אבל כשירדת למטה ונכנסת ללב העיירה המשורג והמעוקל, מאחורי בית הכניסה, הרי הנך בעולם שמלפני מאתים שנה, ברחובות המעוקמים, שבהם עומדים מלון צ’טרלי ובית המרקחת הישן, רחובות שהוליכו לפנים לעולם הפתוח הפרוץ של הארמונות ובתי האחוזות הגדולים...
ברחובות האזרחים הישנים הצטופפו מחנות בתי כורים ישנים ומושחרים משני צדי הדרכים. ומיד לאחריהם באו שורות בתים וורודים חדשים ויותר גדולים, שמילא את העמק: בתי הפועלים הצעירים. ואחריהם שוב, בשטח גבעות הארמונות, נתקלו תמרות עשן בתמרות קיטור, ומטלית אחרי מטלית של שורות בתי לבנים אדמדמים ציינו את ישובי הכורים החדשים, לפעמים בקרקעית העמקים, לפעמים בניוול איום בשיפולי אופק הגבעות. וביניהם, באמצע, השרידים הבלויים של אנגליה הישנה, אנגליה של עגלות הדואר ובתי האכרים, אפילו אנגליה של רובין הוד, שבה היו הכורים מחוץ לשעות עבודתם משחרים לציד בגנבה מתוך עגמת חושי הספורט המדוכאים.
הה, אנגליה שלי! אבל איזוהי אנגליה שלי? הבתים האנגלים המפוארים היו נאים בצילומים ויצרו קשר מדומה לימי המלכה אליזאבט. בתוכם בתי האחוזה הנאים מימי המלכה הטובה חנה. אבל פיח ירד והשחיר את הטיח האפור, שחדל זה כבר להיות מוזהב. ואחד אחרי אחד הלכו הבתים ונעזבו. עכשיו הלכו ונהרסו. ובתי האכרים – הרי הם מטליות גדולות של בתי לבנים בנוף הנואש.
