משתמש:סנסן ליאיר/הלכות ק"ש

סימן נ"ח - זמני ק"ש

א - תחילה וסוף זמן ק"ש

בעניין זמן ק"ש. במשנה ברכות פ"א משיכיר בין תכלת ללבן ר"א אומר בין תכלת לכרתי. ומבואר שמחמיר יותר שצריך שיבחין בין ירקרק החציר שבארץ לתכלת. ושם בגמ' (ט ע"ב) הביאו מספר שיעורים נוספים.

ובהשקפה א' היה נראה לומר, שלא נחלקו אלא מר כי אתריה ומר כי אתריה.

אולם רב הונא סיים דהלכה כאחרים שאמרו משיכיר את חבירו בריחוק ד' אמות ויכירנו. והלכה מכלל דפליגי [ובב"י סי' נ"ח משים משם ירושלמי פ"א ה"ב דזמן מישיכיר בין תל"ל וזמן משיכיר חבירו חד שיעורא הוא. אמנם מדברי הרשב"א גבי הא דאמר אביי לתפילין כאחרים נראה דלאו חד שיעורא הוא. עכ"ד ב"י]. וכן אביי פסק להלכה שלתפילין כאחרים ולק"ש כוותיקין. דאריו"ח ויתיקן היו גומרים אותה עם הנץ החמה ואמר ר' זירא מאי קראה ייראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים. ולפ"ז יוצא שנחלקו התנאים וצ"ע מה טעם מחלוקתם.

ויעויין ברי"ף והגה"מ שפוסק' הלכה כאביי ללא הסתייגות משמע מדבריו שזמן ק"ש הוא מהזמן הסמוך לנץ. וזהו הזמן המובחר לכתחילה דווקא. וכן הרמב"ם לא הזכיר את זמן 'משיכיר' אלא רק עמוד השחר (גם זה הזכיר הרי"ף בריש פרקין) ונץ, והטעם משום דס"ל שרה הונא ואביי חולקים. וא"נ לא חולקים אביי לפרושי דר"ה הוא דאתא. [ומ"ש ביומא לז שעשתה נברשת וכו', הוא זמן ק"ש לכל העם שאין יודעים לכוון במדוייק זמן הנץ. ודלא כר"ת שפי' שותיקין לא עשו כדין מכח ההיא דיומא. ודלא כר"ח שפי' דותיקין עצמן היו קורין בנץ ומאי גומרין - אומרים]. אולם ראשונים אחרים ביארו שאביי לא חולק ממש על התנאים הנזכרים ועל סתם משנה דקתני משיכיר, אלא רק אמרה למצוה מן המובחר. כ"כ ה"ר יונה ור"י והרא"ש והרשב"א וכ"פ הטור ומר"ן בסימן נ"ח. והכי נקטינן.

ובירושלמי אמרו משיכיר את חבירו הרגיל עמו קצת. וכ"פ תוס', רא"ש וטוש"ע.

וסו"ז הוא עד ג' שעות דאמרינן בגמ' הלכה כר' יהושע וכ"פ הרי"ף וש"פ. וה"ר שמחה (הו"ד בהגה"מ) ס"ל דעד שעה שלישית ולא עד בכלל ולית הלכתא כוותיה.

ב - סמיכת גאולה לתפילה ומעלת ותיקין

כל הסומך גאולה לתפילה כזמן ותיקין שכרו רב, ואינו ניזוק כל אותו היום, ולא פסיק חיוכא מפומיה כדאי' בפ"ק דברכות. [עיין תוס' ורא"ש]

כתב ה"ר יונה שמי שנתאחר יש לו להקדים כמה שיוכל. והביא לזה ראיה.

ובדברי הרמב"ם בעניין שיעור הנץ יש גרסאות, והעיקר כמ"ש המגן אברהם דאין נפ"מ, אלא מעט קודם שגלגל השמש עולה ומתחיל להאיר, הוא הנץ.

