משתמש:ספינקס8522/טיוטה

דוד שפירא נולד ב-10 באוגוסט, 1903, בעיירה ווישינטי, בליטא. הוא היה הצעיר מבין שבעה ילדים שכל אחד מהם נולד ביום אחר של השבוע. אביו, שהיה רב, ציפה שכל בניו יהיו רבנים כמוהו. בילדותו למד דוד ב"חדר". כשפרצו קרבות בין רוסיה וגרמניה בזמן מלחמת העולם הראשונה, נשלח דוד הצעיר למקום מבטחים בדרום רוסיה, ושם גילה עולם חדש. "אני יודע יותר על מדע מאשר על הדת", אמר, "בגלל מלחמת העולם הראשונה. גם השיהוי בקריירה המדעית שלי נגרם על ידי אירועים הסטוריים". הוא חזר לליטא, אך לא ללימודי הדת. הוא הלך לבית ספר תיכון ממלכתי, וסיים את לימודיו בשלוש שנים. כבר בגיל 19, התעניין בהיבטים הכימיים של מחלות. "בימים ההם, אף אחד לא חשב בכיוון הזה", אמר, "והיום כולם מתלהבים מהרעיון". הוא עשה את הדוקטורט בהנחיית פרופ' רוזנמונד באוניברסיטת ברלין. כשהוצעה לפרופ' רוזנמונד משרה גבוהה באוניברסיטת קיל, הזמין את הסטודנט המצטיין שלו להצטרף אליו. ד"ר שפירא קיבל את הדוקטורט שלו באוניברסיטת קיל בשנת 1929. הוא המשיך לעבוד במעבדה של פרופ' רוזנמונד שנתיים נוספות, ולאחר מכן עבד בברלין בתחום הכימיה האורגנית-רפואית. כאשר עלה היטלר לשילטון, קיבל ד"ר שפירא מכתב אנונימי מאיים, והחליט לעלות לארץ ישראל. כשהגיע לארץ ב-1933, לא היתה שום עבודה בשטח שלו, והוא נאלץ לעבוד כפועל בנין. כעבור כמה שנים, שמע שמתכוננים להקים בית-חרושת לתרופות ברחובות. הוא פנה אליהם וקיבל עבודה שם. ב-1934, הקים ד"ר חיים וייצמן את מכון זיו ברחובות. בזמן מלחמת העולם השניה, אלפי חיילים ואזרחים במזרח התיכון ובמזרח הרחוק נפלו קורבן למלריה. הגרמנים פיתחו חומר סינתטי בשם אטברין, המהווה תרופה נגד מלריה, אך תהליך ייצורו היה מוגן בפטנט. בכל העולם החלו לחפש אטברין. ד"ר שפירא כתב לד"ר וייצמן מיזכר, שבו הודיע על נסיונו בפיתוח תרופות, והציע לד"ר וייצמן לפתח תחליף לאטברין. ד"ר וייצמן הזמין את ד"ר שפירא להצטרף למכון זיו, והפקיד אותו על הסינתזה של חומר זה. ד"ר שפירא עמד בראש צוות של ארבעה אנשים שמטרתם היתה לפענח את צופן האטברין. כעבור שנה, הם ייצרו חצי גרם של החומר במעבדה. "הבעיה הגדולה ביותר עם תרופות סינתטיות היא העתקתן מהמעבדה לתעשיה", אמר ד"ר שפירא. לאחר עבודה מאומצת של שנתיים, אפשר היה לתרגם את מחקריו לייצור מסחרי של התרופה, שניתנה לבעלות הברית ולממשלת מצרים, והצילה את חייהם של אלפי אנשים. בשנת 1946, הונחה אבן הפינה למכון וייצמן למדע, ושלוש שנים לאחר מכן, נחנך המכון. בינתיים פרצה מלחמת העצמאות, שבמהלכה הפך מכון וייצמן לאחד המרכזים המדעיים החשובים שפעלו במסגרת המאמץ המלחמתי של היישוב. כשהוקם מכון וייצמן, הוצע לד"ר שפירא להיות מנהל מחלקה, אך הוא סרב, כי רצה לעסוק אך ורק במחקר. וכך, בגיל 49, שב לרעיון המקורי שלו, לעבוד על הקשר בין רפואה וכימיה. בשנת 1951, יצא ד"ר שפירא לשנת שבתון באוניברסיטת אילינוי בארה"ב, ועבד