משתמש:Elakasirer/ארגז חול

קולנוע איטלקי

ההיסטוריה של הקולנוע האיטלקי התחילה כמה חודשים אחרי שהאחים לומייר רשמו כפטנט את הסינמטוגרף, כשהאפיפיור ליאו ה 13 צולם למשך כמה שניות כשהוא מברך את המצלמה.

השנים הראשונות

תעשיית הקולנוע האיטלקי התעצבה בין השנים 1903-1908, על ידי שלושה אירגונים גדולים- "סינס" שברומא, ושתי חברות אחרות בעיר טורין "אמברוסיו" ו "קולנוע איטליה". חברות אחרות קמו לא מאוחר יותר במילאנו ונאפולי. שלושת החברות האלו מהר מאוד השיגו הפקות ברמה גבוהה ויכלו לשווק את התוצרים שלהם בתוך איטליה ומחוצה לה.

אוונגארד

בין השנים 1911 ו 1919 איטליה הייתה הראשונה שהתחילה תנועה אוונגארדית חדשה בתחום הקולנוע, כשהיא מושפעת מתנועת הפוטוריזם. ב 1916 נחתם מניפסט צילום פוטריסטי על ידי פיליפו מארינטי, ארמדו ג'ינה, ברונו קורה, גיאקומו בלה ועוד. לפוטוריסטיים הקולנוע היה אידיאל של צורת אומנות, התחלה של מדיום חדש שיכול לפעול על ידי מהירות, אפקטים מיוחדים ועריכה.רוב הסרטים הפוטוריסטים של הזמן הזה נאבדו. אף על פי זאת מבקרים רבים אומרים ש"תאיס" של אנטון גיולו ברגאגליה, מ 1917, הוא אחד הסרטים המשפעים ביותר ובעלי השראה רבה לקולנוע הגרמני האקספריוניסטי.

סינסיטה

עד 1930 הפשיזם האיטלקי יצר לוח סקירה רחב לתרבות פופולרית, המינהלה הציעה עם הסכמתו המלאה של מוסליני, את יצירתו של מבנה חשוב מאוד לקולנוע האיטלקי. נבחר אזור בדרום רומא שבו תבנה עיר שלמה לכבוד הקולנוע, שנקראה בשם "סינסיטה" העיר נבנתה כדי לספק את כל מה שצריך ליצירת סרטים: תיאטרון, ציוד טכני, ואפילו בתי ספר לצילום לתלמידים צעירים. אפילו היום הרבה סרטים מצולמים רק בסינסיטה. באותו זמן יצר מוסליני חברת הפקות ארצית, ובכך היוצרים היו מסודרים מבחינה כלכלית, (יוצרים אלו כללו אפילו מתנגדים פוליטים) וכך נוצרה רשת תקשורת מעניינת ביניהם, אשר יצרה מספר חברויות וקשרים בין תרבותית. בימאים אשר עובדים בסינסטה כוללים את רוברטו רוסליני פרדריקו פליני ומיכאלנג'ו אנטוניוני.

ניאו-ריאליזם

עם תחילת המלחמה, הרבה עבודות הופקו לצורך התעמולה, המושג ניאו-ריאליזם הוזכר לראשונה בסרט של לוצ'ינו ויסקונטי, "אובססיה" 1943, הוא נחשב על ידי רבים הסרט הניאו-ריאליסטי האיטלקי הראשון. אף על פי כן ב1942 אלסנדרו בלאזטי, הפיק את הסרט "הליכה בעננים", שמספר על עובדים צנועים, ונחשב על ידי אחרים לסרט הניאו-ריאליסיטי הראשון.

לא עבר הרבה זמן ואחרי המלחמה הניאורליזם התפוצץ, עם יצירות שלא נשכחו כמו הטרילוגיה של רוסליני "רומא, עיר פתוחה" 1945, "פסיה" 1946 ו"גרמניה שנת אפס" 1948. ועם שחקנים יוצאים מן הכלל כמו אנה מגנני, כנסיון לתאר את הקושי הכלכלי תנאי המורל והשינויים במנטליות הציבורית בחיי היום יום. בנוסף בגלל שסינסיטה הייתה תחת כיבוש הפליטים, סרטים צולמו בחוץ, בדרכים ההרוסות של המדינה הכנועה. הז'אנר הזה מהר מאוד הפך להיות כלי פוליטי חשוב, למרות שברוב המקרים בימאים הצליחו לשמור גבול ברור בין אומנות לפוליטיקה.

