קו טעינה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Plimsoll line.png

בספנות, קו טעינה מסמן את עומק הציפה המרבי עבור כלי שיט. קרוי גם קו פלימסול, על-שם חבר הפרלמנט הבריטי הלורד פלימסול, שקבע אותו בתחילת הרבע האחרון של המאה ה-19.

בעבר היו כלי השיט טעונים כמעט עד לסיפון העליון, דבר שיצר סיכון אדיר לכלי השיט ולאנשי הצוות. לאחר מקרי טביעה רבים ואובדן בנפש, קבע הלורד פלימסול את קו הטעינה, אותו אסור לעבור, וזאת על מנת ליצור "מרווח בטיחות".

הקו מסומן באמצעות צורה של עיגול ולידו "סולם". הסולם מציין את השוקע המרבי בכל אחד מהמצבים:

  • אזור "קייצי" S: אזור נוח להפלגה (אינו קשור בהכרח לעונות השנה).
  • אזור "חורפי" W: אזור סוער והשיט עלול להיות מסוכן (אינו קשור בהכרח לעונות השנה).
  • אזור טרופי T: אזור שהמים בו חמים יחסית למקומות אחרים.
  • מים מתוקים F: מים מתוקים (לא מי ים).
  • מים מתוקים אזור טרופי FT: אזור עם מים מתוקים חמים מהרגיל.

הסיבה להבדלים בין האזורים הוא המשקל הסגולי של המים: מים מתוקים בעלי צפיפות קטנה יותר לכן כלי שיט בעל אותו משקל יהיה שקוע יותר מאשר במי ים. מים טרופיים חמים יותר ולכן צפיפותם קטנה יותר מאשר מים קרים יותר. מים מתוקים טרופיים צפופים אפילו פחות ולכן כלי שיט הטעון עד קו זה, כשיגיע למים קרים יותר, השוקע שלו יגדל ויגיע לקו הקיץ (S).

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]