– אחרי תפלת “מנחה גדולה” נכנסים שנינו, חותני ואני, אל תוך מרכבת הדואר.
הייתה המרכבה עשויה תבנית תבה ארוכה, ולה דלת-כניסה גם שתי זגוגיות גדולות לשני דופניה מימין ומשמאל. ובתוך המרכבה שני ספסלים רפודים למושב שנים שנים מן הנוסעים. אחד בראש והשני בתווך. ואז בשעה שאנחנו נכנסים כבר יושבת לה על הספסל שבראש אחת הגבירות, אשה נכרית, והיא לבושה אדרת פרוה יקרת ערך ממבחרי עורות הכבשים מתולתלי השער המבריק בשחרוריתו, שבמדינת קרים, ועל לקדקדה כובע שעיר שמראהו צהוב. ופניה מעולפים צעיף של משי דק העשוי משכיות.
אין לחותני הרצון לשבת על הספסל שבראש המרכבה. הוא, חותני, בל תשלוט בו עינא בישא, יהודי כרסני. גם אדרת הפרוה אשר לו עבה היא… ישיבת-צפופים אשר כזאת לא יאה לו אף לא לשכנתו הגברת… מוחל הוא על כבודו.
– “לו יותר נוח לשבת יחידי על הספסל שבתווך”.
זזה מרכבת הדואר ממקומה לעשות דרכה. יושב אנכי על מושבי בפנתי, כשפני מופנים אל הזגוגיה שבדופן משמאל, ומעיין בספר “פנים יפות” על התורה, אשר לבעל ה“הפלאה”, ושכנתי הגברת יושבת לה גם היא על מושבה, בפנתה, וכשפניה מופנים אל הזגוגיה שבדופן מימינה, קוראת היא באיזה ספר הכתוב פולנית.
ובטרם עברה שעה קלה שוכב כבר חותני, משתטח מלוא קומתו, על הספסל שבתווך, ראשו שקוע בצוארון הזקוף של אדרת הפרוה וקול נחרו הולך מסוף המרכבה ועד סופה.
— מִפּנְקַס-זִכְרוֹנוֹתַי: מִזִכְרוֹנוֹת יְמֵי בַּחֲרוּתִי, מאת: דוד ישעיהו זילברבוש
