משתמש:רונה ברקת/מוסיקה מסכנת

מכל סוגי תקשורת ההמונים, מוסיקה היא זו שיש לה את ההשפעה הרבה ביותר. מוסיקה משפיעה על המוח, על אזור הקורטקס, האזור בו נמצאות מחשבות מופשטות. כך, המוח שלנו יכול לעבד את המוסיקה בלי ממש לחשוב על כך, מה שיכול להפוך את המוסיקה לממש מסוכנת (Godcher, 2005).

ישנה הסכמה על כך שמקור המוסיקה מתחיל בצורה מאוד פרימיטיבית, כבר בינקות. כלומר, ניתן לראות כי תקשורת דרך צלילים נמצאת אצל בני אדם כבר מההתחלה. צמיחת יצירה מוסיקלית משקפת את צמיחת בן האדם בכך שהיא מתחילה בצורה בסיסית מאוד בילדות ומבשילה עם הניסיון. באותה צורה, הדרך שבה בני אדם קולטים מוסיקה משתנה עם הגיל (Lawyer, 2005).

בשנת 1976 ג'ון קייג' טען "נראה לי שלכל רעש יש פוטנציאל להפוך למוזיקלי" (רעש, 2012). רעש הינו אחד המפגעים הסביבתיים המטרידים והנפוצים ביותר בעולם המודרני. חשיפה לרעש בעוצמה גבוהה ולאורך זמן גורמת לפגיעה בכושר השמיעה (Kryter, 1970). האדם נפגע ביכולתו לזהות צלילים חלשים (עוצמות סף). פגיעה זו יכולה להיות קבועה, או זמנית, שתחלוף לאחר מנוחה. אופי הירידה בשמיעה וחומרתה תלוי בגורמים פיסיקליים הקשורים הן במקור הרעש (עוצמה, תדר וכדומה) והן במאפיינים אישיים של הנחשף לרעש (אטיאס, גולד וסומר, 1989).

בנוסף למקורות רעש סביבתיים, צעירים רבים נחשפים מרצונם לעוצמות גבוהות של מוסיקה אלקטרונית ופופ, וזאת במקומות בילוי כגון דיסקוטקים, מופעי בידור המוניים וכן בצורה פרטנית על ידי האזנה למוסיקה דרך אוזניות (אטיאס, גולד וסומר, 1989). כאשר אדם מאזין למוסיקה כשהוא לבד, דרגת רוחניות המוסיקה יכולה להיות גבוהה יותר מאשר האזנה בקבוצה וזאת בגלל שהמאזין יותר ממוקד במוסיקה במצב הראשון. בנוסף, יש לציין כי כאשר יצירת מוסיקה הופכת להיות שגרתית, היא יכולה לאבד את יכולת השפעתה על המאזין (Lawyer, 2005).

אך יש הרבה מעבר לכך שמוסיקה יכולה לפגוע בכושר השמיעה. אמנם מדובר על מיעוט, אך מוסיקה מסכנת עלולה להוות גורם מסכן לאלימות והתאבדות כלפי מאזינים הנמצאים במצב לא מאוזן נפשית ורגשית (Christenson, Gentile & Roberts, 2003). המוסיקה היא רחבה, ומשקפת ספקטרום אנושי של רגשות ומחשבות. היא יכולה להוביל את הפרט מהתרגשות לעצבות ומלנכוליה, וההפך, תוך שניות מועטות (Lawyer, 2005). מוסיקה יכולה לשנות מצבי רוח ואף להעצים אותם. מצב זה נקרא בפסיכולוגיה עוררות (Arousal), שזו בעצם אחת הסיבות שמאזינים לה. גם סדר הצלילים, ואף הפסקתם, יכול לגרום לעוררות זו (ניתן לראות זאת בשימוש בסרטים). עוררות המוסיקה יכולה לפעמים להיות כל כך עצומה עד כדי כך שהיא לוקחת את מאזיניה למצב של רגיעה, שמפסיק להיות מצב של מודעות מועצמת והופך למצב של הסרת ה"אני". מוסיקה יכולה להוציא את מאזיניה ממצב נתון וליצור סביבה שונה לחלוטין סביבם. לשיר יש יכולת לשנות את הפרספקטיבה של מאזיניה על העולם הסובב אותם, וליצור "עולם מקביל" שבו הם חלק ממנו. מוסיקה יכולה לשמש גם כמקום מפלט לפרט, שישמש אותו כדי לשכוח את כל מה שקורה בחייו (Lawyer, 2005).

