ויקיפדיה:מיזמי ויקיפדיה/יהדות אתיופיה/טיוטות/האדמה הארורה
ויקיפדיה:מיזמי ויקיפדיה/יהדות אתיופיה/טיוטות/מחנה אום ראקובה
אפרים, ששמע אפילו את אישתו מתבטאת בפעם ראשונה בצורה שקטה ואמיצה, התכנס בתוך עצמו ופינה את הבמה עבורה. כל פעם שהתערב בנושא כלשהו שמתי לב שאת השם סודאן הוא מתקשה להעלות על דל שפתיו. הוא כינה אותה "האדמה הארורה". לבני הזוג היה חשוב לדבר על המניעים שבגללם הילדים מתו ופחות על המוות שפקד אותם. כל פעם שהזכירו את שמות הילדים שניספו, נפלה דממה מצמררת וכולנו הסתכלנו על האדמה כאילו נמצאת שם התשובה. מפעם לפעם האמא בכתה ואפרים שלח לעברה מבט מרגיע. במקרה אחד לפחות היה נדמה לי שמבטו גוער, נוזף.
על צד האמת, גם בי עבר רעד שהתחלף בחרטה על העובדה שפרצתי לתוך החיים שלהם. ביני לביני התרשמתי, שאילו יכלו לקיים את השיחה הזו קודם היו עושים זאת ואולי מוצאים פורקן מוקדם לעצב שלהם.
עודני מתלבט במעשי, ואפרים החל לדבר. קולו היה שקט ויציב. "אלה היו מקרים קשים שפקדו את כל העדה וצרבו את נפשנו לעד", אמר וקולו נשנק. "כאשר המוות התחיל להתקרב אל המגורים שלנו במחנה הפליטים, ידעתי שלא יפסח עלינו. המגפה התפשטה כמו צבא לוחם הכובש את יעדו ומתקדם ליעדים נוספים. אני זוכר את הלילה הראשון כאשר הילדים התעוררו עם חום גבוה וקלקולי קיבה ואנחנו, כהורים, היינו חסרי אונים. לא עברו הרבה ימים וגם אני וגם אישתי נפלנו מהרגלים, אך למרות הכל נדרתי נדר שאני חייב להישאר עומד על שתי רגלי עדי לעודד את רוחם של בני משפחתי".
הקשבתי לדבריו ועורי נעשה חידודין-חידודין. בבת אחת הוא הטיל אותי אל הימים ההם, אל המאורעות ההם.
אפרים ואישתו זוכרים לפרטי פרטים את התכונות של הילדים, מה אהבו, מה לבשו. הם גם זוכרים את הימים שהילדים חלו במחלה הנוראית. אפרים סיפר, שהילדים חלו מייד עם אכילת המזון שמקורו בסיוע הבינלאומי. עד אז, במשך כחודש ימים, הם אכלו מה שהביאו עימם מהכפר ורק כאשר זה עמד להיגמר פנו לסיוע וקיבלו קמח תירס ועוד מצרכי מזון בסיסיים.
הקורבן הראשון היתה הילדה.
שני ההורים בכו. כשהילדה מתה והיו צריכים ללוות את ארונה, לא יכלו לעשות כן, כיוון שכל בני המשפחה שכבו חולים. בסופו של דבר, התחלקו בתפקידים, האישה נשארה עם הגופה ועם הילדים האחרים ואפרים הלך לחפש אנשים שיעזרו לו לכרות קבר.
המת השני היה הבן בכור. אפרים אומר שמותו סימל את סוף טעם החיים. הילד היה פעלתן, מלא שמחת חיים, אהב לעזור ולצחוק, והילד השמח פשוט נגמר מול העיניים כשהוא נאנק וסובל.
לאחר מות בנו ביקש אפרים מכל בני משפחתו לחדול מבכי. הוא מודה שזו הייתה מסקנה מבולבלת שהגיע אליה ; הוא כעס על בורא עולם ומאז, לדבריו, הוא פונה אליו מעט.