תרבות החיים ושירה היוו שילוב הרמוני בעבדות של ויטוריו דה סיקה, שכתב וביים יחד עם סיסרה זאווטיני, בין היצירות: "נעלים מבריקות" 1946, "גנב האופניים" 1948, "הנס בימלאנו" 1951. "אומברטו די" 1952 הראה איש זקן ועני עם הכלב הקטן שלו אשר מקבץ נדבות כנגד הכבוד שלו בבדידות של החברה החדשה. העבודה הזאת היא כנראה יצירת המופת של דה סיקה ואחת העבודות החשובות בקולנוע האיטלקי. היא לא הייתה הצלחה מסחרית ומאז היא שודרה בטלויזיה האיטלקית רק מספר פעמים. וזאת הייתה כנראה התקפת האלימות השקטה ביותר שנראתה לעין כנגד החוקים של הכלכלה החדשה, המנטליות החדשה, הערכים החדשים, עובדה זאת משלבת בתוכה גם השקפות שמרניות וגם השקפות מודרניות.

ניאוראליזם ורוד וקומדיה

נאמר אחריי אומברטו די ששום דבר לא יכול להתווסף לניאוראליזם, כנראה שבגלל זה הניאוראליזם הסתיים בפעול עם הסרט הזה, יצירות שבאו אחריו פנו לעבר עולם קל יותר אולי אפילו יותר מדוייק על שיפור התנאים של המדינה. והז'אנר הזה נקרא " הניאוראליזם הוורוד" . הטרנד הזה איפשר לשחקניות להפוך למפורסמות אמיתיות, כמו סופיה לורן, ג'ינה לולובריגידה, סילבנה פמפניני, לוסיה בוסה, ברברה באוכט, אלינורה רוסי דראגו, סילבנה מאנגאנו, קלאודיה קרדינל, וסטפניה סנדרילי. לא עבר הרבה זמן הניאוראליזם הורוד התחלף ב"קומדיה האיטלקית", ז'אנר מיוחד. התפתח על קו אידיאלי-הומוריסטי אשר דיבר מאוד ברצינות על נושאים חברתיים חשובים.

בשלב הזה על הצד היותר מסחרי, התופעה של טוטו, שחקן נפוליטני אשר הוכרז כשחקן קומי גדול מאוד, התנפצה. הסרטים שלו (בדרך כלל עם פפינו דה פיליפו וכמעט תמיד עם מריו קסטליני) ביטאו משהו כמו סאטירה ניאורליסטית, עם משחק מוגזם, אך גם עם אומנות המשחק הדרמטית שלו. "מכונת סרטים" אשר הפיק עשרות סרטים כל שנה, היצירות שלו חזרו על עצמן לעיתים תכופות, הסיפור האישי לו ( נסיך שנולד בצד שעני של נפאל) הפרצוף המעוות שלו ,הבעות החיקוי המיוחדות והמחוות שלו, יצרו פרסונה ייחודית שהפכה אותו לאחד האיטלקים האהובים של ה 60'.

הקומדיה האיטלקית נחשבת בדרך כלל שהתחילה עם הסרט של מריו מוניסלי- עיניין גדול ברחוב מדונה, אשר נשאב מסרטו של פיאטרו ג'רמי, "גירושים איטלקיים" 1961,במשך הרבה זמן השתמשו בהגדרה הזאת כדרך העלבה והשפלה ויטוריו גאסמן, מרסלו מסטוריאני, אוגו טוגנאסי,אלברטו סורדי, קלאודיה קרדינאל, מוניקה ויטי ונינו מנפרדי היו מבין הכוכבים של הסרטים האלה, אשר מתארים את השנים שבה הכלכלה שכתבה את עצמה, סוג של חקר אתינולוגי עצמי. ב 1961 דינו ריסי ביים את "חיים קשים" ואז "חיים קלים" שעכשיו נחשב לסרט פולחן, אחריו באים גם- "המפלצות" "בשם האנשים האיטלקיים" ו"ריח של אישה". העבודות של מוניסלי כוללות גם "המלחמה הגדולה" "המארגן" "אנחנו רוצים את הקולנלים" "רומן פופולרי" ו "החברים שלי".