מוסיקה מעוררת תגובות רגשיות ופיזיות לא רק בגלל מאפייניה, אלא גם בגלל שהיא יוצרת מחדש ייצוג רגשי ונפשי של הרגע שבו היא הושמעה לראשונה. זיכרונות שמתעוררים יכולים להיות קשורים להתנסויות או רגשות שליליים, ואף להתנסויות בשימוש בסמים. למשל, אם אחד השתמש בסמים, וחווה "טריפ" רע, ובאותו רגע שמע שיר מסוים, כאשר ישמע את השיר הזה בשנית – יעלו לו זיכרונות מהטריפ, וכך יש סיכון שיתנהג בהתאם לאירוע הקשה שבעברו (Horesh, 2003).

מוות נמצא כאחד התכנים המרכזיים במוסיקה. רצח, התאבדות ואבדן הינם דוגמא לתכנים כאלה. תכנים מרכזיים נוספים הם על שברון-לב ובדידות. תכנים אלה "מתדלקים" את ראשי המאזינים, דבר היכול להוביל להזדהות איתה, ובהתאם – למעשים. ואכן, מוסיקה מסכנת יכולה להוביל להתאבדות, להרס עצמי ולעבריינות (Schimelpfening, 2012).

חלק מהמאזינים מדווחים כי מוסיקה משמשת כתפקיד מרכזי בחייהם, ואף דווח על ידי חלקם כי "מוסיקה היא חייהם". אבל מוסיקה בחייהם אינה משקפת היבטים חיוביים, אלא היא משחקת תפקיד מרכזי בהרס-עצמי ובהתנהגות אובססיבית. בהתאם, ניתן לראות כי רבים מהם דיווחו על איבוד שליטה על רגשותיהם והתנהגותם לאחר האזנה למוסיקה (Horesh, 2007).

אמנם מוסיקה מסכנת מובילה להתאבדות, הרס עצמי, ביטחון עצמי נמוך, דיכאון עבריינות ואנטי-סמכותיות, אך יש לציין כי היא לא הגורם היחיד (Hargreaves & North, 2006). מועדוני לילה ומקומות בילוי יכולים להוות מתחמים פוטנציאליים לפעילויות עברייניות המאופיינות בשימוש באלכוהול, בשימוש בסמים ובמכירתם ובאלימות פיזית ומינית. ניתן לראות את פעילויות אלו במקומות בהם מושמעת מוסיקת היפ-הופ, ראפ, רוק כבד ומוסיקת ריקודים אלקטרונית (טראנס, האוס וטכנו) (Anderson & Kavanaugh, 2007).

רבים חקרו את הקשר בין מוסיקה פופולרית לבין התנהגויות שליליות בקרב בני נוער. רוק כבד וראפ קיבלו את המשקל הכבד ביותר במחקר (Took & Weiss, 1994). נמצא כי בני נוער שהראו העדפה למוסיקת רוק כבד נטו להשתמש בסמים ולקבל ציונים נמוכים בלימודים (Bleich, Weaver & Zillmann, 1991), להיות בעלי קשיים בלימודים או בעלי חוסר מחויבות סביב חינוך, והראו עלייה ברמת העבריינות (Jou, Levine & Singer, 1993). לבני נוער הקשורים למוסיקת רוק כבד ישנה נטייה גבוהה יותר לאי-זהירות, התנהגויות מסכנות חיים, שימוש בסמים וסקס לא-בטוח. בנוסף, זוהה קשר בין מוסיקת רוק כבד והתאבדות ובעיות פסיכיאטריות.

חשיפה למוסיקת ראפ יכולה להוביל את מאזיניה לקבלת אלימות כדבר נורמטיבי וכך גם ניתן לנבא שהם בעצמם יבצעו מעשי אלימות (Gatto, Jackson & Johnson, 1995). סוגים מסוימים של מוסיקת ראפ מפיקים גישות שליליות כלפי נשים, קבלה סביב אלימות כלפי נשים, וקבלה של התנהגות אנטי-סוציאלית (Hansen & Hansen, 1990).

