מספר (בלשנות)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מספר דקדוקי הוא תכונה דקדוקית המציינת הבחנה כמותית (בעיקר של שמות עצם), ומשפיעה על נטייה של מילים במסגרת התאם (בדומה למין דקדוקי ולגוף דקדוקי)

ההבחנה הכמותית הבסיסית ביותר הקיימת בכל שפות העולם היא בין יחיד ובין רבים. לדוגמה: ספר לעומת ספרים. בדרך כלל צורות היחיד היא הצורה הבסיסית ואילו צורת הרבים היא הצורה המסומנת מורפולוגית.

בשפות שונות ישנן הבחנות כמותיות נוספות, כגון:

  • זוגי - הבחנה דקדוקית מיוחדת לציון המספר 2 (ערבית, סלובנית, וכן בשמות עצם רבים בעברית; למשל: "יומיים" לעומת "ימים").
  • הבחנה דקדוקית לציון המספר 3 או 4 (Tolomako).
  • הבחנה דקדוקית לציון קבוצה קטנה, הגדולה מ-2 וקטנה מ-10 (Warlpiri).
  • הבחנה דקדוקית (מסומננת מאד) לציון הכמות 0, כלומר היעדר (לטבית)‏[1].

המספר בעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי הנחיות האקדמיה ללשון העברית, שם עצם אחרי מספר יופיע ברבים במספרים 2 עד 10 וביחיד מהמספר 11 ואילך. לדברי רוביק רוזנטל "בעברית החדשה יש ערבוב כמעט מלא בין שתי החלופות, בעיקר מ-11 ואילך". כמו כן, גם במקורות ניתן למצוא הרבה יוצאים מן הכלל ל"כלל הגדול" - שימוש בצורת הרבים למספרים גדולים מעשר. השימוש בכלל הגדול גם יוצר צירופים שלא נשמעים נכונים לדוברי העברית. לדוגמה: "... בניצנים יבנו '30 בית' ויעברו לשם '30 משפחה', הכוללות '30 גבר' ו-'60 ילד' ...". לכן, רוזנטל מציע להשתמש גם בצורת היחיד וגם בצורת הרבים עבור מספרים גדולים מעשר ‏‏[2].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בלטבית, גם ייחוס הכמות-אפס לשם-העצם - נעשה על ידי הטיה של שם-העצם, כמו שציון הרבים נעשה - הן בלטבית והן ברוב שפות העולם - על ידי הטיה של שם-העצם. מאידך, באנגלית למשל, ייחוס הכמות-אפס לשם העצם, אינו נעשה על ידי הטיה של שם-העצם, אלא על ידי הקדמת המילה no, וכיוצא בזה בעברית מודרנית - על ידי הקדמת המילה "שום/אף" (במשפטים חסרי נשוא).
  2. ^ ‏רוביק רוזנטל, הזירה הלשונית: נחשב בעיני מי?, אתר Nrg‏, 10.6.2005‏
Kamats.PNG ערך זה הוא קצרמר בנושא בלשנות. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.