בכלל היו כל מעשיהם של הבולשביקים בימי שׁבתם בפינסק תוהו ופעלם אפס. היה מין ערבוביה של מעשׂים בלי מטרה, בלי מחשבה וכווּן. העקר היה להרבות שאון, לנאום נאומים ולהעלות אבק, למען יחשבו, כי הם עושים דבר מה.
מלבד העיתונים הקומוניסטיים, שׁהיו מתקבלים בעיר מן חוץ, סֻדרה בעיר גם מערכת, שהוציאה עיתון מקומי. אבל גם העיתונים מחוץ, גם העיתון המקומי לא היו נמכרים. היו מדביקים אותם בפנות הרחובות, ומי שרצה לדעת מה נשׁמע בעולם, היה אנוס לעמד שעה ארוכה ברחוב על רגליו ולקרא אותם. פעם אחת פניתי אל המערכת המקומית ובקשתי, שימכרו לי טופס אחד, אבל השׁיבו את פני. מדוע? אין טעם בדבר. “כך נהוג אצלנו”.
גם דואר סֻדר בעיר, והמכתבים נשלחו, ז. א. צריכים היו להשׁלח, חנם, בלי בולים. “הדואר צריך לשׁמש את הצבור חנם אין כסף”, כך גזרה חכמתם העליונה שׁל הקומוניסטים. הצבור שמח לקראת החדשה הזאת והתחילו כותבים מכתבים ומביאים אותם אל משרד הדואר. אבל גם אחד מהם לא נשלח לתעודתו, כלם נשארו “בדואר”. גם מן החוץ לא היו מתקבלים מכתבים ע“י הדואר, אלא ע”י הזדמנויות.
... מְשַנֵי סדרי החיים הצליחו אמנם להרס ולעקר הרבה, הרבה מאד מן הישן ולמוטט את המשׁטרים הקודמים, אבל לבנות ולהקים סדרים אחרים לא שׂמו לב, על כן רבה המכשלה ועצמו הקלקולים.
— מגילת פורענויות, מאת: אברהם אשר בן אריה דוד פינשטין
