שיחה:יהושע יגל
הוספת נושאשם משפחתו[עריכת קוד מקור]
שאלתי את אחד מתלמידיו הראשונים ושמו היה יוגל ולא יגל. לתשומת לבכםהצב הירוק 03:04, 26 בספטמבר 2007 (IST)
- הוא כתב את שמו יהושע יגל, ומבטאים "יהושע יוגל". החזרתי את שם הערך לקדמותו. ראו גם בכל הקישורים החיצוניים. דוד שי 07:19, 3 באוקטובר 2007 (IST)
מה בדיוק הבעיה בערך?
ש ל ו ם ל כ ו ל ם
חיפשתי בכל רחבי הערך וגם בחלק מהקישורים המוצעים ןלא מצאתי את שם אביו של הרב. אפילו בלוח הפופולארי "דבר בעתו" חיפשתי בתאריך כ"ו בכסלו,ומצאתי: תשס"ז. נפ' הגאון מורנו ר' יהושע יגל בעל "נתיבות יהושע" וראש מתיבתת "נועם"-רמת גן זצ"ל. לבקשתי לקבלת שם האב השיב לי העורך כי גם הוא איננו יודע, שכן לו ידע היה כותב אותו, כמובן.
אולי אי מי מהקוראים יוכל לעזור ???
בברכה,
חיים נינקיש,
גבעת שמואל
- שם אביו מרדכי. לבנו היחיד הוא קרא על שם אביו. גרש - שיחה 01:38, 3 בדצמבר 2010 (IST)
הנה חומר עליו שאפשר לצרף לערך[עריכת קוד מקור]
מתוך כתב הנימוקים להענקת פרס ישראל לרב יגל בתשס"ו (הוא לא קיבל את הפרס)
הרב יהושע יגל/ קורות חיים ונימוקים:
הרב יהושע יגל נולד ב-1916 בעיירה פיאסק שבפולין. בגיל 11 נשלח לישיבת סלונים שבה כיהן דודו, הרב שבתאי יגל, כראש הישיבה. אחריה למד בישיבת קלצק, בראשות הרב אהרן קוטלר – מי שהקים לימים את עולם הישיבות האמריקני שלאחר השואה (כשעמד בראש ישיבת ליקווד). ב-1936, והוא בן 20, עלה הרב יגל לארץ, והצטרף לישיבת "מרכז הרב" (במקביל עבד כפועל בניין, שילוב של תורה עם עבודת כפיים, שבו יתמיד כל חייו בטיפוח מסור של הגינה שליד ביתו). ב-1940 עבר לתל-אביב כדי ללמוד משפטים. ארבע שנים למד, אבל כמה בחינות שהחסיר מנעו ממנו את התואר. הוא לא השלים את התואר, משום שבינתיים נמשך למעשה החינוכי. אלה היו ימים שבהם העולם הציוני-חילוני משך אליו רבים מבני הנוער הדתיים והחרדיים; העולם שבו גדלו נתפש אנכרוניסטי, "עולם הולך ונעלם". רוב בוגרי בתי-הספר היסודיים הדתיים לא המשיכו כלל לתיכונים דתיים. אלה שנשארו דתיים העדיפו ללכת בכובע ברט במקום בכיפות, כדי שדתיותם לא תהיה מודגשת מדי (לימים נולדה "הכיפה הסרוגה", מאותו צורך ליצור סמל דתי מודרני לא אנכרוניסטי). ב-1940 החל יגל לארגן שיעורי תלמוד בשעות אחר-הצהריים לתלמידי בתי-הספר הדתיים. מהשיעורים האלה נולדה אחר-כך "ישיבה לנוער", שכללה גם לימודי חול, הגרעין של מוסד הישיבה התיכונית. ב-1945 יזמו ראשי תנועת "נוער מזרחי" (תנועת הנוער של "המזרחי"), ישראל סדן ומיכאל ליברמן, הקמתה של ישיבה תיכונית קבועה. הם רצו למקם אותה במקום כפרי, מרוחק מפיתויי העיר. הבחירה נפלה על פרדס-חנה, שבה היה קיים סניף של ישיבת קלצק מפולין. הרב יגל היה מועמד טבעי לעמוד בראש המוסד החדש, בשל קשריו הן עם הנוער הדתי התל-אביבי והן עם ישיבת קלצק. כך נולדה "אם הישיבות התיכוניות", מדרשית נע"ם (נוער מזרחי). הבחירה ברב יגל התגלתה כאידיאלית: הוא היה נלהב למעשה החינוכי, וגם הבין שהדרך למשוך את חניכיו תהיה באמצעות ההוכחה שההתמסרות ללימודי קודש לא תמנע מהם להצטיין בכל מה שהצטיינו בו עמיתיהם החילונים, מושאי קנאתם. כמי שהיה בעצמו חבר "ההגנה" מיום עלותו לארץ, הוא עודד את תלמידיו לתרום בעצמם למשימות הגנה, "לכבוש את הארץ" ברגליהם, ולהצטיין בכל תחום פעילות: רבנות, רפואה, משפטים, ולימים גם היי-טק וכלכלה. את תכונתו של "דור הכיפות הסרוגות", לרצות להשתלב ולהצטיין בכל תחומי החיים בישראל, ניתן לזקוף במידה רבה לפעולתו של הרב יגל. יחד עם שותפו ישראל סדן, דאג הרב יגל שמהפכה זו לא תישאר רק נחלתם של בני הערים הגדולות ובעלי היכולת הכלכלית. המדרשיה בלטה בין הישיבות התיכוניות הגדולות באינטגרציה האמיתית שהיתה בה: בני "האליטות" מירושלים וגוש דן לצד בני ערי הפיתוח ושכונות המצוקה (שרבים מהם זכו לסבסוד שכר לימודיהם).