ג-ד - זמן ק"ש ליוצא לדרך

בעניין תחילת זמן ק"ש במי שצריך לצאת לדרך. בזה שנינו בפ"ק דברכות תניא משם רשב"י פעמים שיוצא יד"ח ק"ש פעמיים בלילה א' קודם עמוה"ש וא' לאחר עמוה"ש. וכתבו הרי"ף ורוה"פ דהיינו בדיעבד. כגון מי שמשכים לצאת לדרך כ"כ רמב"ם וכ"נ מרא"ש. וא"ת הא תניא בסוף תפלת השחר השכים לצאת לדרך מביאין לו שופר ותוקע וכשיגיע זמן ק"ש קורא. תי' הרשב"א דההיא דתפלת השחר איירי שיכול לקרות בדרך ויש לו יישוב הדעת לכוון בפרשה ראשונה או עכ"פ עד על לבבך שיכוללעמוד ולכוון. ומר"ן פסק את החילוק דהא דקורא לכתחילה בעלות השחר הוא רק היכא שלא יוכל להתכוון במשך הדרך כל ג' שעות.

אמנם גם אדם רגיל אם בדיעבד קרא ק"ש מעלות - יצא וא"צ לחזור ולקרות. רי"ף רמב"ם טור וש"ע. אבל הרשב"א בא' מתירוציו לתרץ ההיא דיומא דהקורא עם אנשי משמר לא יצא, תירץ שאפשר דאיירי בעושה מדעתו ולכתחילה דבכהאי גונא לא יצא. ולא קיי"ל כוותיה. אלא י"ל כשאר תירוציו או שאין הלכה כההיא דיומא, או שלא יצא היינו ידי מצווה מן המובחר. [ולענ"ד התי' היותר פשוט הוא לומר דההיא דיומא ליתא. ותירוץ שני דחוק הוא]. ועכ"פ כשקורא אחרי עלות שפיר מברך יוצר אור כיון שעלה השחר. רשב"א.

בב"י למד מדברי התוס' שכתבו שרשב"י שכתב שיוצא אחר עמוד השחר ידי חובת ק"ש של יום הוא לאו דווקא. שלדידם רשב"י איירי בשעת הדחק [ואפ"ה לא יקרא אלא עד זמן משיכיר] וגם המשנה ממילא מיתוקמא בשעת הדחק. וזמן משיכיר הוא שעת הדחק דלכתחילה כותיקין [כהכרעת רוב בעלי התוספות או נץ לשיטת ר"ת]. ויל"ע אמאי נקטו התוס' משיכיר בין תכלת לכרתי. דהיה להם לומר משיכיר בין תכלת ללבן כת"ק. ומ"מ דעת הרי"ף והרמב"ם והטור דעלות השחר כפשוטו הוא שעת הדחק. ומשיכיר הוא לכתחילה. והכי פסק מר"ן.

ה - בעניין הזמן שבין עלות לנץ

ועיין רא"ש שהקשה אקמייתא לשמעינן רבותא טפי דיוצא ידי חובה של ערבית אחר עלות וכההיא דבתרייתא. ותירץ שאתא לאשומעינן שאם נאנס בשתיהן שיכול לקרות א' קודם עלות וא' של יום אחר עלות, אע"פ שערבית לבדה קורא עד הנץ. [ואם נאנס בשתיהן לא מסתבר שיוכל לקרוא שתיהן בין עלות לנץ]. ולזה פסק מר"ן דבכהאי גונא יקרא של לילה ואל יקרא של יום ונמצא מבטל את של לילה בידים. [ותירוץ זה של הרא"ש מרפייא ליה ולכן לא כתבו הטור. משום שאח"כ הקשה הרא"ש גבי ההיא בתרייתא לשמעינן שק"ש של יום קורא כבר מעלות, ותי' ב' תירוצים א. שאתא לאשמעינן דשל לילה לא יוצא בה עוד אחר הנץ. ב. כדפירש לעיל דהברייתא איירי במי שנאנס בשתיהן ע"כ. ש"מ דרפוי לרא"ש דין זה. ולענ"ד העיקר כתירוץ שני של הרא"ש. דאי כתירוץ ראשון קשה לומר שזה אתא לאשמועינן, דכיוון שהוא אחר הנץ, שפיר קרינן ביה ובקומך, ולא חידש דבר].

עיין במאור שסובר שהקורא קודם הנץ לא יצא. [דס"ל שהברייתות דרשב"י חלוקות. והעיקר כההיא דיומא].