במחלקתו של ד"ר קארטר. שם החל לעבוד על קבוצה של חומרים שומניים בשם "ספינגוליפידים", הנמצאים במערכת העצבים, בכבד, ובטחול. חומרים אלה קרויים על שם הספינקס במיתולוגיה היוונית, כי ההרכב שלהם מאוד מסובך ומהווה חידה לחוקרים. הסביר ד"ר שפירא: "חוקר גרמני בשם טודיקום גילה את הספינגוליפידים בשנת 1872. ההרכב שלהם כל כך מסובך שהיום, מאה שנים מאוחר יותר, אנחנו עדיין עובדים עליו. המטרה שלנו היא לבודד, לנקות, לקבוע את המבנה הכימי, ואז לסנתז. אני לא מכיר שום חומר שעליו אפשר לומר שארבע הפעולות האלה דרשו מאה שנים".בשנת 1954, הצליח ד"ר שפירא לסנתז את הספינגוזין, החומר שממנו נובעים שאר חברי הקבוצה. מעבדתו היתה היחידה בעולם שעסקה בסינתזה של הספינגוליפידים. על הסינתזה של ספינגוזין קיבל ד"ר שפירא את פרס וייצמן לשנת 1955. הוא המשיך לקוות לשיתוף פעולה בין הכימיה והרפואה. "ידעתי שבמוקדם או במאוחר מישהו שעובד בקצה הרפואי של החידה יתקשר אלי". ואכן, בנובמבר 1962, ד"ר רוסקו בריידי ממכוני הבריאות הלאומיים של ארה"ב פנה אל פרופ' שפירא במכתב שבו הציג את הנחותיו בקשר למחלות גאושה, טאי-זקס וניימן-פיק כתופעות הנובעות מפגמים תורשתיים בפירוק אנזימטי של ספינגוליפידים. מחלות אלה הן מחלות תורשתיות חשוכות-מרפא, השכיחות ביותר בקרב יהודים ממוצא אשכנזי. החולים צוברים ברקמותיהם ספינגוליפידים. הספינגוליפידים הם נגזרות של צראמיד, שהוא תרכובת של שני חומרים--ספינגוזין וחומצה שומנית ארוכת שרשרת. לחלק הספינגוזיני של המולקולה יכולות להיקשר מולקולות אחרות, ובכך נבדלים הספינגוליפידים השונים של גופנו זה מזה. בראשית המאה ה-20, גילו שהספינגוליפידים הם מרכיבים עיקריים של מעטה המיאלין העוטף את העצבים. החוקרים מצאו שגלקטוצרברוזיד הוא הספינגוליפיד הנפוץ ביותר במוח האנושי, ושמחלות עצבים רבות מתבטאות בפגיעה במעטה המיאלין. במכתבו שאל ד"ר בריידי את פרופ' שפירא אם יהיה מעונין לעבוד איתו בהכנת ספינגומיאלין מסומן. ספינגומיאלין הוא הספינגוליפיד המצטבר ברקמותיהם של חולי ניימן-פיק. הוא הציע שפרופ' שפירא ישלח לו חומר הנוצר באחד משלבי הסינתזה המוקדמים של הספינגומיאלין, כדי שהוא יחדיר לתוכו את הפחמן הרדיו-אקטיבי בשלבים האחרונים של הסינתזה במעבדתו. פרופ' שפירא ענה שהוא מעונין מאוד בשיתוף הפעולה, והציע לנסות ולסמן תחילה גלוקוצרברוזיד, הספינגוליפיד הקשור במחלת גאושה. ד"ר בריידי לא הצליח להפיק את החומר המבוקש בניצולת טובה, והציע שיבוא למעבדתו של פרופ' שפירא לחודש-חודשיים כדי לנסות לסנתז את הגלוקוצרברוזיד בהדרכתו. פרופ' שפירא ענה שאין במעבדה שלו ציוד הדרוש לעבודה בחומרים מסומנים, והציע שהוא יבוא למעבדתו של ד"ר בריידי ויסייע בהשלמת הסינתזה. בראשית שנת 1964, הגיע פרופ' שפירא לארה"ב, ויחד עם ד"ר בריידי וד"ר ג'וליאן קאנפר סינתז גלוקוצרברוזיד מסומן בפחמן-14. אחרי השלמת הסינתזה, הם פתחו במחקרים הביוכימיים. הם מצאו שרקמות