יש לשים לב כי כל סוג מוסיקה יכול לגרום להרס בצורה האופיינית לו. למשל, השערות אינטואיטיביות של חוקרים וביקורת מצד הציבור והמדיה על מוסיקת רוק כבד מתמקדות סביב "שחיתות" (Binder, 1993). כלומר, ישנה דאגה סביב הובלת מאזינים לחיים שבהם ישנו שימוש בסמים ובאלכוהול, התנהגות לא זהירה סביב סקס, ולהתאבדות. הרעיון הכללי הוא שמוסיקה זו מובילה את המאזינים לה לדרך הסוטה מהישר והתנהגויות של הרס עצמי. במילים אחרות, רבים מאמינים שמוסיקת רוק גורמת לסטייה אצל בני נוער ומערערת את המארג המוסרי בחברה (Christenson, Gentile & Roberts, 2003; Kay, 2010). ובאמת, ניתן לראות מממצאי מחקר כי ישנו קשר בין שיעורי התאבדות בקרב בני נוער אמריקאים לבין קריאת מגזינים על רוק כבד (Hargreaves & North, 2008).

לעומת זאת, כאשר מבקרים את מוסיקת הראפ, התמקדות זו משתנה. הביקורת העיקרית סביב מוסיקה זו מצביעה על "סיכון לחברה". כלומר, כיצד מאזינים למוסיקה זו בעצם מהווים סיכון לחברה כולה. ניתן לראות דאגה סביב כך שמוסיקת ראפ עלולה לגרום למאזיניה לבצע מעשי אונס, רצח, אלימות ומעשים נוספים היכולים לפגוע בחברה. ניתן לראות שבקשר להשפעות מוסיקת ראפ, יש פחות חשש כלפי המאזינים עצמם (Fried, 2003).

ישנה השערה שהבדלים בביקורות אלו נובעים משני תהליכים קשורים. תהליך אחד הוא מוצא – ראפ מקושר לקהל שחור ורוק כבד מקושר לקהל לבן. תהליך שני הוא קבוצת החברות. מתייחסים למוסיקת רוק כבד כמוסיקה ש"ילדינו" מאזינים לה, ואילו הקהל של מוסיקת ראפ נתפס כזר. מעריצי ראפ נתפסים כגברים צעירים, אורבניים ושחורים, בעוד שמעריצי רוק כבד נתפסים כגברים צעירים, פרבריים ולבנים. בעוד שהציבור מודאג מכך שמעריצי רוק כבד משליכים את חייהם ואת עתידם, הוא אינו מודאג בכלל לגבי מעריצי ראפ, חוץ מכך שהם יכולים להוות עליו כאיום. הבעיה היא שתפיסה זו נשמרת, למרות שהיא לא נכונה. בעיה נוספת היא שסטריאוטיפים אלו גורמים למאזיני ראפ להאמין בהם, להתנהג בהתאם וכך לפתח תכונות כעס, עוינות, והתנהגות אגרסיבית ועבריינית (Fried, 2003).

ניתן להבחין כי ההשערות אוששו. מעריצי מוסיקת ראפ נוטים יותר להוות סיכון לחברה. זאת בהתייחס לפשע כלפי אחרים, פעילות בכנופיה ואגרסיות. ומעריצים של רוק כבד נוטים יותר להתנהגויות של הרס-עצמי. בנוסף, מעריצי הראפ באמת שייכים יותר ל"אחרים" במאפיינים הדמוגרפיים שלהם (Hodge, Ingram, Jackson & Lewandowski, 1997).

ניתן לראות את משמעות הבדל זה גם על פי רצון המאזינים להידמות למוסיקאים. המאזינים למוסיקת רוק כבד נוטים להרס עצמי גם עקב זאת שמוסיקאים הקשורים למוסיקת רוק כבד, היו מעורבים בהתאבדות מתוקשרת ושימוש יתר בסמים. בניגוד לכך, מוסיקאים הקשורים למוסיקת ראפ, היו מעורבים ברציחות (כקורבנות או כחשודים), ולכן המאזינים להם נטו להרס חברתי. אם כן, התנהגויות המוסיקאים משפיעות על תדמית המאזינים להם (Fried, 2003).

אפשר לחשוב שהבדלים אלה נובעים מהמאפיינים האישיים של המאזינים. אך ניתן ללמוד ממחקרים שנעשו לגבי השערה זו, שזה לא נכון (Epstein, Pratto & Skipper, 1990; Mitchell, Rubin & West, 2001). ממצאים מראים כי אין הבדל משמעותי ברמת האגרסיות בין המעריצים משני הסוגים, או בהתנהגות בעייתית הכוללת גם הרס עצמי וגם פעילות עבריינית (Fried, 2003).