חרבות וסנדלים

עם שחרורו של הסרט הרקולס ב 1958, בכיכובו של סטיב ריבס האמריקאי, תעשיית הקולנוע האיטלקי הרוויחה כניסה לשוק הקולנוע האמריקאי. הסרטים האלה, שרבים מהם קשורים למיתולגיה או לתנך, היו סרטי דרמה/הרפתקאות דלי תקציב והייתה להם משיכה מידית מהקהל האמריקאי והאירפואי, חוץ מהסרטים הרבים שכיכבו שחקנים שרירים כהרקולס, גיבורים כמו סמפסון והגיבור האיטקלי הבדוי מצ'יסטה גם היו נפוצים. לפעמים התעלמו מהחוקים ואיפשרו לבימאים חדשים כמו סרג'יו לאונה ומריו באבה להשתתף כאמצעי לפרוץ לתוך תעשיית הקולנע, סרטים כמ של מריו בבה "הרקולס בעולם רדוף" נחשבים לעבודות מקוריות בזכותם. ככל שהזאנר גדל והתפתח התקציבים גדלו, כמו בסרט 1962 "גלאדיאטור 7" סרט על מסך רחב, עם סטים מרשימים," רוב סרטי הפלפיום" היו בצבע, בזמן שסרטים איטקים קודמים היו בשחור לבן.

הספגטי המערבי

בעקבות שיגעון החרבות והסנדלים ז'אנר דומה "הספגטי המערבי" התרומם והיה פופולרי גם באיטליה ומחוצה לה. הסרטים האלה היו שונים מסרטים מערביים אחרים, על ידי כך שצולמו באירופה בתקציבים מוגבלים אבל אופיינו בצילומים מגוונים. הסרטים מז'אנר זה שהיו הכי פופולרים היו של סרג'יו לאונה כמו "טרילוגית הדולרים" בכיכובו של קלינט איסטווד ובהלחנתו של אנוי מוריקונה, הגדירו את הז'אנר ביחד עם "היה היה פעם במערב". סרטים כמו "הם קראו לי טריניטי" ו "טרינטי הוא עדיין השם שלי" בכיכובם של באד ספנסר וטרנס היל, גם נחשבו לסרטי ספגטי מערביים אשר שילבו בין אווירה מערבית מסורתית לבין קומדיה איטלקית.

אנשי קולנוע

איטליה יצרה הרבה מאוד אנשים חשובים הכוללים גם את פדריקו פליני, מיכאלנג'לו אנטוניוני, רוברטו רוסליני, ויטוריו דה סיקה, אטורה סקולה, סרג'יו לאונה, דריו ארגנטו, פייר פאולו פסוליני, ברנרדו ברטולוצ'י, פרנקו זפירלי, מריו בבה, סרג'יו קרובוקי, לוסיו פולוצ'י, מריו מוניסלי, מרקו פררי, אליו פטרי, ארמנו אולמי, אומברטו לנזי, לינה וורטמוליר ולוצ'ינו ויסקוניטי. העבודות של במאים אלו לעיתים קרובות נפרשו לאורך עשורים וז'אנרים,

פרסי האקדמיה של סופיה לורן

ב 1961 סופיה לורן זכתה באוסקר לשחקנית הטובה ביותר לתפקיד של אישה שנאנסת במלחמת העולם ה2 עם בתה המתבגרת, בסרט ויטו דה סיקה- "שתי נשים" היא הייתה השחקנית הראשונה שזכתה באוסקר בסרט זר והאישה האיטלקיה השנייה כגיבורה בסרט, (אחריי אנה מגאני).

