ויקיפדיה:מיזמי ויקיפדיה/יהדות אתיופיה/טיוטות/מחנה אום ראקובה
רקע[עריכת קוד מקור]
למזלנו הרע, חורף 1983 היה גשום וארוך, אך למרות המבול שירד והסכנה של גאות נהרות או מפולות סלעים ואדמה, אנשים המשיכו להגיע למחנות הפליטים בסודאן ולהצטופף באותם אוהלים. בשל תנאי סניטציה קשים, חלו במחלות זיהומיות כמו דיזנטריה, מלריה ועוד ורבים מצאו את מותם. לא תמיד היה אפשר להשיג טיפול רפואי וגם כאשר אפשר היה - אנשים נמנעו מלחפשו. המוות היכה ביושבי המחנות ללא רחם.
— מתוך אברהם אדגה, המסע אל החלום, 2000, עמ' 75
(..)
הצלב האדום[עריכת קוד מקור]
הסיוע הבינלאומי היה חשוב, הקיף את כל המהגרים שהגיעו לסודאן וליהודים היה סיוע רב מצידו של המוסד, שפעל בחשאי.
הארגון הגדול שביניהם היה הצלב האדום, שנתן מענה מינימלי-קיומי: סיפק אוהלים למחסה, עזרה רפואית למי שהגיע לנקודות שם היה ציוד מתאים וקמח כדי להתמודד עם הרעב. אבל הקמח שחולק היה גם הגורם הראשון והמשמעותי ביותר שגרם להמוני בני אדם לסיים את חייהם, מרגע אריזתו ועד שהגיע אל הנזקקים נרטב הקמח והתייבש, טולטל בדרכים בתנאים לא תנאים, אוחסן בתנאי לחות וחום, מכאן שכשחולק היה באיכות ירודה, מתולע וסיכן את חיי המשתמשים בו. אך למרות הכל הוא חולק לנזקקים והאחרונים, שלא יכלו להיות בררנים, ניסו לנקותו מהתולעים ולהכין ממנו מטעמים, בעיקר לילדים הרעבים. הילדים היו הקורבנות הראשונים. נוספו לצרות האלו, בית חולים שדה, שהוקם בקרבת המחנות, היה ללא מיכשור רפואי מתאים כך שאי אפשר היה לתת בו מענה למאות החולים שפקדו אותו. צחוק הגורל: בכל מקום בעולם, אנשים פונים לבית החולים על מנת להיוושע, ופה, כמעט כל מי שהגיע לבית החולים לקבל עזרה רפואית מצא את מותו; גם כאלה שהלכו עד לשם ברגל בכוחות עצמם הוצאו משם מקץ זמן קצר ביותר על אלנוקת קבורה.
בדיעבד הנושא מעלה שאלות ותמיהות. קולם של אלה שאינם עוד בחיים זועק לשמיים. איני בא להאשים גורם כלשהו במעשים זדונים או, לחלופין, בהמתת חסד, אבל העובדה נותנת חומר למחשבה. טיפולים לא תועדו, אנשים לא יצאו חיים ואת הסוד הזה אי אפשר לפצח. הוא ריחף ומרחף מעל מחנה אמרה קובה.
— מתוך אברהם אדגה, המסע אל החלום, 2000, עמ' 76
ומיד:
בעיית הקבורה[עריכת קוד מקור]
המוות ההמוני הוליד בעיות לרוב. מאז ומתמיד קבורת המתים שלנו הייתה בעיה ומסובכת בגלל ההקפדה על טומאה וטהרה. בארץ זרה בעיה זו הסתבכה שבעתיים. הסודאנים, מוסלמים ברובם, קוברים את מתיהם בבית קברות שמור בקפידה שאפילו ביקור סקרני בו חייב אישור מיוחד. המהגרים הרבים שבאו מאתיופיה, שהיו נוצרים בדתם, בנו כנסיות משלהם וקברו את מתיהם בקירבתן. רק היהודים, שנדרשו להסתיר את דתם בארץ עוינת, נשארו ללא פתרון הגיוני. בצוק העתים קברנו את מתינו בלילה, בסתר, בקירבת כנסיות הנוצרים וקיווינו שאלוהים יסלח לנו.
