך, לבקר ולשנות נורמות ציבוריות, מוסדות ותכניות ומציגות כלים ואמצעים למימוש השפעה אזרחית. עדות לתרומת תוכניות למעורבות אזרחית הגיעה מתוכניות כאלו בשיקגו ובניו יורק – בבתי ספר שעסקו בחינוך אזרחי שטיפח ידע, תודעה ומיומנויות אזרחיות, גדלה המוטיבציה למעורבות אזרחית (2001, Kriskie & Hartry).
המועצה האירופית, שהיא הגוף העליון של האיחוד האירופי, יזמה כנסים, הבנות והסכמים כדי לקדם את החינוך בנושאים אלו בכל המדינות. בארצות רבות באירופה מקיימת פעילות אינטנסיבית, רצינית ומעמיקה בכל הנוגע לעיצוב חינוך אזרחי במסגרת פיתוח ערכים אוניברסליים.[דל2]
בישראל, כמו במדינות האחרות, המודעות להקניית מעורבות אזרחית דרך בית הספר היא חדשה יחסית ומתפתחת. ישראל מקצה כיום תפקיד מרכזי לחינוך הציבורי כגורם מאחד, לעיצוב דמות האזרח ולבניית אזרחות משותפת המבוססת על ערכים הומניים ודמוקרטיים. כמו רבות ממדינות העולם עיגנה ישראל את עקרונות החינוך האזרחי בחוק מטרות החינוך, אך עדיין אינה מכירה בצורך לעגן את החינוך האזרחי כדיסציפלינה וכתחום דעת מובחן (טסלר, 2005). משימה זו מורכבת בארץ, משום שהחברה הישראלית מקוטבת [דל3] (ממן, 2014). בהקשר של החינוך לתפקוד אזרחי, ניתן להצביע על איזון בין שני מרכיבים: פרטיקולריים - כגון ערכים תרבותיים או לאומיים (הקניית ערכים ודפוסי התנהגות המדגישים את הייחודיות היהודית מבחינה לאומית, תרבותית והיסטורית למשל), ואוניברסליים-כגון חינוך לתפקוד כאזרחים במדינה עם ערכים דמוקרטיים, שיאפשרו לקיים חברה פלורליסטית, שוויונית, מוסרית ושומרת חוק. יחד הם מהווים ערכים המשותפים לקהילה הבין-לאומית המשמשת קבוצת השתייכות והתייחסות חיובית. כאשר יש הטיה לכיוון הערכים הפרטיקולריים, הדבר עומד לעתים בסתירה לערכים האוניברסליים, כפי שאכן קורה בישראל בשנים האחרונות (אדלר ואחרים, 2013 ;טסלר 2005).
בשנות התשעים, ועדת שנהר ובסמוך לה ועדת קרמניצר הצביעו על כשלים רבים בחינוך האזרחי בישראל, הקיימים בחלקם גם כיום. חלק מן הביקורת נוגע להקניית הערכים האוניברסליים, המדגישים את זכויות האדם, הימנעות מרודנות של הרוב כלפי המיעוט, זכויות קולקטיביות, חופש הביטוי וההתארגנות, שוויון או דיאלוג בין-תרבותי ודתי ועוד. ממצאים עדכניים מלמדים על תרומה חיובית ניכרת של הניסיונות להנחיל את ערכי החינוך האזרחי בישראל, לצד המידע החשוב שהשינוי החיובי בעמדות נמצא תלוי בהשתייכות הסקטוריאלית (יהודי-חילוני, יהודי-דתי, ישראלי-ערבי) המסבירה את ההבדלים הניכרים והשונות בין סוגי בתי הספר (2014, Sabbagh & Reshs).