יונקים רבות מכילות אנזים המזרז את פירוק הגלוקוצרברוזיד תוך כדי ניתוק הקשר בין הגלוקוז והספינגוזין. אנזים זה, הקרוי גלוקוצרברוזידאז, מוצה מרקמת טחול אנושי, ונוקה חלקית. בהמשך לכך, הובררו התנאים הדרושים לפעילותו. לאחר מכן, בחנו החוקרים את פעילות הגלוקוצרברוזידאז בחתכי רקמות שהופקו מטחולים כרותים של שלושה חולי גאושה ומטחולים של בני אדם בריאים. הם מצאו שפעילות האנזים ברקמותיהם של החולים היתה מופחתת במידה ניכרת ביחס לפעילות בטחולים הבריאים. בדיקת חתכי טחול רבים אחרים הראתה שמחלת גאושה אכן נגרמת כתוצאה מחסר בגלוקוצרברוזידאז. הפעילות האנזימטית המוקטנת גורמת להצטברות אנומלית של ליפיד. ד"ר בריידי פנה לגורמים המתאימים וקיבל מענקי מחקר שאיפשרו לפרופ' שפירא להמשיך בעבודה המשותפת גם לאחר שובו לישראל. בשנת 1966, נתמנה פרופ' שפירא לעורך משנה של כתב העת "כמיסטרי אנד פיזיקס אוף ליפידס". ב-19 במאי, 1968, הוציא מכון וייצמן הודעה לעיתונות שבה נאמר:

אפשרויות למציאת אמצעי ריפוי לסוג מסוים של מחלות חשוכות-מרפא, המופיעות בעיקר בקרב הצאצאים של יהודי מזרח אירופה, הסתמנו לאחרונה בעקבות הישגי מחקר משותף בין מעבדתו של פרופ' דוד שפירא, מהמחלקה לכימיה במכון וייצמן למדע, לבין קבוצת מדענים ממכוני הבריאות הלאומיים של ארה"ב. מחקר זה, עקב הצלחתו הרבה, הובא לידיעת חברי וועדת התקציבים של הקונגרס האמריקאי כדוגמא טיפוסית לשיתוף פעולה פורה עם ארצות חוץ.

בנובמבר 1969, הגיש מכון וייצמן למדע תעודת כבוד לפרופ' שפירא בזו הלשון: "לדוד שפירא, פרופסור אמריטוס, במלאות 35 שנה לייסודו של המכון למחקר על שם דניאל זיו, ו-25 שנה לייסודו של מכון וייצמן למדע. פרופסור שפירא הצטרף בשנת 1935 למכון למחקר על שם דניאל זיו, כאחד מחלוצי המדענים אשר הניחו, בהנהגת ד"ר וייצמן, את היסודות להתפתחותו והתרחבותו של מכון וייצמן למדע. מחקריו הדגולים בתחום הכימיה האורגנית, בעבר ובהווה, זיכו אותו בהוקרת העולם המדעי והנחילו כבוד ויקר למוסד זה". תרומותיו המדעיות החשובות של פרופ' שפירא פורסמו בעשרות מאמרים בעיתונות המקצועית, ובשנת 1969, יצא לאור ספרו "כמיסטרי אוף ספינגוליפידס". פרופ' שפירא אומנם יצא לגימלאות בגיל 65, הגיל שבו חייבים לצאת לפנסיה במכון וייצמן, אך המשיך בשיתוף הפעולה עם ד"ר בריידי, והמשיך לקבל מענקי מחקר ממכוני הבריאות הלאומיים של ארה"ב ברציפות עד יום מותו. בעלון הפנימי של מכון וייצמן מאוקטובר, 1974, נאמר: "ראוי לציין כי עצם מתן המענק לפרופ' שפירא, אשר יצא לגימלאות, הינו דבר נדיר ביותר". בחקר הספינגוליפידים, פרופ' שפירא היה בר-סמכא עולמי שתרם תרומה ייחודית, ובזכות זה הוצע בשנת 1971 לקבלת פרס נובל זיכובכימיה. לכבוד יום הולדתו ה-70, הוציא כתב העת "כמיסטרי אנד פיזיקס אוף ליפידס" כרך מיוחד עם מאמרים מוקדשים לו. באפריל 1984, התקיים במכון וייצמן סימפוזיון בין-לאומי בן שלושה ימים לציון יום הולדתו ה-80 