יש לציין כי מלומדים רבים נמנעים מלטעון שלמוסיקה ישנה השפעה סיבתית ישירה על בעיות אלו. לפי רבים מהחוקרים, פחות מדובר על כך שמוסיקה מייצרת בני נוער בעייתיים, אלא מדובר בבני נוער בעייתיים שנמשכים לסוגי מוסיקה מסוימים (Fried, 2003; Hargreaves & North, 2008; Kay, 2010), שיכולים בסופו של דבר לסכן אותם (Capers, 2009).

מועדונים מהווים "נקודות חמות" לפעילות עבריינית. במחקרים נמצא כי ישנם שישה סוגים עיקריים של פשע וקורבנות המתרחשים במקומות בילוי בהם מושמעת מוסיקה מסכנת: (1) שימוש בסמים לא חוקיים (מריחואנה, אקסטזי, קוקאין, קריסטל מתאמפטמין, סמי הזיה, וסמים נרקוטיים בעלי מרשם); (2) מכירת סמים לא חוקיים; (3) עבריינות רכוש; (4) ונדליזם; (5) תקיפה פיזית; (6) תקיפה והטרדה מינית. ניתן לראות את פעילויות אלו, לרוב, במקומות בהם מושמעת מוסיקת היפ-הופ, ראפ, רוק כבד ומוסיקת ריקודים אלקטרונית (הכוללת טראנס, האוס וטכנו) (Anderson & Kavanaugh, 2007).

מוסיקה אינה משפיעה רק על בני אדם. ניתן ללמוד ממחקרים רבים כי כאשר מושמעת מוסיקה מרגיעה, כגון מוסיקה קלאסית, לבעלי חיים – הם נרגעים, נחים, נהיים שקטים, ופחות לחוצים. אך כאשר מושמעת להם מוסיקה "מסכנת", כגון רוק כבד ומטל, הם נעשים פחות שקטים, יותר לחוצים, יכולת הירפאותם נחלשת, והם נהיים אגרסיביים יותר. אם כן, מחקרים אלו נותנים דגש נוסף על השפעת מוסיקה מסכנת (Hargreaves & North, 2008).

מוסיקה משנה את המבנה הכימי במוח בדומה לשימוש בסמים לא חוקיים מסוימים. ישנם אנשים המשתמשים במוסיקה כמו שאחרים משתמשים בסמים – מאזינים למוסיקה מסוימת כדי להצליח לצאת מהמיטה בבוקר, או נרגעים עמה כשחוזרים מהעבודה, משתמשים בה כדי לבצע מטלה אחרת באותו הזמן ועוד. כנאמר קודם, האזנה למוסיקה נוטה להפעיל את אותו אזור במוח שאחראי על תחושת העונג, על ייצור והפרשת דופמין. עם זאת, לא כל מוסיקה תיצור אצל כל אחד את השינוי הזה במוח, זה תלוי בטעם המוסיקלי האישי (Levitin, 2006). אם כן, ניתן לסכם זאת ולומר ש"המוסיקה חזקה כמו הסם הכי מזיק ומסוכנת כמו הנשק הכי רב-עצמתי. וכמו כל נשק, חייבים להשתמש במשנה זהירות כאשר מאזינים לה" (Lawyer, 2005, p. 34).

סוגי מוסיקה מסכנת

יש לציין כי ישנן מספר גישות באשר לסוגי מוסיקה מסכנת. לאחר סקירת ספרות מקיפה (ברקט; כותר – הספרייה המקוונת של ישראל; מפתח חיפה למאמרים בעברית (IHP); מאגרי המידע של מכון הנרייטה סאלד;Academic OneFile; APA PsycNET; Cambridge Journals; Criminal Justice Collection; Dissertation & Theses; GALE; Google; Google Scholar; HeinOnline; Oxford Music Online; ProQuest; Psychoanalytic Electronic Publishing; RILM Abstracts of Music Literature; Sage Journals Online; SpringerLink; Web of Knowledge; Wiley Online Library), קובצו ששת הסוגים.

רוק כבד

לרוק כבד יש צליל חשמלי ואלקטרוני שבו מתבטאים כעס, זעם, סירוב וניכור. אחת התכונות המרכזיות של הרוק היא צליל "מלוכלך", בעל עוצמה ורעש. התפיסה המסורתית של קול צלול וערב מתחלפת, והדגש מושם על קולות סדוקים וצרודים, זימרה מונוטונית ושימושים בלתי מקובלים בקול, כגון גניחות, לחישות, צעקות וצווחות. כלי נגינה מרכזי במוסיקה זו הוא גיטרה חשמלית, אך יש גם שימוש רב בכלי מקלדת אלקטרוניים חשמליים (הבי מטאל, 2012).