מעורבות אזרחית – החברה הערבית פלסטינית בתוך מדינת ישראל
נכון לסוף שנת 2020, הערבים פלסטינים אזרחי מדינת ישראל מהווים כ 21.1% מאזרחי המדינה ( 1.956 מיליון),[1] הייחודיות בחברה הערבית נעוצה בכך שמדובר בחברת מיעוט ילידי, שפועלת במסגרת מדינה המגדירה את עצמה במונחים אתניים. מטבע הדברים, אתגרים רבים עומדים בפני חברה אזרחית של מיעוט במדינה שמגדירה את עצמה במונחים חוקתיים, שלמעשה מדירים את המיעוט הילידי מן התהליך הפוליטי, ומזירים (הופכים לזר) אותו מהקשרו התרבותי והפוליטי כאחד[2], זאת לצד, ההיבט הכלל אזורי, לרבות הסכסוך הפלסטיני – ישראלי. מורכבות במעורבות החברה הערבית במישור האזרחי- המצב המיוחד והמאתגר המצויה בו החברה הערבית בישראל עלול ליצור חסמים – פנימיים ו/או חיצוניים המונעים מהחברה הערבית להיות מעורבת אזרחית בתוך המדינה.
החברה הערבית עוברת תהליכים ותמורות שונות, הן במישור החיצוני – יחס רוב למיעוט לרבות היחס לשלטונות המדינה וכן, במישור הפנימי, תהליך של ליברליזציה חברתית ודמוקרטיזציה, לרבות צמיחת אליטות חדשות ועליית ההון החברתי. מחד, בשנים האחרונות קיימת עליה חדה בשיעור האקדמיים וכן עליה במעמד הנשים ושילובן בכוח העבודה והכלכלה, ומאידך, בעיית אלימות קשה שחווה החברה. לשינויים ולתמורות הנ"ל השפעות עומק ורוחב על החברה בכלל, לרבות על החברה הערבית בפרט וכן על מעורבותה האזרחית.
סקירה היסטורית למעמד החברה הערבית פלסטינית בישראל
מלחמת 1948 מחקה את האליטה הפוליטית, הכלכלית, והתרבותית של החברה הערבית פלסטינית במדינה. כמו כן, לאחר ההכרזה על הקמת המדינה, משטר צבאי הוטל על החברה הערבית, דבר שהגביל את זכויות החברה הערבית, לרבות יכולתה להשפיע ולהיות מעורבת אזרחית במה שמתרחש במדינה.
בתקופת השלטון הצבאי, שנמשכה עד שנת 1966, מדינת ישראל קידמה מנהיגים פרגמטיים ושמרנים פוליטית – לרוב הם היו ממשפחות גדולות – ששאפו להיות בעלי השפעה הנגזרת מקשריהם עם הנהגת המדינה. השיוך המשפחתי והחמולתי שיחק תפקיד חשוב ביחס בין המדינה ובין המנהיגים. מבחינה פוליטית המנהיגים חגו סביב מפלגת מפא"י ועסקו בסיפוק צרכי החברה הערבית דרך השיוך הפוליטי וקשריהם עם המדינה. המעורבות האזרחית הייתה בשפל, צרכי החברה הערבית סופקו דרך המנהיגים ולאו דווקא דרך מעורבות אזרחית המבוססת על אזרחות והזכויות הנגזרות ממנה. יחד עם האמור, פעלו בתוך החברה הערבית זרמים אחרים, כגון מק"י (המפלגה הקומונסטית הישראלית) ותנועת אל-ארד ( האחרונה הוצאה מחוץ לחוק בשנת 1965 ).
ביטול השלטון הצבאי לרבות ביטול החוקים והמגבלות הנגזרות ממנו, ביסס את תחילת המעורבות האזרחית של החברה הערבית בישראל, הדבר אפשר מרחב פעולה וביטוי לחברה הערבית, כולל הזכות להתארגן פוליטית.
בנוסף, כיבוש השטחים בשנת 1967 אפשר לחברה הערבית להתחבר שוב לחלקים אחרים מהעם הפלסטיני לאחר כ 19 שנה של נתק והסתגרות, דבר שפיתח תנועות פוליטיות חדשות, כגון התנועה האסלאמית שחלק ממנהיגיה למדו באוניברסיטאות של השטחים והושפעו מהתנועות הפוליטיות שם והם העתיקו חלק מהם לתוך החברה הערבית בישראל.
בד בבד החלו להתרחש שינויים ותמורות חברתיות בחברה הערבית, נולד הדור השני של הערבים במדינה, דור שגדל בתנאים סוציו-אקונומיים טובים יותר מבני הדור הראשון. הם שלטו בשפה העברית והתחילה להתפתח שכבה של אקדמיים שלמדו באוניברסיטאות בארץ ובחו"ל. בשנות השבעים והשמונים היה גידול משמעותי במספר הסטודנטים הערבים. הדור השני התאפיין בביטחון עצמי ומודעות רבה למערכת השלטון הישראלית ומעורבותו האזרחית של הדור השני גדולה יותר מהדור הראשון, שהתאפיין בפסיביות והשגת מטרות דרך "המוכתאר" – הפוליטיקאי המקורב למפלגת מפא"י.