הרב יגל עמד בראש המדרשיה במשך 46 שנים, תקופה יוצאת-דופן בכל קנה-מידה. הוא זכה לאהבתם ולהערצתם של אלפי תלמידיו, בשל תכונת המסירות המוחלטת שלו. בעולמו רק המדרשיה והתלמידים היו קיימים; שום תפקיד רבני או ציבורי אחר לא עניין אותו. יתר על כן: הוא המשיך ללוות את אלפי בוגריו גם שנים רבות לאחר לימודיהם; מגיע לכל חתונה ושמחה שאליה הוזמן (ולהבדיל, לכל אבל); מתעניין אצל כל בוגר שפגש למצבם של שאר הבוגרים ממחזורו או בוגרים אחרים שהכיר. אלפי תלמידיו ממשיכים לעשות כך לגביו.
ב-1991, בהיותו בן 75, פרש הרב יגל מניהולה השוטף של המדרשיה, אבל נשאר ללמד בה שיעורי תלמוד ודרשות חינוכיות, עד לשנים האחרונות ממש.
הרב יגל זכה להוקרה רבה על פעלו:
ב-1998 זכה בפרס החינוך מטעם משרד החינוך.
ב-2001 זכה ב"פרס ירושלים למנהיגות רוחנית וקהילתית" מטעם העצרת העולמית של המנהיגות האורתודוקסית בעולם היהודי.
וביוני 2001 זכה בתואר ד"ר מטעם אוניברסיטת בר אילן.
הוא ראוי גם לפרס ישראל, וזאת משלוש סיבות עיקריות: האחת- כמופת אישי של מחנך המסור ללא חשבון לתלמידיו, לאורך שנים ארוכות וגם לאחר שנות לימודיהם. השנייה – כאחד ממובילי מפעל הישיבות התיכוניות ושותף מרכזי ביצירת שינוי חברתית משמעותי מאין כמותו בחברה הישראלית: יצירת "דור הכיפות הסרוגות" – טיפוח של "גאוות יחידה" ורצון הצטיינות לבני הציונות הדתית; תופעה שהולידה כאמור רצון השתלבות והצטיינות בכל תחומי החיים (ולא רק בתחום התורני, למרות שהרב יגל עצמו בא מעולם הישיבות). בראשוניות ובהתמדה במפעל זה הרב יגל הוא "תאומו" של הרב משה-צבי נריה, שכבר זכה בעבר בפרס ישראל. עם זאת, בשונה מהרב נריה, שהדגיש במיוחד את התחום התורני ותחום ההתיישבות, אצל הרב יגל בלטה ההכוונה והעידוד להצטיינות בכל תחומי החיים. ואמנם, בוגרי המדרשיה בולטים בין בוגרי הישיבות התיכוניות במגוון המקצועות שהם עוסקים בהם, וכאמור גם בגיוון החתך החברתי-כלכלי שממנו הם באים. ושלישית – זהו נימוק שאיננו נוגע אישית לרב יגל, אולם הוא נראה תקף בעיתוי הנוכחי. בשנה זו, שבה ספגה הציונות הדתית ואנשיה מכה ציבורית לא קלה, עם התמוטטות מפעל ההתיישבות בגוש קטיף, דומה שיש ערך ציבורי מיוחד להענקת הפרס הממלכתי הגבוה ביותר לאחד מבולטי המחנכים בציונות הדתית - כמעין מסר מפייס, כי בצד העובדה שמוסדות הממלכה (הכרעות הממשלה והכנסת, שמומשו בידי הצבא והמשטרה) גרמו כאב לא קל לבני הציונות הדתית ולתפישת העולם שהם מאמינים בה (לפחות רובם), החברה הישראלית יודעת להעריך ולכבד את המיגזר הזה ואת מפעלו החינוכי.
קישור שבור[עריכת קוד מקור]
במהלך מספר ריצות אוטומטיות של הבוט, נמצא שהקישור החיצוני הבא אינו זמין. אנא בדקו אם הקישור אכן שבור, ותקנו אותו או הסירו אותו במקרה זה!
--Matanyabot - שיחה 10:03, 4 במאי 2013 (IDT)
קישור שבור 2[עריכת קוד מקור]
במהלך מספר ריצות אוטומטיות של הבוט, נמצא שהקישור החיצוני הבא אינו זמין. אנא בדקו אם הקישור אכן שבור, ותקנו אותו או הסירו אותו במקרה זה!