רוק כבד מהווה אידיאולוגיה של חתרנות מתמדת כנגד כל מה שנתפס כ"מרובע" וכשייך לעולם המבוגרים. מוסיקה זו מביעה התנגדות רגשית ושכלתנית לכל מה שנתפס כנורמטיבי ומקובל, וביטוייה עשויים לנוע מאווירה דיכאונית וקודרת ועד להתפרצות צעקנית ויצרית. נמצא כי מתבגרים מאזינים למוסיקת רוק כבד כאשר הם נמצאים במצב רוח שלילי והיא עוזרת להם להפיג את כעסם. נמצא כי המוסיקה משמשת כסם הרגעה, כדי להקל על הכעס ולהשיג שליטה. לעומתם, מתבגרים אחרים דיווחו כי כאשר הם מאזינים למוסיקה זו עם חברים, זה משרה עליהם אגרסיה, ומוביל אותם לדחף לעשות מעשים אלימים. כלומר, זוהי השתקפות, ולאו דווקא סיבה לפזיזות ולייאוש (רגב, 1995). הבעיה היא שחלק מהמאזינים לרוק כבד בפרט, ולמוסיקה מסכנת בכלל, אינם מסוגלים (לפחות לא בצורה יעילה מספקת) למשוך את עצמם חזרה למציאות, ולמה שנדרש מהם (Arnett, 1996). להקות לדוגמא בסוג זה הן: מטליקה, איירון מיידן, איי.סי.די.סי ועוד.

ראפ

ראפ מבוצע עם ליווי של מקצב או מוזיקה, או בלי – בסגנון א-קפלה. מבחינה סגנונית, ראפ מבוצע לרוב במהירות יחסית והוא מקיף תחום רחב שבין דיבור, נאום, פרוזה ושירה. לעתים, שימוש במונח ראפ לסגנון מוזיקלי מכוון לתיאור סגנון מונוטוני קצבי, שהדגש בו הוא על ראפינג מילולי (Perkins, 1996).

מוזיקת ראפ מתבלטת כמוזיקת מחאה בוטה וברורה. הטקסטים המועברים בה כוללים גסויות, קללות והתרסות, כמו גם תשבחות עצמיות והתייחסויות מיניות בוטות. הסגנון מזוהה עם תרבות שכונות עוני ופשע בארצות הברית, ורבים מהראפרים משתייכים לכנופיות רחוב (גנגסטרים) ואף היו מעורבים בפרשיות פשע, כמו סנופ דוג שהואשם ברצח ובאונס, 50 סנט שהיה סוחר סמים ואף נשלח לכלא, טופאק שהנהיג כנופיית פשע אלימה, ישב בכלא ובסופו של דבר נרצח, ואמינם שהשתמש בסמים ונשלח לכלא כמה פעמים (ראפ, 2012).

מוסיקת ריקודים אלקטרונית – רייב, טכנו וטראנס

מוסיקה זו, כתופעה תרבותית וחברתית, הינה תולדה של התפתחויות טכנולוגיות בתחום המחשוב והתקשורת. זוהי עבודת מחשב, שאינה משתמשת בכלי נגינה או בקול בני אדם. המחבר יוצר, עם מכשור מתאים, מוסיקה מורכבת ורבת שכבות. כלומר, זוהי מוסיקה אנונימית, שאין בה מבצע, זמן או נגן, כדמות להזדהות והערצה על ידי קהל המאזינים. יתרה מזאת, אין טקסט שניתן לדקלם אותו תוך כדי ההופעה או ההאזנה ולהזדהות עם תוכנו (חורש, 2007; Horesh, 2003).

לסוג מוסיקה זה ישנו אופי לא-אינדיבידואליסטי. יעדו בעיקרו לריקודים והוא מכתיב את קצב הריקוד והאווירה במסיבה. מוסיקה זו מושמעת בעוצמה רבה כדי לאפשר כניסה טוטאלית לחוויה, ללא הפרעות של גירויים אודיטוריים סביבתיים. מוסיקה זו גורמת לרצון לזוז תוך חוויה מאוד חושית, ורצון להישאב לתוך המוסיקה ולשכוח את צרות היום-יום. נראה שמוסיקה זו מכוונת לאפשר למאזיניה והרוקדים לצליליה לשחרר אגרסיות. הרכב לדוגמא בסוג מוסיקה זה הוא "אינפקטד משרום" (חורש, 2007; Sacks, 2006).