בשנת 1977 הוקמה מפלגת חד"ש (התאגדות של זרמים שונים, העיקרי ביניהם היה רק"ח). חד"ש הובילה את ההנהגה בכנסת באופן בלעדי עד שהתחילו לכנס מפלגות אחרות כגון הרשימה המתקדמת לשלום (בשנת 1984) והרשימה הדמוקרטית הערבית (שנת 1987) ובשנת 1996 נכנסה לתמונה מפלגת בל"ד וכן המפלגה האסלמית הדרומית (לאחר פיצול התנועה לשני זרמים- אחד מהם מחרים את הבחירות לכנסת עד היום, והתנועה האסלאמית הדרומית שמתמודדת לכנסת).
ריבוי המפלגות והזרמים הגביר את המעורבות האזרחית של החברה הערבית בישראל, נוצר שיח פוליטי, שלא בהכרח מתמקד באינטרסים אישיים – קצרי טווח. קיימים וויכוחים ודיונים בין הזרמים השונים, צעירים בחברה הערבית משתייכים למפלגות – ריבוי וגיוון המפלגות – מהחילוני – האסלאמי דתי – ללאומי. המבחר מאפשר להם לבחור, ולממש את השקפות עולמם.
התפתחות המעורבות האזרחית בחברה הערבית גלש לתחומים מחוץ למגרש הפוליטי , החל משנות השבעים, התחילו להתפתח בחברה הערבית עמותות שונות העוסקות בזכויות אדם. המגמה התגברה בשנות התשעים עת הופיעו עמותות ומוסדות שונים כגון: העמותה הערבית לזכויות אדם, ועד הארבעים, עדאלה, מוסאוה, מדא, אעלאם , אלקצא.[3]
הארגונים הלא ממשלתיים סייעו למעורבות האזרחית של בני החברה הערבית. הם אפשרו להם מסגרות שיכולים באמצעותם לממש את תחומי העניין שלהם, וכן יצרו שיח ונקטו בפעולות שהיוו חלק מתהליך התפתחות המעורבות של החברה הערבית.
מגפת הקורונה ומעורבות האזרחית בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]
מחקר שבחן את המעורבות האזרחית והסולידריות של אזרחי ישראל במהלך מגפת הקורונה שנעשה על-ידי פרופ׳ ערן ויגודה-גדות ואפרת מישור מבית הספר למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה מציג תמונה מדאיגה. אפרת מישור, אחת החוקרות, מסבירה בטור אישי: "אזרחות טובה יש לתרגל ביום יום אחרת היא נשחקת והסיכון לדעיכתה, בעיקר בתקופת משבר, מתברר כמאיים אף יותר".[
מעורבות אזרחית מבטאת את נכונות הציבור להיות חלק פעיל בחיי הקהילה, להיות מודע לחשיבות התמיכה החברתית בזולת ובאינטרס הציבורי, ולנקוט בפעולות שונות במידת הצורך כדי לקדם סולידריות ועזרה לאחרים כמחויבות מוסרית ואזרחית. שמירה על חיי קהילה בריאים ומעורבות אזרחית הן התנהגויות שאינן מוגדרות כחובתם של אזרחים, אך נתפסות כהיבט חשוב המייצג את האידאל האזרחי. החשיבות של מעורבות אזרחית וסולידריות נשענות על גישות פוליטיות שבבסיסן עומדת ההבנה שאין די לציבור בהסתמכות על הממשל ועל זרועות המדינה השונות כבעלי האחריות הבלעדיים לסיפוק צרכים בתחומים כמו ביטחון, חינוך, רווחה, בריאות ועוד. יש צורך בהתגייסות של הציבור. ומכאן, חשיבותה של המעורבות האזרחית הפכה מכרעת עבור דמוקרטיות ששואפות לתפקד כהלכה.[דל2]
[דל3] מחקר שנערך בתקופת הקורונה במחלקה למנהל ומדיניות ציבורית של אוניברסיטת חיפה מצא כי במהלך משבר הקורונה, מאז יולי 2019 ועד היום, אזרחי ישראל היו נכונים לקחת חלק פעיל, לתרום ולהיות מעורבים כדי לשפר את תפקוד הקהילה בזמנים קשים אלה. המתנדבים בתקופת המשבר התנדבו במגוון תחומים, כשהבולטים שבהם היו: סיוע במזון ובתרופות לאוכלוסיות מוחלשות, סיפוק תמיכה וסיוע נפשי ורגשי, באמצעות שיחות טלפון להפגת בדידות בקרב קשישים ואנשים בבידוד, ארגון יוזמות קהילתיות שונות לתמיכה הדדית ועוד. רוב פעילויות אלה נעשו ללא תמיכה ממשלתית או הדרכה ולא תמיד בצורה האפקטיבית ביותר.
