משתמש:Juliassaf1/טיוטה
מוטי מזרחי[עריכת קוד מקור | עריכה]
אמן וידאו, פיסול ומיצג, נולד ב- 1946
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מוטי מזרחי, יוצא עירק, נולד בשכונת שבזי בתל אביב וגדל בשכונת (שיכון פליטים) רמת ישראל. בגיל 8 החל לסבול ממחלה אוטואימונית שבאה לידי ביטוי בדלקות פרקים חמורות ואשפוזים תכופים. הפגיעה בגופו ובפרט ברגליו, באה לידי ביטוי ברבות מעבודותיו.1
״המוגבלות בעיני היא מקפצה, הזדמנות לחרוג מהמעגל הרוטיני. הפגיעה הפיזית אצלי יכלה להביא לידי דרדור ושקיעה אבל היא העלתה אותי מבחינה רוחנית. זה המשוב ההדדי בין הגוף והרוח״.2
השכלה אמנותית[עריכת קוד מקור | עריכה]
1969-1974 למד במחלקה לאמנות בצלאל, ירושלים
עשייה אמנותית[עריכת קוד מקור | עריכה]
מוטי מזרחי הוא מהאמנים המוערכים והבולטים בישראל, מיצגיו נחשבים לעבודות מפתח באמנות הישראלית ופסליו מוצבים בערים רבות בישראל.
מזרחי משתמש בהומור ואירוניה עצמית בעבודותיו בדגש על פגמי הגוף האנושי ובמקביל עוסק בדיכוי החברתי והפוליטי של קבוצות מוחלשות. מזרחי עוסק בנפילה, בחלוציות אלימה ובשבר. כשהוא מתדיין עם ההבטחה החברתית הגדולה של הציונות הוא מכניס את המגבלות הגופניות שלו כמשל. מזרחי הוא אמן טוטאלי והוא מתפקד בה בעת כקורבן וכשליח האלים, כאמן שהוא גיבור אבל גופו שבור.
מזרחי הושפע רבות מג׳וזף בויס ופעל מתוך הזדהות עם האמן הבודד, הנביא והמרפא. בתחילת שנות ה-70 החל מזרחי ליצור מייצגים שקשורים בנכותו ובתהליכי ריפוי רוחניים, בסוף שנות ה-70 אף שימש כגורו מרפא לקבוצת אנשים שחברה אליו.
בזמן לימודיו בבצלאל ב- 1973, הציג שלושה ממיצגיו הקאנונים: ב״ויה דולורוזה״ מזרחי תועד צועד ברחובותיה הצרים של ירושלים, במסלול שעשה ישו בעיר העתיקה, כשהוא נושא על גבו את דיוקנו ונתמך בקביו, כעול היותו אמן ונכה שמקדיש את חייו לאמנות על מנת לרפא את החברה.
בעבודה זאת, היתה דואליות, הוא היה הקורבן וגם המשיח. ב״מלך ירושלים״ הוא מצולם בהר הזיתים כשהוא יושב על כיסא, קביו לצדיו, חובש לראשו מעין כובע צילינדר עשוי נייר וצופה אל העיר העתיקה מהכיוון שדרכו המשיח אמור להיכנס אליה, כמו מלך הגבעה שצופה על העיר הקדושה אך המלך נכה וחלש וב״בצק״ קיים יחסים עם אשתו כששניהם עטופים בבצק ומגיבים לחומר.3
במהלך שנות ה-70, מזרחי חבר לאמני אסכולת המדרשה לאמנות שנהגו לקיים מפגשים קבועים אצל רפי לביא: תמר גטר, מיכל נאמן, יאיר גרבוז, נחום טבת, אפרת נתן, דויד גינתון ודגנית ברסט שהגיעה מבצלאל
בשנות ה-80 החל ליצור פיסול פיגורטיבי בעזרת אסיסטנטים, בשנת 1987 ייצג את ישראל בביאנלה בסאו פאולו ובשנת 1988 נבחר לייצג יחד עם צדוק בן דויד את ישראל בביאנלה בונציה תחת אוצרותו של אדם ברוך4.
נבחר שוב לייצג את ישראל בביאנלה בולנסיה ב- 2004.
ב-1980 בתל -חי במסגרת הביאנלה הראשונה לפיסול הישראלי, שנערכה, מזרחי הציג מופע מורכב בשם ״שעת היונה״ על רחבת הדשא ליד חצר תל חי. ״בעקבות פעולות של נשים בלבוש ובעירום, המניחות ואוספות ביצים על הדשא, מזרחי החל לנוע ל הדשא ואיבר מינו צבוע לבן. בעודו גורר בחבלים צמיג ממולא בקופסאות קרטון ומאחוריו צעירה המגוננת עליו עם מטריה ועוד ארבעה יחדים הפוסעים מאחורי הצמיג, הופעלו הממטרות והאמן החל להטיל את מימיו על אחת מהן. באותו רגע שיחררו הילדים יונים מתוך קופסאות הקרטון לרגלי אנדרטת האריה השואג. הוא מתפקד כשאמאן המפעיל כוחות של התעלות רוחנית (ריחוף היונים) ובמקביל במעשה ההשתנה, מבזה את אידיאל הגבורה וההקרבה הצבאית״5.