פעמים רבות כאשר משרתי הכנסיות הנוצריות גילו את הקברים הטריים הלא מזוהים, הם הבטיחו פרס הולם למי שיגלה את אלה המזהמים את המקומות הקדושים להם. לעתים קרובות האצבעות הופנו לכיוון המגורים שלנו, אך הבלגנו והצלחנו להחזיק מעמד, האווירה הכללית של חיי היום-יום עזרה לא מעט.
כשמספר המתים גדל ובעיית הקבורה החמירה מיום ליום, התכנסו ראשי העדה והחליטו שאי אפשר להמשיך בקבורה בשטחי הנוצרים ויש לקבור ליד המגורים.
בשל נוהגי הטומאה-טהרה, כל מי שנמצא במגע עם המת נעשה טמא, והדבר גרם לעצב עמוק והעניק לחיים ולמוות משמעויות שונות ממה שהיה עד אז.
שיטת הקבורה החדשה החזיקה ימים בודדים בלבד מפני שהיא הייתה בלתי מספקת מול קצב המוות: כחמישה עשר בני אדם ליום במחנה אמרה קובה. בתוך שלושה חודשים נקברו כאלפיים איש, אישה ילד וילדה.
אגב, מישהו מבני העדה התחיל לאסוף את השמות המתים במחנה פליטים זה בפרט ובסודאן בכלל ואני מקווה שכולנו ניתן כתף למאמץ חשוב זה. סך כל הקורבנות מתחילת הנהירה ועד סוף מבצע משה והנספחים שלו הוא למעלה מארבעת אלפים נפשות, שכל אחד ואחת מהם הוא סיפור עצוב בפני עצמו, הוא עולם ומלואו.
— מתוך אברהם אדגה, המסע אל החלום, 2000, עמ' 76-77
הקבורה בקרבת הכנסיות[עריכת קוד מקור]
הקבורה החדשה בצמוד לבתי המגורים גרמה לזוהמה נוראה. היו כאלה שגם לקבור בחצרות לא יכלו לכן עשו זאת בתוך המגורים. כשראשי העדה הבינו שקבורה זו מסכנת את אלה שעדיין עומדים על הרגלים, גמלה בלבם ההחלטה לקבור את המתים סמוך לכנסיות הנוצריות מבלי לקיים שום טקס דתי. למנהיגי הדת הנוצרים היה ברור לגמרי, שיש קהילה גדולה של יהודים המסתירה את זהותה הדתית, לכן כשבאו וביקשו לקבור את היהודים בחצרות הכנסייה, הם לא התנגדו אך היתנו זאת בכך שהמתים יוכלו להיקבר בקירבת הכנסייה אך ורק לאחר שיעברו טקס קבורה נוצרי. התנאי היה בלתי מתקבל על הדעת, מנהיגי העדה היו חולקים בדעותיהם, היה מתח עצום בקרב פרנסי העדה אלא שהמציאות טפחה על הפנים. המוות לא השאיר ברירה, לכן התקבלה החלטה עצובה וכואבת לקבל את הפתרון שהתגבש, אך לא כולם נהגו בדרך זו. כל מי שהצליח להתחמק מהטקס המשפיל, עשה זאת וכאלה היו רבים.
— מתוך אברהם אדגה, המסע אל החלום, 2000, עמ' 78
האבל[עריכת קוד מקור]
כל מי שהיה בתקופת המוות באמרה קובה, סיפר לי מה שכבר ידעתי, שקברו מהבוקר עד הלילה, לפעמים לא הספיקו לקבור את כולם וגופות נותרו גם למחרת היום. במבט לאחור נדמה שהיה קל יותר למות מאשר להישאר בחיים. המוות לא הבדיל בין חזקים לחלשים, בין מבוגרים לצעירים. המוות קטל באנשים כשם ששמש קופחת מנבילה פרחים.
