גבירתי הנאווה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
גבירתי הנאווה
Ladymfair.jpg
עטיפת ה-DVD של הסרט "גבירתי הנאווה". בתמונה: אודרי הפבורן כאלייזה דוליטל, ומתחתיה רקס האריסון כהנרי היגינס
מלחין פרדריק לאוו
שם במקור My Fair Lady
ליברטיסט אלן ג'יי לרנר
מבוסס על "פיגמליון"
מאת ג'ורג' ברנרד שו
סוגה מוזיקלית מחזמר
מספר מערכות 2
זמן ההתרחשות 1912
מקום לונדון
שפה אנגלית
מדינה Flag of the United States.svg  ארצות הברית
שנה 1956 - 2007
פרסים פרס טוני

"גבירתי הנאווה"אנגלית: My Fair Lady) הוא מחזמר מצליח מ-1956, שכתבו המחזאי אלן ג'יי לרנר והמלחין פרדריק לאו בהתבססם על המחזה "פיגמליון" מאת המחזאי האירי ג'ורג' ברנרד שו. בשנת 1964 הפכה יצירתם לסרט. המחזמר, שהועלה על בימות ‏‏ברודוויי, הופיע לראשונה ב-15 במרץ 1956 והוצג 2,717 פעמים.

העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העלילה מתרחשת בלונדון בשנת 1912. הנרי היגינס הוא פרופסור מבריק, מתבודד ושקוע בעולמו, בלשן בעל שם ומומחה לפונטיקה (חקר המבטא וההיגוי של בני אדם שונים תוך זיקה למוצאם ומעמדם הסוציאלי). ערב אחד, בפתח בית האופרה המלכותי, בשעת גשם שוטף, נתקל היגינס במוכרת פרחים בשם אלייזה דוליטל, שדיבורה ההמוני והנבער צורם לאוזנו הרגישה. היגינס מתערב עם עמית שבא כל הדרך מהודו לבקר אותו - קולונל פיקרינג, בלשן המתמחה בסנסקריט, שנקלע אף הוא למקום - שתוך זמן קצר יצליח לשנות את שפתה של הנערה ולהפוך אותה ל"ליידי", גבירה בעלת מבטא והיגוי מושלמים. אלייזה, ששמעה את היגינס נותן לקולונל את שמו וכתובתו, מגיעה למחרת לביתו ומבקשת להתחיל ללמוד תורה מפיו, כדי שתוכל להיות מועמדת לעבודה מסודרת בחנות פרחים מכובדת ולא סתם מוכרת פרחים ברחוב, המתקיימת מעמל יומה בדלות ובדוחק רב.

פיקרינג המשועשע מסכים לממן את הלימודים ואלייזה עוברת לגור בביתו של הפרופסור, כאשר היגינס כופה עליה ועל עצמו משטר לימודים קפדני. מקץ חודשים של אימונים מפרכים, מתלווים היגינס ופיקרינג לאלייזה במהלך התכנסות חברתית של חוג מכריה רמי-המעלה של אימו של היגינס, המוזמנים למרוץ הסוסים באסקוט. אחרי שאלייזה מדלגת על פני המשוכה הזאת בהצלחה (פרט למעידה קומית קלה), מעז היגינס להציג אותה ברבים בנשף הדיפלומטים השנתי, הנערך ברוב פאר והדר בנוכחות בני אצולה. למרבה ההפתעה, שם הם נתקלים במכשול רציני כאשר אחד הנוכחים בנשף מתגלה כמומחה הונגרי בינלאומי לפונטיקה, זולטאן קרפטי, תלמידו לשעבר של היגינס. זה-האחרון מכרכר סביב האורחת המסתורית, שיופיה ונימוסיה המושלמים מקסימים את לב כל רואיה, במטרה לפענח את סודה, אך גם הוא לא מצליח לגלות שרק חודשים ספורים לפני כן הייתה ה"ליידי" מוכרת פרחים ענייה. הוא פוסק שהיא נסיכה אמיתית אשר בעורקיה זורם דם כחול... "כחול יותר אפילו ממימי הדנובה", כדבריו, ומפיץ את דעתו בקרב כל הנוכחים.