מתח/אימה

במהלך 1960 ו 70 אנשי קולנוע איטלקיים כמו מריו בבה, ריקרדו פרדה, אנטוניוני מרגריטי ודריו ארגנטו פיתוח את הזאנר "גיאלו" סרטי אימה שהפכו לקלאסיקות ורבי השפעה במדוניות אחרות. הסרטים המייצגים היו "יום ראשון השחור" "טירת הדם" "עיוות של עצב המוות" "הציפור עם נוצת הקריסטל" "אדום עמוק" ו "הפתעה" לאור ההצלחה של סרטי ג'יימס בונד, תעשיית הקולנוע האיטלקי עשתה חיקויים רבים בז'אנר "מרגל אירופאי". בשנים 1964-1967. לאחר הבום של סרטי ה:שוקומנטרי" ב 1960 ואילך, כמו הסרט "עולם הכלבים" במהלך שנות ה70 ותחילת ה 80 הקולנוע האיטלקי הפך ביןלאומי עם סרטי אימה אלימים, הסרטים האלו הופקו בעיקר לשוק הוידאו ונחשבו לעידן "הוידאו המגעיל" באנגליה. במאים בז'אנר הזה ככלו את לוסיו פליצ'י, ג'ו דאמטו, אומברטו לנזי ורגרו דאודטו. חלק מסרטיהם נתקלו בבעיות באנגליה , לאחר החוק "הקלטות וידאו" ב 1984 זה הפך לעבירה על החוק למכור עותקים של סרטים כאלו. מספר מדינות מחייבות את אולפנים באיטליה בהגבלות חמורות כדי להתקבל מאחר וסרטי 1970 "ניצול נאצי" שעוררו השארה לסרטים אמריקאים כמו "ליסה היאזאב של האס אס" עבודות מסוג אלה של האיטלקים כוללות הצגה מאוד מפורטת של ניצול אסירים במחני ריכוז. הסרטים האלה עדיין אסורים באנגליה ובארצות אחרות.

סרטי אקשן/פשע

פוליטסג'וטסקי, זהו ז'אנר של פשע וסרטי אקשן, שנותרו באיטליה בשנות ה60 המאוחרות. ובגיעו לשיא הפופולריות שלהם ב 1970 שחקנים איטלקים ידועים רבים שיחקו בסרטים אלו אשר נקראים גם פשע אירופאי, פשע איטלקי פשוט, כוללים את אליאן דלון, הנרי סילבה, פרד וויליאמסון, צ'ארלס ברונסון, תומאס מילאן ורבים אחרים.

משבר 1980

בין סוף 1970 ואמצע שנות ה 80 הקולנוע האיטלקי היה במשבר, "סרט האומנות" נפרדו מסרטים מסחריים איטלקים אחרים. בין הסרטים האומנותיים הגדולים, של עידן זה היו סרטים של פליני וארמנו אולמי אשר זכו בפרסים רבים בפסטיבלים כמו ונציה והאוסקר. במהלך זמן זה סרטי" זבל" היו פופולרים באיטליה, סרטים עם מעט מאוד ערך אומנותי סרטים אלו הגיעו לשיאם בזכות התגרות בטאבו האיטלקי, הם היו בעיקר מלאים בסקס.

1990 ועד היום

דור חדש של בימאים עזר להחזיר את הקולנוע האיטלקי לרמה בריאה מאז סוף 1980. כנראה שהסרט הכי מוכר בתקופה זו הוא "סינמה פרדיסו" כאשר גוז'פה טורנאטורה זכה עליו באוסקר לסרט הזר הטוב ביותר. זה הוביל אחריו את הזכייה ב 1992 של גבריאל סלבאסוטר על הסרט "מדיטרנו". ושוב ב 1998 כאשר רוברטו בניני זכה ב שלוש אוסקרים על הסרט "החיים יפים" ב 2001 הסרט של נני מורטי "החדשר של הבן" קיבל פרס דקל הזה בפסטיבל קאן.

ב2007 הבמאי האמריקאי קוונטין טרנטי אמר " הקולנוע האיטלקי החדש הוא מדכא, סרטים שראיתי לאחרונה הם כולם אותו הדבר, הם מדברים על בנים שגודלים או בנות שגודלות, או משברים של בין בני זוג, או חופשות של נפגעי נפש" הוא קיבל ביקרות מהמדיה האיטלקית, והשחקנית סופיה לורן אשר אמרה "איך הוא מעז לדבר על קולנוע איטלקי כשהו לא יודע כלום על קולנוע אמריקאי?"