משתמש:Naidav2424/סופיסט (דיאלוג אפלטוני)

לסופיסט ניתנות שבע הגדרות.

הגדרה ראשונה:

הסופיסט מתעסק באומנות "רוכשת" (בלתי יצרנית, כזו שהמושא שלה כבר קיים), שהיא למעשה סוג של ציד. בפרט, הסופיסט שייך לתחום הציד של בעלי החיים היבשתיים, ומתוכם הוא צד בני אדם. הוא עושה זאת על ידי פיתוי ולא על ידי אלימות. הפעילות שלו נוגעת לאנשים בודדים, ולא לציבור. הוא משתמש בחנופה ובהנאה שהוא גורם לצעירים שאותם הוא מלמד, והוא גובה מהם כסף.

הגדרה שנייה, שלישית ורביעית:

הסופיסט מתעסק בסוג אחר של אומנות "רוכשת" שהוא מקח וממכר. הוא מוכר דברים שלא הוא הכין. הוא עובר מעיר לעיר ולכן איננו רוכל אלא סוחר. מה שהוא מוכר הוא סיפוק של צרכי הנשמה, ובפרט הוא מוכר את מומחיותו בנוגע למידה הטובה. האורח מבהיר שקיימים גם סופיסטים שמתפקדים כרוכלים ואינם נודדים מעיר לעיר, וכאלו שכן סוחרים בתחום המדעים בדברים שהם עצמם הכינו (אלה הן ההגדרה השלישית והרביעית לסופיסט).

הגדרה חמישית:

הסופיסט מתעסק דווקא בסוג שלישי של אומנות "רוכשת" והוא האומנות הקרבית. הקרב שהוא מנהל הוא בין מילים, כלומר הוא עסוק בויכוח. הוא אינו מתעסק בויכוחים משפטיים ציבוריים אלא בפולמוסים פרטיים. כיוון שנושאי הויכוח שלו הם צדק ועוול הרי שהוא מתעסק באריסטיקה. הוא עניינו סתם מפטפט אלא מקבל שכר על ההתנצחויות שלו.

הגדרה שישית:

הסופיסט מתעסק באומנות של טיהור, ובפרט בטיהור הנשמה. האומנויות המטהרות במקרה של הגוף הן הגימנסטיקה והרפואה [השווה גורגיאס]. בקלקלות הנשמה אפשר לזהות שני מינים: ישנו חלק שדומה למחלה גופנית ויש חלק שדומה יותר למלחמת אזרחים [stasis]. המין שדומה יותר למחלה כולל פחדנות, פריצות וחוסר צדק (הניגודים של המידות של אומץ, מתינות וצדק). במקרה שדומה למלחמת האזרחית ישנו מאבק פנימי בין חלקים שונים של הנפש, אשר מוביל לשחיתות שלה. מצב זה הוא תוצאה של חוסר איזון וחוסר פרופורציה בנפש, והוא לפיכך מצב מכוער. זהו מצבה של הנשמה שיש בה סכלות. עבור הגוף, הגימנסטיקה מטפלת בכיעורו והרפואה במחלותיו. באותו אופן, החינוך מטפל בכיעורה של הנפש והענישה מטפלת במחלותיה. הסכלות הרלוונטית שבה מטפלת ההוראה של הסופיסט היא זה של האדם שחושב שהוא יודע את שאינו יודע, זהו מצב של איוולת. הסופיסט איננו מטפל במצב זה באמצעות תוכחות אלא באמצעות שיטה חינוכית של שאילת שאלות וקבלת תשובות מן התלמיד, עד אשר התלמיד מבין מהם הדברים שאותם אינו יודע והיוהרה שלו מסולקת. לשיטה זו קורא האורח אלנכוס (כלומר, השיטה הסוקרטית, המנוגדרת לדעת אפלטון לשיטה הסופיסטית), והוא אכן מודה שאולי הוא מייחס במקרה זה לסופיסטים אומנות שהם כלל אינם זכאים לכך שתיוחס להם.

הגדרה שביעית:

הסופיסט מתעסק באומנות של חיקוי. הוא מחקה את האופן בו נשמעת ידיעה באמצעות הדיבור, בעוד שאין לו כלל ידיעה בתחומים שעליהם הוא מדבר. באופן החיקוי שלו, הוא איננו דומה לציירים ששומרים על הפרופורציות המקוריות של מושאי החיקוי שלהם, אלא לפסלים שמכינים פסלים גדולים ומשנים את הפרופורציות כך שהחלקים העליונים לא ייראו קטנים מדי מתחתית הפסל. הגדרה זו מעוררת באורח את השאלה כיצד תיתכן בכלל סברת שווא, ייצוג כוזב של ידיעה, והיא זו אשר סביבה מתנהל שאר הדיאלוג. רק לאחר שיבינו האורח ותאיטטוס כיצד סברת שווא היא אפשרית, הם יקבלו את ההגדרה השביעית לסופיסט בסיום הדיאלוג.