היגינס ופיקרינג חוגגים את ניצחונם עם שובם מהנשף, ובזחיחות-דעת מתעלמים לחלוטין מתרומתה של אלייזה לניצחון. אלייזה, מצידה, שהשקיעה את כל-כולה במטרה לכבוש את היעד, עשתה זאת לא רק למען עצמה, אלא גם כדי לרצות את המורה הנערץ, שדעתו כה יקרה לה, בתקווה שישבח אותה על מאמציה. היגינס לא מבין זאת ומגיב בתדהמה, כשהוא מקבל את התפרצותה הריגשית של אלייזה ככפיות טובה. כעת היא נוכחת שעליה לעזוב את ביתו של הפרופסור ולהתחיל בחיים חדשים. למרות שלא תודה בכך, היא מאוהבת ברווק הזקן שברא אותה מחדש, אלא שהוא רואה אותה רק כפסל שעיצב כדי להוכיח את צידקת התאוריות הפדגוגיות והפונטיות שלו, בעודו מתעלם ממנה כאישה צעירה ועצמאית בעלת רגשות וחלומות משלה. אלייזה כמהה לתשומת-לב, אותה היא מקבלת דווקא ממחזר צעיר, בן-הטובים פרדי איינספורד-היל, השר ומזמר לה מדי ערב סרנדות מתחת לחלונה. עם זאת, ליבה נתון לרווק המושבע, אותו העמיקה להוקיר ולהעריך במהלך לימודיה.

היגינס, כולו נדהם ומשתומם, אינו מבין מדוע אלייזה ממורמרת, מגיב בהשתאות, ופוגע בריגשותיה עוד יותר. היא עוזבת את הבית ומצטרפת אל פרדי, הממתין לה בחוץ, במקומו הקבוע מתחת לחלונה. לבקשתה של אלייזה הם נוסעים בטקסי באישון לילה למקום ממנו באה, שוק הפרחים בקובנט גרדן, שם היא פוגשת בשאר הרוכלים, ידידיה משכבר הימים, שאינם מצליחים לזהות אותה בשל השינוי שחל בה. באותה הזדמנות היא גם מתראה שוב עם אביה, אלפרד דוליטל, מטאטא הרחובות, חובב הנשים והמשקה, שגורלו-שלו גם הוא התהפך; לא פחות ולא יותר, כתוצאה ממהלך בלתי צפוי של היגינס עצמו.

רק לאחר שאלייזה עוזבת את ביתו מצליח היגינס להבין שגם בו חל שינוי. הוא מחפש בקדחתנות אחרי אלייזה, שמצאה בינתיים מקלט אצל אימו של היגינס, אשר, לזכותה ייאמר, מתמודדת בתבונה רבה עם המצב החדש שנוצר. כשהשניים מתעמתים סופית, מתגלה אישיותה של אלייזה באור חדש ומרשים ביותר. היגינס מבין ששגה כאשר לא העריך נכונה את המשאבים הריגשיים, הערכיים, המוסריים והתבוניים הטמונים בה. אך המילה האחרונה, מסתבר, עוד לא נאמרה. חרף הצהרתה של אלייזה שהיא בוחרת בחיי חרות הרחק ממנו, מקבלת העלילה תפנית דרמטית כאשר היא מפתיעה אותו ואותנו הצופים בשובה לביתו, לא מתוך וויתור על חרותה אלא מתוך רצון לאהוב ולהיות נאהבת על ידו בתנאים של שוויון וכבוד הדדיים. היגינס מאושר כמובן, למרות שמסכת הקשיחות החיצונית שעטה על עצמו מימים ימימה כפרופסור ציניקן לא מאפשרת לו להודות בפה מלא באהבתו אליה. ובכל זאת, לשניהם ברור שזוהי פגישה מבורכת שתתחיל חיים משותפים של האמן והגבירה הנאווה שעיצב וכעת הוא גם אוהב.