עם זאת, המחקר מצא כי במהלך התקופה מדדי המעורבות האזרחית ירדו באופן עקבי. עמדות הציבור באשר לחשיבותה של המעורבות האזרחית נמצאו בירידה והציבור פונה יותר ויותר למדינה כדי שתטפל בבעיות שעם חלקן קשה לה מאד להתמודד באופן אפקטיבי כיום.
ירידה במעורבות אזרחית משמעותה פגיעה בסולידריות החברתית. הממשלה דאגה להבהיר לכולם את חשיבות עטיית המסיכות, שמירה על מרחק ושטיפת ידיים. אך חשיבות הדאגה ההדדית איש לרעהו לא עלתה כנושא מרכזי שמסוגל לתמוך בעיקר באוכלוסיות חלשות בעת המשבר (קשישים, בעלי מוגבלויות, ובעלי צרכים מיוחדים).
.[1]
הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה: הסקר החברתי 2015: נושאים שנתיים: עמדות כלפי שירות ממשל ומעורבות אזרחית.[2][דל4]
נושא מעורבות אזרחית כולל פעולות שהציבור נוקט כדי לחולל שינויים בתחומים של צדק חברתי, דמוקרטיה, קידום זהות, שוויון מגדרי, סחר הוגן, איכות הסביבה ועוד. זאת באמצעות השתתפות בהפגנות, כינון אגודות, קיום שיג ושיח עם השלטון בקבוצות דיון ועוד. בסקר החברתי משנת 2015 של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה שעוסק במעורבות אזרחית נחקרת גם מידת האמון במוסדות ציבוריים כגון הכנסת, הממשלה, צה"ל וכלי התקשורת. הסקר כולל גם שאלות בנוגע לתחושת אפליה של קבוצות שונות באוכלוסייה בשל לאום, גיל, מין ועוד. מעורבות בחיים הציבוריים והפוליטיים והשפעה על מדיניות.
מתוך הסקר נמצא כי 15% מבני 20 ומעלה מדווחים כי היו פעילים בשנה האחרונה בקבוצות ובארגונים ללא תמורה כספית. 17% מהיהודים היו פעילים: %24 מהדתיים, %21 מהחרדים וכ-%16 משאר היהודים (מסורתיים וחילונים).
מרבית הישראלים (%85 ) סבורים כי הם אינם יכולים להשפיע על מדיניות הממשלה: %66 " השיבו כלל לא ," %19 – " לא כל כך ," %11 – " כן, במידה מסוימת" - ו %2" – כן, במידה רבה".
%63 מהיהודים ו-%82 מהערבים מעריכים כי הם "כלל לא" יכולים להשפיע על מדיניות הממשלה.
מרבית הישראלים (%75 )סבורים כי הם אינם יכולים להשפיע על מדיניות הרשות המקומית של יישוב מגוריהם: %54 " השיבו כלל לא ," %21 " לא כל כך ," %20 " כן, במידה מסוימת" ו-%3" כן, במידה רבה ."
%50 מהיהודים ו-%73 מהערבים מעריכים כי הם "כלל לא" יכולים להשפיע על מדיניות הרשות המקומית.
בערים הגדולות (200,000 תושבים ויותר), שיעור הסבורים כי הם יכולים להשפיע (במידה רבה או במידה מסוימת) על מדיניות הרשות המקומית הוא בין %15 בירושלים ובאשדוד לבין %27 בתל אביב-יפו.