מוסיקה מזרחית (ים-תיכונית ישראלית)

"מוסיקה מזרחית" שמכונה גם "מוסיקה ים-תיכונית ישראלית" (Horowitz, 1994) מאוד מורכבת. במקור, מוסיקה זו היא סוג כלאיים שנוצר על ידי יהודים ישראליים יוצאי ארצות המזרח התיכון וצפון אפריקה. תחילת היווצרות מוסיקה זו היא בשנות ה-70 של המאה הקודמת. היא נשענת על שורשים של מוסיקה פופולרית טורקית, יוונית, ערבית ותימנית בתוך מבנה של מוסיקת פופ מערבית. מסיבה זו היא איננה ניתנת לזיהוי עם שורשים אתניים מוגדרים, אלא מתייחסת לפן-מזרחי (Finegold, 1996).

ישנה הבחנה בין שני סוגי שירים מזרחיים: (1) מוסיקה שמחה, קצבית, שמרוממת מצב רוח; (2) שירי דיכאון, המכונים "ייבכי" (מלשון "בכי" בערבית). בדרך כלל ישנו שימוש במושג "מזרחית" כשם כולל למוסיקה שמחה ודיכאונית כאחת, ובמושג "מזרחית כבדה" ככינוי לשירים שתוכנם רגשות אובדן וייאוש, רחמים עצמיים, שימוש בסמים וחיים בבתי סוהר. כלומר, למוזיקה מזרחית מגוון סגנונות, החל מסגנון "קל" וקליט של זמרים כמו אייל גולן, ועד לסגנון "כבד" של זמרים כמו זוהר ארגוב ואבי ביטר (חורש, 2007; מוזיקה מזרחית, 2012).

המילים והמוסיקה של הסגנון הכבד מעוררים רגשות דיכאון וייאוש. המאזינים נמשכים למוסיקה זו כאשר הם במצב רוח שלילי. זאת כנראה כי היא משקפת את הרגשתם, והם מזדהים עם המילים, והזיכרונות שהשיר מעלה מובילים לרגשות של רחמים עצמיים וחוסר ערך (Horesh, 2003).

שנסון רוסי/בְלַטְנַיַה פֵסְנִיָה ("שירי עבריינים")

שנסון ובלטניה פסניה הם שני ז'אנרים קרובים של שירים ברוסית, בעלי הקשרים היסטוריים, תרבותיים וחברתיים מסועפים. ניתן לשייך את מוסיקה זו לשירי דיכאון, בהיותם בעלי תכנים הקשורים תמיד לחיי עבריינים והווי בתי סוהר. מוסיקה זו בעלת טקסטים עם שימוש רב בז'רגון עברייני ובקללות, ובנויים מסיפור עלילה, בשפה עממית וסגנון השירה והנגינה היו במקור לא מקצועיים. בתרבות העבריינית הרוסית, שימוש כבד בסמים עד כדי התמכרות נחשב כבגידה ולכן שירים בז'רגון זה אינם מדברים ישירות על סמים. עם זאת שירים אלו מקושרים בעקיפין לשימוש בסמים מתוך שהם קשורים למכלול חיים הכולל חבורות רחוב, עיסוק בפשע וישיבה בבתי סוהר. דוגמאות לזמרים השייכים לסוג מוסיקה זה הם גרגורי לפס, אלכסנדר רוזנבאום, ומיכאיל קרוג (ברובל-גולובכנה, 2001; חורש, 2007).

מוזיקת קאנטרי ("אנטי שימחה")

מוסיקה זו היא פשוטה, הרמונית וקליטה. היא מתאפיינת בעיקר בכלי מיתר (כמו בנג'ו, מנדולינה וגיטרה אקוסטית) ובכלי נשיפה פשוטים (כמו מפוחית) ומורכבים יותר (כמו אבוב). סוג מוסיקה זה מכיל תכנים על מוות, שברון-לב, ובידוד. מממצאים עולה כי האזנה למוסיקה זו גורמת לעלייה בדיכאון ובמספר ההתאבדויות. דוגמא לזמרים בולטים במוזיקת הקאנטרי הם: ג'וני קאש, דולי פרטון וכריס כריסטופרסון (קאנטרי, 2012; Maguire & Snipes, 1994).