גלגולי ההצגה - ממחזה למחזמר[עריכת קוד מקור | עריכה]

כרזת המחזמר המקורי "גבירתי הנאווה", 1956. למטה, הנמשכת בחוטים היא אלייזה דוליטל; המושך בחוטים הוא הנרי היגינס, והעליון ביותר, שמושך את היגינס בחוטים, הוא כותב "פיגמליון", ג'ורג' ברנרד שו

המחזה "פיגמליון" מאת ג'ורג' ברנרד שו הוצג לראשונה ב-1913 ללא מוזיקה. על פי הביוגרפיות של שו, הוא כתב את המחזה עבור השחקנית הנודעת סטלה פטריק קמפבל - ידידתו ויש האומרים אף אהבת חייו, שעימה ניהל התכתבות עניפה. גילומה של קמפבל את לייזה דוליטל נחשב עד היום למופתי. בשנת 1938 הפך המחזה לסרט. שו התעקש עד יום מותו שלא להפוך את המחזה למחזמר. "המילים בדיאלוגים שלי מתנגנות מוזיקלית גם ללא לחנים של אחרים", אמר שו. ואולם, לאחר פטירתו ב-1950 קיבל המפיק הצרפתי גבריאל פסקאל רשות מהאחראים על עזבונו של שו לכתוב מחזמר על פי המחזה השנון. פסקאל חיפש אחר מלחינים וכותבים שיכתבו את השירים, אך איש ממלחיני ברודוויי הדגולים של אותם שנים (ריצ'רד רוג'רס, קול פורטר, אוסקר המרשטיין) לא הסכים להיענות לאתגר. פסקאל הגיע לצמד יוצרים יהודים - אלן ג'יי לרנר ופרדריק לאו, שלמרות שכבר הציגו מספר מחזות זמר פרי עטם בברודוויי, עדיין נחשבו יוצרים מ"השורה השנייה". בחיפוש אחר במאי למחזמר הגיעו למחזאי מוס הארט, שהסכים לקבל על עצמו את העבודה לאחר שהשמיעו לו שני שירים בלבד.

החיפושים אחר שחקנית שתגלם את אלייזה דוליטל החלו כמיונים קפדניים של זמרות-שחקניות צעירות, אך המעבדים החליטו לתת את התפקיד לשחקנית מבוגרת יותר - מרי מרטין. מרי מרטין מצידה, באותה עת שחקנית ידועה ורבת תהילה, אמנם גילתה עניין במחזמר, החליטה בסופו של דבר שהשירים אינם לרוחה. בהמשך לכך החליטו לרנר ולאו, בהיסוס מה, לתת את התפקיד לזמרת-שחקנית בריטית צעירה בשם ג'ולי אנדרוז ("צלילי המוזיקה", "מרי פופינס") שהפכה לימים לכוכבת גדולה. את הנרי היגינס נבחר לגלם השחקן הבריטי רקס האריסון. המחזמר היה להצלחה מסחררת בברודוויי: הוא רץ 2,717 פעם (שש שנים רצופות).

הסרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – גבירתי הנאווה (סרט)

בשנת 1964 הפך המחזמר הבימתי לסרט מוזיקלי של האחים וורנר. התפקיד הראשי של אלייזה דוליטל יועד במקור לג'ולי אנדרוז, אלייזה דוליטל הבימתית, אך מפיקי הסרט חיפשו כוכבת, שם "נוצץ" יותר לתפקיד אלייזה. אנדרוז, שנעלבה עקב הוצאתה מההפקה, השתתפה בסרט מצליח אחר באותה שנה - סרטו של וולט דיסני, "מרי פופינס". הנקמה המתוקה של אנדרוז באה כשזכתה באותה שנה בפרס אוסקר לשחקנית הטובה ביותר, בעוד ש"גבירתי הנאווה" כלל לא היה מועמד בקטגוריה זו. בסופו של דבר ניתן התפקיד לשחקנית אודרי הפבורן (את השירים דיבבה הזמרת מרני ניקסון). רקס הריסון, היגינס הבימתי, גילם את התפקיד גם בסרט, ואף זכה בפרס האוסקר לשחקן הטוב ביותר באותה שנה. הסרט זכה כמו כן בפרס האקדמיה לקולנוע על הבימוי הטוב ביותר.