בשנת 2000 יצר פרויקט פיסולי תחת השם ״רואנדה- קזנובה״ שעסק בניצול נשים והוצג בתערוכת יחיד גדולה במוזיאון חיפה לאמנות6.
ב-2004 הציג תערוכת יחיד שהתפרשה על שלוש גלריות והייתה סוג של גרסה עכשווית למיצגיו בשנות
ה- 70. התערוכה כללה את המיצב ״נהי״ בגלריה דביר, המיצב ״תשוקה״ בגלרית שלוש ומיצב ״רחמים״ בגלריית המדרשה. כל אחד משלושת המיצבים מקווה להציף שאלות על זהות ומקומיות.
במיצב "תשוקה" מזרחי מבקש לפתות אותנו להתבונן מבעד לחור הצצה שנקבע בקיר הפרדה אדום/כתום החוצה את חלל הגלריה. אם נתפתה, אנו עשויים למצוא את עצמנו עומדים במקומו של מציצן, כמו מבקרים בפיפ שואו. הסיטואציה המביכה של הצצה חטטנית אמורה לגרום למתבונן תחושת אשמה, שמזרחי ניסה להעצים עוד באמצעות השתלת צמד עדים מפתיעים מאחורי המתבונן – יגאל עמיר ומרדכי ואנונו.
במרכז המיצב "נהי" נחשפה העבודה "מאחורי השאהיד" – וילון שעליו רקומים משפטי אהבה מתוך שיר של אום כולתום. החלל עצמו הוסב למקשת אבטיחים, ועל אחד מקירותיו הוקרנה דמותו של הזמר המוסלמי אמיר שאסר, השר שירי געגועים למולדת.
במיצב "רחמים", חלל הגלריה התמלא בעשרות הליכוני-נכים תועים שעליהם מגבות ורודות, ובפנסי תאורה המכוונים לשום מקום. הצופה, שלא נשאר לו מקום בחלל הגלריה, נאלץ להתבונן בתערוכה מבחוץ.7
ב-2014 בתערוכה ״איך בין א מענטש״ (אני בן אדם) הציג מזרחי רישומים שהחל לרשום ב-2010 לאחר שגופו החל לבגוד בו ולאחר הפסקה של שלושה עשורים בהם נמנע מלהציג רישום. בתערוכה זאת התמקד בדמות היהודי הגלותי שבחולשתו מצא חוכמה וכוח. שמשון העלוב האנטי גיבור מהעשור האחרון של מזרחי, ההיפך מהצייד הכנעני ״נמרוד״ של דנציגר, נושא על כתפיו איל ברזל המנגח את חומת האטימות והאנטגוניזם החברתי8. מזרחי עוסק במצב הישראלי בראי גופו וחייו
בין יצירותיו הפיסוליות הידועות: ״אנג׳לו אנג׳לו (1986), ״רוכבת השלום״ (1986), ״בוקר טוב רחובות״ (1996) ו״עין השמש״ (2006)
הערות שוליים:
1.דנה גילרמן, חיים ארסי לימד אותי מה זאת הטעיה, הארץ 7.9.2004
2. טלמור דניאלה, רואנדה קזנובה, חיפה: מוזיאון לאמנות 2000
3. ענת ברזילי, אנוכי במזרחי, כלכליסט, 29.6.2017
4. הביאנלה בונציה 1988- הביתן הישראלי: מוטי מזרחי וצדוק בן דויד, עורך: ברוך, אדם, ירושלים: משרד החינוך והתרבות, 1988
5. גדעון עפרת, הרצל מזרחי, המחסן של גדעון, מאי 2013
6. טלמור דניאלה, רואנדה קזנובה, חיפה: מוזיאון לאמנות 2000
7. יעל עומר, יש מה לראות, ווינט, , 2.9.04
8. איתן בוגנים, תערוכה- מוטי מזרחי, מלך אביון, הארץ, מאי 2014
קישורים חיצונים:
הרצל מזרחי, המחסן של גדעון עפרת
להוסיף קטלוגים וספרים מרכזיים על יצירתו תחת הכותרת
לקריאה נוספת
מידע רלוונטי בקטלוג הספרייה של מוזיאון תל אביב
https://telavivmuseum-primo.hosted.exlibrisgroup.com/primo-explore/search?sortby=rank&vid=972MTL_INST_V1&lang=iw_IL
.
 |
דף זה אינו ערך אנציקלופדי
| |
| דף זה אינו ערך אנציקלופדי | |