של פרופ' שפירא, בהשתתפותם של עשרות כימאים, פיסיולוגים ורופאים מישראל ומחו"ל. במסגרת הסימפוזיון הזה הוענקה לו מגילת הוקרה ובה כתוב לאמור: "לפרופסור דוד שפירא היקר, בהגיעך לגבורות, חברי המחלקה לכימיה אורגנית גאים להביע הוקרה לפעילותך שהחלה במכון זיו ונמשכה לאורך יובל שנים במכון וייצמן. מפעל חייך תרם רבות לקידום המחקר הכימי במכון וזכה להוקרה בעולם כולו בזכות רמתו המדעית הגבוהה ותרומתו המשמעותית לקידום הרפואה." סיפר ד"ר בריידי: "אין לך דבר אופייני יותר לדוד שפירא משיחה שהיתה בינו ובין ד"ר דונאלד ב. טאואר, מי שניהל בעבר את מכוני הרפואה הלאומיים של ארה"ב. לשאלתו מה גורם לדוד להיראות תמיד כה מאושר, ענה זה האחרון בפשטות: "אני אוהב את עבודתי!" ובמעמד אחר הסביר: "זאת הרגשה נעימה שתרמתי משהו למרות שהתחלתי בשלב מאוחר בחיי. תרמתי משהו בשטח שאני אוהב, ויצרתי כלים שישמשו את החוקרים לאורך ימים." בשנותיו האחרונות היה פרופ' שפירא--לפי עדות עצמו--"המוהיקני האחרון", השריד האחרון של חבורת המדענים שהגיעה לרחובות בשנות השלושים של המאה ה-20 במנוסתה מפני השלטון הנאצי, וניקלטה במכון זיו. באביב 1985, מספר חודשים לפני מותו של פרופ' שפירא, כתב ד"ר בריידי: "שיתוף הפעולה היוצא מגדר הרגיל בין מכון וייצמן ובין המכונים הלאומיים לבריאות ממשיך לשגשג כבעבר. מחקריו של פרופ' שפירא הסתייעו עד 1973 במימון ההתחלתי שהשגתי בשבילם. אחר כך הוחלף המימון הזה בחוזה מחקר חדש , העומד בתוקפו עד עצם היום הזה. פרופ' שפירא פרש בינתיים לגימלאות, אבל עבודתו מתקדמת בצורה מרשימה עד מאוד. הוא פיתח שיטה לסינתזה ולסימון של צראמידוטריהקסוז, והוא עוסק היום בסינתזה של גנגליוזידים ובהכנת נגזרות ציאנוגניות של גלוקוצרברוזיד. אנחנו מקווים להשתמש בכל החומרים האלה לצורך הייצור של מודלים חייתיים למחלת גאושה". פרופ' שפירא נפטר ב-23 ביוני, 1985. במכתב התנחומים לבתו, כתב ד"ר בריידי: "ציפינו בענין רב לביקורו המתוכנן של דוד בסוף יוני, והיה לנו הרבה על מה לדבר, במיוחד בקשר להישגיו בתקופה האחרונה. דוד היה אחד מחברי היקרים ביותר, ואחד מהעמיתים הקרובים ביותר שלי. עבודתו מהווה עדות עולם לכישוריו. הוא ייחסר לי מאוד". קרולה, אשתו של פרופ' שפירא, עבדה במסירות למען תושבי העיר רחובות במשך שנים רבות. כשהגיעו עולים מצפון אפריקה, היא ניהלה מועדון לנערות במעברה זרנוגה הסמוכה. בשנת 1965, עמדה בראש רשימת הליברלים העצמאיים בבחירות לראשות העיר רחובות. בשנת 1976, קיבלה את התואר "יקירת רחובות". קרולה שפירא נפטרה ב-11 בדצמבר, 1984. במכתב התנחומים לגב' ניצה כץ, נשיאת בני-ברית, סניף רחובות, כתב יחזקאל הרמלך, ראש העיר רחובות: "קרולה שפירא הקימה במרצה הרב את מועדון הקשישים של לשכת בני-ברית, ובמשך 18 שנה התמידה במסירות בניהול המועדון וביציקת תוכן שבועי לחייהם של באי המועדון". פרופ' שפירא ורעייתו הניחו אחריהם בת, שלושה נכדים, ושני נינים.