המחזמר בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

עטיפת אלבום הגרסה הישראלית הראשונה של "גבירתי הנאווה", 1964

בשנת 1964 העלה המפיק גיורא גודיק את הפקתו הראשונה בישראל: גבירתי הנאווה. מחזמר זה סימל את פתיחת עידן מחזות הזמר בישראל של שנות השישים (בעקבותיו באו "שלמה המלך ושלמי הסנדלר", "המלך ואני", "אוליבר!", "כנר על הגג" ועוד). התפקיד הראשי ניתן לרבקה רז, צעירה ירושלמית אלמונית, ששירתה בצה"ל כקצינה, ששיחקה לאחר מכן במחזות זמר רבים. בתפקיד היגינס כיכב שייקה אופיר, ומרדכי בן שחר גילם את דמותו של פרדי איינספורד-היל, מחזרה הצעיר והעיקש של אליזה. קולונל פיקרינג היה אברהם בן-יוסף ובומבה צור שיחק את אלפרד דוליטל. את המחזמר תרגמו דן אלמגור ושרגא פרידמן.

גם בישראל היה המחזמר להצלחה: הוא רץ מאות פעמים בפני אולמות מלאים. בהצגת הבכורה, שהייתה מעין מסיבה לכבוד המחזמר האמריקני הראשון מברודוויי שמוצג בישראל, נכחו ראש הממשלה לוי אשכול ושר החוץ אבא אבן.

בשנת 1969 הועלה שוב המחזמר בסיבוב שני. בהפקה זו חזרה רבקה רז לגלם את אלייזה דוליטל כשלצידה אילי גורליצקי בתפקיד היגינס, אברהם בן יוסף בתפקיד קולונל פיקרינג ואברהם מור בתפקיד אלפרד דוליטל.

כרזת המחזמר "גבירתי הנאווה", גירסת 2002

באוגוסט 1986, 22 שנה לאחר ההפקה הראשונה של המחזמר בארץ, העלה המפיק משה יוסף את "גבירתי הנאווה" בהעלאה מחודשת. השחקנים היו שחקני תיאטרון ידועים כעודד תאומי (היגינס), שלמה בר-שביט (פיקרינג) ואריק לביא (אלפרד דוליטל).

לתפקיד הראשי של אלייזה דוליטל הועלו בפני המפיק משה יוסף כמה הצעות; ביניהן כמה זמרות ידועות, אך יוסף העדיף דווקא את ריטה, זמרת אלמונית יחסית דאז ובוגרת בית הספר למשחק "בית צבי". שיריה הראשונים החלו להישמע ברדיו, ויוסף החליט לקחת אותה על אף הסיכון שבשחקנית אנונימית. הפקה זו לא ביישה ברמתה ובממדיה את ההפקה המקורית, ומילאה היכלי תיאטרון רבים בארץ במשך חודשים רבים.

בשנת 1999 חזר המחזמר לבמה במסגרת "בית צבי" עם הזמרת קרן הדר בתפקיד הראשי.

בשנת 2002 החליט מפיק ההפקה הקודמת, משה יוסף, להעלות את המחזמר בפעם השלישית בארץ. לתפקיד הנרי היגינס לוהק שחקן התיאטרון עודד קוטלר; שדרן הרדיו אלכס אנסקי היה פיקרינג; הבדרן והשחקן שייקה לוי היה אלפרד דוליטל; והזמרת הצעירה מירה עווד הייתה אלייזה דוליטל.

בשנת 2013 עלתה בתיאטרון "הבימה" גרסה חדשה של המחזמר בבימוי משה קפטן ובכיכובם של נתן דטנר (בתפקיד היגינס), שני כהן (בתפקיד אלייזה דוליטל), דב רייזר (כקולנל פיקרינג) ופיני קידרון (כאלפרד דוליטל).

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]