ו - זמן ברכות ק"ש

במשנה שם שנינו הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה. ומבואר בגמ' שלא הפסיד ברכות. ונחלקו הפוסקים אם יכול לברך כל היום או רק עד שעה רביעית, שהיא סו"ז תפילה. והרא"ש הסתפק ונטה אחר סתימת רבנו האיי דדווקא שעה רביעית. אבל הרמב"ם פסק כל היום. וכ"נ פשט הגמ'. גם הרי"ף לא סייג לומר דןווקא אחר ארבע שעות. ומ"מ חשש מר"ן לדינא לספק ברכות ופסק בש"ע שאחר שעה רביעית יקרא את שמע בלא ברכות. [ומסתימת הרמב"ם נראה דהדין כן אפילו למי שפשע. ואפשר שכן כוונת הטור. עב"י].

אם קרא ק"ש בלא ברכות, חוזר וקרא עם ברכותיה.

ז

בכלבו הובאה מחלוקת אם יש דין תשלומין לק"ש. ולענ"ד אין דין תשלומין. דלא נזכר דין תשלומין אלא גבי תפילה דווקא. אבל בק"ש שזמנה ברור בתורה "בשכבך" "ובקומך" אין תשלומין. ומר"ן הביא ב' הדעות, ומ"ד שאין תשלומין כי"א בתרא.

סימן נ"ט - דיני ברכת יוצר

א

תקנו לומר יוצר אור ובורא חושך להזכיר מדת לילה ביום ומדת יום בלילה. טור. ב"י, לרבינו יונה, לאפוקי מהמינים שהבורא אור לא ברא חושך. למהרי"א, היה נר' שהחשך רע ואינו כן ששניהם עשה יפה בעתו. ולפי דבריו לא היה צריך לזכיר מדת יום בלילה, רק מתוך שמזכירים מדת לילה ביום.

ב

בגמ' (יב ע"א) אמרו שחרית פתח ביוצר אור וסיים המעריב ערבים לא יצא. פתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור - יצא. רש"י פי' שהתחיל במעריב ערבים - שאומר בא"י אמ"ה ע"ד המעריב ערבים. ואח"כ כשמתחיל בתוכן הברכה אמר יוצר. ובכהאי גונא לא יצא. והרשב"א פירש שאין פי' זה דווקא, ופירשו רש"י רק איידי דשכרא שהיא ברכה קצרה. אך עיקר הפירוש שהולכים בתר חתימה. וכ"כ רמב"ן במלחמות וכ"כ הגר"א. והרא"ש פירש פי' ממוצע. שהתחיל ביוצר אור וסיים במעריב ערבים לא יצא - הוא שאמר בא"י אמ"ה יוצר אור אשר בדברו מעריב, שהמשיך וחתם שלא כדין דבכהאי גונא לא יצא. דבעינן שיחתום כדין. והנה אפשר להבין את הטור במספר הבנות. והב"י נתן ב' דרכים להבין: א' שהמעכב הוא החתימה ועוד שיפתח ביוצר או שיאמר בהמשך עניין יוצר, ואם טעה באחת מהן - לא יצא. ב' שרק החתימה מעכבת. [והביא עוד א"נ דאורחא דמלתא נקט]. והרב דרכי משה כתב שהפתיחה והחתימה מעכבת.

והנה מר"ן בשלחן ערוך (ס"ב) נקט לדינא, כדברי הטור בפירוש ראשון שפי' בב"י. ובבאו"ה העיר את שיטת הרשב"א.

יוצר משרתים ואשר משרתיו - כל יום מלאכים חדשים. טור. ב"י, "בנעימה קדושה". א"ח ופרקי היכלות.

ג

נחלקו הפוסקים אם אומר קדושה שביוצר. ופסק מר"ן לחוש לדבריהם ולומר בטעמים כשהוא ביחיד. ומור"ם כתב שהמנהג לא לדקדק בזה. וכי"א קמא בדברי מר"ן. איברא דאעפ"י שבעלמא קיי"ל שהלכה כמור"ם כשמכריע כי"א קמא, מ"מ אפשר דכאן הוי כהכריע מר"ן כי"א בתרא שכ' לחוש לדבריהם. וא"כ הכי הו"ל למיעבד. וראיתי לזה משא ומתן שכתב בזה א"ז מוהר"ש הדאיה, נד' מקרוב בא' הספרים לא' מחכמי אר"ץ.