קבורה זו הייתה מהירה ונטולת רגש. היה עצוב בצורה שאין לתאר. כמה מהאנשים שפגשתי לצורך כתיבתו של ספר זה אמרו, שהם עודם בוכים על מה שעבר עליהם אז.
משפחות שלמות נעלמו כאילו לא נבראו מעולם. אישית, מכיר אנשים שאיבדו אישה וילדים, בעל וילדים, ילדים שנותרו ללא הורים, הורים שנשארו ללא ילדים ועוד.
אחד המרואיינים אמר: "ראיתי ילד בוכה לבד ליד גופת ההורים, מנסה להתקרב אליהם ולבקש מהם עזרה, אך הם לא ענו לו. הוא לא קלט שהם מתו, רק המשיך ונידנד, כי כך גורם לנו הטבע להתנהג כלפי ההורים. הבטתי בו ולבי נקרע; לא יכולתי לסייע לו בכלום כיוון שגם את עצמי לא יכולתי לסחוב. המעט שעשיתי היה שגררתי את עצמי עד הדלת הקרובה של אנשים אחרים וביקשתי שיפרידו את הילד מהגופה. זו גם הפעם האחרונה שראיתי אותו. איני יודע למי הילד הזה שייך וגם לא יודע מה עלה בגורלו"
את החיים בצל המוות קשה להסביר במלים, ובוודאי לא מלים בודדות. זו הרגשה של חולשה כללית, של אין אונים. שפה אחרת, אוכל אחר, אקלים אחר. אדם נתון להחלטתם של אחרים שאינם מבינים את התחושות שלו. אדם יושב, כמעט מתפוצץ לומר משהו, אך משהו עוצר בעדו משום שהוא אינו יודע מה תהיה התגובה. אדם נידחף בתור לחלוקת אוכל. לעתים קרובות מנת האוכל שהוא משיג בעמל רב נשפכת על הארץ אך הוא אינו מעז לנסות להרים אותה מחשש שיימחץ ברגלי ההמון. כך עוברים ימים ולילות כאשר באופק אין תקווה. לפעמים מצליפים בו בשוט ללא שום רחמים כאילו היה בהמה רתומה לעגלה. הכבוד העצמי נירמס כלא היה. אדם מאבד עצמאות לגבי גורלו ובעיקר גורל אלה שנמצאים תחת חסותו והוא המטריה האחרונה שיש להם, הוא היחיד שעוזר להם להחזיק את הראש מעל פני המוות. לעתים אדם חוזר למגורון חבול ופצוע ואינו אומר את האמת לאישה והילדים כדי לא לשבור את רוחם.
כל יום כזה קשה שבעתיים אם מביאים בחשבון את הרגשת האין תקווה באופק, את תחושת האין מוצא, את המסקנה שאדם אינו עוד אדון לגורלו.
— מתוך אברהם אדגה, המסע אל החלום, 2000, עמ' 79-80
עדויות מישראל[עריכת קוד מקור]
עצירת העלייה[עריכת קוד מקור]
תחילת "מבצע משה" הייתה בחשאיות מוחלטת. אך במשך הזמן הסתננו לתקשורת בארה"ב ואחר כך בארץ ידיעות על המבצע, כתוצאה מהרצאות ומראיונות של ראשי הסוכנות, עד שביום 3 ינואר 1985 נערכה מסיבת עיתונאים, בהשתתפות נציגים של ממשלת ישראל והסוכנות, בה נחשפו עיקרי "מבצע משה" לכול. כתוצאה מכך הפסיקה ממשלת סודן את המבצע, וכך נשארו מאות פליטים מבני העדה במחנות בסודן, אך בסופו של דבר, בסוף מרץ 1985, הושלם המבצע, בפעולת הטסה נוספת (הקרויה "מבצע שבא" או "מבצע יהושע") שבוצעה בחסות השירותים החשאיים של ארה"ב (C.I.A.). ערב תחילתו של "מבצע משה" כבר ישבו בישראל כ-7,000 בני העדה. מבצעי עלייה אלו העלו את המספר ל-16,000 נפש.
— מיכאל קורינאלדי, יהדות אתיופיה - זהות ומסורת, תשמ"ט 1988 עמ' 22-23