לא עברו עשרה ימי אבל והבן האמצעי מת אף הוא, וגרוע מכל הפעם, לא אפרים ולא אישתו יכלו לגרור את עצמם כדי ללוות את הבן בדרכו האחרונה. הם התנדנדו בין חיים למוות. קולו של אפרים מתחדד ולפתע מתעצם: "איני יודע היכן הוא קבור! התחושה הזו לא נותנת לי מנוחה ולא תיתן לי מנוחה לעולמים! זה לא מוסרי ולא אחראי מצידי לא להיות נוכח ולוודא שקברו אותו נכון".
— מתוך אברהם אדגה, המסע אל החלום, 2000, עמ' 88-89
רגשות האשם[עריכת קוד מקור]
כשהוא נחנק מדמעות אישתו מחליפה אותו. היא פורסת את שתי ידיה לצדדים מקרבת אותן למותניה כאילו צירי לידה חותכים בגופה ואז היא מוציאה לאט, מילה אחרי מילה, את רגשות האשם שפוקדים אותה מאז אותו יום.
— מתוך אברהם אדגה, המסע אל החלום, 2000, עמ' 89-90
מדי לילה הוא מופיע בחלומי ומבקש שארים אותו על זרועות. לריק אני מגששת באפלה ומנסה להתקרב אליו כדי להיענות לבקשתו. לא פעם אני חושבת שהוא משחק איתי מחבואים. כל פעם שאני מתקרבת וניגשת אליו הוא מתרחק כלעומת שבא. הצער עמוק, אך שם לא היה זמן לבכות עבורם, כי כל השכונה בכתה וקברה וזה היה שיחת היום; פה החיים זורמים כאילו כולם בריאים ושלמים, יפים ואמיצים, אך אני יודעת על הרבה אנשים שמסתובבים חלולים מרוב צער שעברו.
— מתוך אברהם אדגה, המסע אל החלום, 2000, עמ' 90
נשארתי עם אישה שתלויה על מיטת עץ קטנה ותינוק שהוזנח מרוב צער על אחרים. לא יכולתי יותר. החלטתי לקחת את גורלי בידי והתחלתי לפעול בכל האמצעים. הדבר הראשון שעשיתי היה למנוע מהילד שנשאר לאכול מהקמח הנתרם. הלכתי בין האוהלים של אלה שזה עתה הגיעו וביקשתי אוכל טרי, שהביאו עימם מהכפרים. קיבצתי נדבות מהחדשים שהגיעו לאוהלים, גררתי את עצמי לחנות הקרובה ורכשתי מוצרים בסיסיים. היו ימים שלעסתי גרגירי תירס וחומוס והאכלתי את הילד.
— מתוך אברהם אדגה, המסע אל החלום, 2000, עמ' 90
ומיד:
כשראה שהאישה מרימה מעט את הראש, הוא קנה אישור מעבר לעיר הגדולה וברח לשם בלילה. הנסיעה הלילית זכורה לו לרעה: הוא ואחרים, שקנו אישורי מעבר, הצטופפו במשאית בעלת גג פתוח. בעיקולי הדרך הלא סלולה התחילה המשאית הישנה לקפץ, חלקיה הרעישו, אנשים שבקושי עמדו על הרגלים התחילו להתעופף מפינה אחת לשניה ומרוב דוחק וחנק תינוקות שהוצמדו לגב אמהותיהם החלו לצרוח עד שגרונם ניחר ואחדים מהם נשמטו מידיהן העייפות של האמהות, נרמסו ברגלי האנשים ומתו שם.
— מתוך אברהם אדגה, המסע אל החלום, 2000, עמ' 90
ומיד - "לפתע בעיצומה של השיחה, נינער אפרים, כמו רצה לסיים את המפגש:" (עמ' 91)
תרשום! תרשום, כיוון שזה חשוב לדורות. זה אולי נשמע כמו סיפור אישי שלי, של משפחתי, אך זה סיפור של אלפי אנשים שמתהלכים ביום כמו כולם והולכים בלילה לישון כמו כולם, רק בבוקר הם סוחטים את הכריות מרוב דמעות.
— מתוך אברהם אדגה, המסע אל החלום, 2000, עמ' 91