ונחלקו הגאונים אם חותמים "אור חדש על ציון תאיר" והיינו אם הברכה הולכת גם על האור העתידי או רק על האור העכשווי. [רא"ש, ורב שרירא כתב שזה שמזכיר אור בסיום הברכה אין זה נחשב כחותם שלא מעין הסמוך לחתימה, כיוון שעכ"פ מוזכר שם אור. אך רש"ג לא ס"ל שעצם הברכה קאי גם על האור הנגנז] ומנהג אשכנז ידוע.

ויכול לצאת ידי חובה בברכות החזן. איברא שאם לא יכוון לא יצא, ולכן עדיף לומר הברכות מאשר לצאת בשמיעה. רא"ש בתשובה. והקשה הב"י דהא קי"ל שהש"צ מוציא ידי חובה רק בברכות של תפילה בר"ה ובכיפור, הא בשאר ימות השנה לא. ותירץ דשאני תפילה דרחמי נינהו, אבל ברכות ק"ש שפיר יוצא ידי חובה. והטעם שרצה הרא"ש לצאת בשמיעה מהחזן אפשר שהוא ע"פ הרוקח שכתב שכל ההידור שיחיד יאמר בעצמו הברכות הוא דווקא בעמידה דרחמי ניהנו, אבל באה"ר שהוא רחמי דתורה, מצוה לשמוע.

לענות אמן אחר בברכות ק"ש. דעת הרא"ש לענות אמן אחר ברכת החזן. ודעת ה"ר יונה והרמב"ם והרמ"ה והרמב"ן שאין לולהפסיק כלל בין הבוחר בעמו ישראל לבין שמע. וטעם הרא"ש, משום שהברכה נפרדת שהרי לא מברכים "אקב"ו על ק"ש" ולכן מותר להפסיק. א"נ שכל מה שאמרו הני רבוותא זהו רק אחר ברכת עצמו, וכדמוכח מהרמ"ה דשרי לענות אחר ברכת הש"ץ. ומ"מ העולם לא נהגו כן. וכן מהרי"ק. וגם מדברי הרמ"ה יש לללמוד שאין למהר בדווקא וא"צ 'לזכות' בעניית אמן אחר החזן. ומר"ן פסק שאין לענות אמן וכן מנהג ספרדים. ומור"ם הביא דברי הרא"ש לענות אמן, ומנהגם שאם אכן סיימו לפני שיאמר הש"ץ הבוחר, עונים אחריו אמן.

שגיאות פרמטריות בתבנית:ציטוט
פרמטרים [ ה - טעה הש"ץ בברכת יוצר

טעה ש"ץ, אם אמר קדושה לא צריך לחזור לתחילת ברכה. טור. ומקורו בירושלמי פ"ה ה"ג, וכ"כ ה"ר יונה והרא"ש והגה"מ בשם סמ"ק. ומר"ן תמה אמאי השמיטו הרמב"ם, ובתשובת הרשב"א מצא שכיוון שתלמודין לא הזכיר זה, ש"מ לא ס"ל. וסיים מר"ן בב"י שהרוצה לסמוך על הירושלמי אין מוחין בידו. [ובדר"מ כ' שאין לחזור מראש כיוון דלהני רבוואתה הוי ברכה להטלה] אולם בש"ע נקט בסתם כירושלמי. וכ' מגן אברהם שלישנא ד'אין צריך להתחיל אלא ממקום שפסק' משמע שאם רוצה חוזר לראש, עכ"ד. ועי' פמ"ג ראיתי שהסכים לדברי המ"א. ולענ"ד לא מסתבר לומר כן, ובוודאי חזר בו מר"ן ממ"ש בב"י, דאילו בב"י כתב שאין מוחין בידו וכאן סתם שאין צריך לחזור. ואפי' נדייק כדיוק המג"א שאין צריך משמע שאם רוצה חוזר מראש הברכה, עכ"פ לא זו מסקנת מר"ן בב"י שכתב אין מוחין בידו משמע דלכתחילה אין להורות כן. וכמ"ש מר"ן בכמה מקומות בש"ע על מנהגים שאין למחות בידי המקילים, אבל כשסתם מר"ן בלשון לכתחילה, נראה שחזר בו. ואפשר משום סב"ל. כנלע"ד יאיר. שו"ר להרב מחה"ש שהעיר כמ"ש וז"ל במוסגר: "אדרבא משמע מלשונו [ ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
פרמטרי חובה [ תוכן ] חסרים

{{{1}}}