פעם, בשובי מן העבודה, הודיעו לי במפתיע שעלי להגיע למחסן מסוים במחנה, שאת טיבו לא הכרתי עד אז. במהרה התברר לי שהמחסן משמש סניף דואר. לאחר שהזדהיתי מסרו לי מזוודה גדולה למדי, קלת משקל. מן הכתובת התברר לי שנשלחה מהורי לגרוס-מסלוויץ. לעולם לא אדע מה הייתה תכולת המזוודה בעת שנשלחה. אני יכול לשער שהורי הניחו בה בגדים ומזון לפי הבנתם. נטלתי את המזוודה וחזרתי לשטובה שלי, פתחתי אותה ומצאתי אותה כמעט ריקה. נמצאו בתוכה כיכר לחם שחור, קשה כאבן, וצנון שחור. אין לדעת מי רוקן אותה – אם אנשי מרקשטט או גרוס-מסלוויץ, אולי מישהו רוקן אותה עוד בדרך. בתמימותי ניסיתי להתלונן לפני האחראים באותו המחסן, אך נדחיתי בתירוץ שעלי להסתפק במה שיש ולהיות מרוצה שלא נענשתי או הולקיתי בשל עצם התלונה. אני זוכר שהתיישבתי על דרגשי, המזוודה על ברכי, חתכתי את הלחם לפרוסות, בקושי נגסתי בלחם היבש והקשה – מי יודע מתי נאפה – ובצנון. אוכל זה ערב כל כך לחכי. דמיינתי כי טעם לו כמאכל אגוזים. לא יכולתי להתאפק ולשמור חלק מן הלחם למחרת. כל כך רעב הייתי שכיליתי את הכל...
היה גם מעט אוכל אחר ששימש תוספת מכריעה לתפריט. יכולנו להשיגו בעיקר בהתחלה, עד תחילת 1943. בעת ההיא עדיין הורשינו להתכתב עם הבית ולקבל משם דואר מבוקר ומצונזר היטב. ההתכתבות התנהלה בגלויות רשמיות, כתובות בגרמנית, לפי השכלתו של הכותב, ולתוכה שורבבו מילים רב משמעיות, מוסוות מפני המצנזרים. דואר זה, שכלל גם חבילות זעירות, נוצל בידי כולנו. כך קיבלתי את המזוודה. הותר לנו גם לקבל דואר מסחרי במעטפה מרופדת שהייתה אמורה להכיל דגם של מוצר חסר ערך כספי. בשיטה זו נשלחו מהבית מוצרי מזון כמו פתיתי קמח אפויים או שתי פרוסות לחם קלוי וכדומה. כל עוד היה אפשר לקבל דואר מסוג זה נהנינו מתוספת מזון כלשהי שיכולנו לאכול אותה או להחליפה במשהו אחר. משלוחים אלה היו הקשר היחיד עם הבית, במקרים שעדיין נותר מישהו מבני משפחה בחיים.
— אביב בעלטה: אבדן הנעורים בבנדין ובמחנות, מאת: דב זלמנוביץ
