מערכת שיגור אנכי

מערכת שיגור אנכי (באנגלית: Vertical launching system או בקיצור VLS) היא מערכת מתקדמת לשיגור טילים מכלי שיט. כל מערכת שיגור אנכי מכילה מספר תאים, המסוגלים להכיל טיל אחד או יותר המוכן לשיגור. בדרך כלל, כל תא יכול להכיל טיל מסוג אחר וכך לאפשר לכלי השיט גמישות בטעינת כלי הנשק המתאים ביותר למשימה. כמו כן, טילים חדשים המפותחים, מותאמים בדרך כלל למערכת הקיימת המותקנת, ובכך מתאפשר לכלי השיט להשתמש בטילים חדשים מבלי להשקיע בהתאמות מיוחדות. כאשר ניתנת פקודת הירי, הטיל משוגר כלפי מעלה, הרחק מכלי השיט ורק אז פונה ליעדו.

בנוסף לכוח אש גדול יותר, המערכת עמידה יותר בפני נזק ואמינה יותר ממערכות קודמות כדוגמת משגר טילים MK13 ומשגר תיבה משוריינת, כמו כן למערכת שטח חתך מכ"ם נמוך. צי ארצות הברית מסתמך באופן בלעדי על מערכת שיגור אנכי במשחתות טילים מונחים וסיירות.

המערכת הנפוצה ביותר בעולם היא מערכת שיגור אנכי סימן 41 אשר פותחה על ידי צי ארצות הברית. יותר מ-11,000 תאי מערכת סימן 41 נמסרו או בתהליכי הזמנה, לשימוש ב-186 ספינות, ב-11 חילות ים ברחבי העולם.

הדגם המתקדם יותר (סימן 57) נמצא בשימוש במשחתות מסדרת זומוואלט. מערכת מותקנת בצוללת גרעינית של צי ארצות הברית, מאפשר מגוון גדול יותר של כלי נשק בהשוואה לשימוש בצינור טורפדו בלבד.

שיגור חם ושיגור קר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערכת שיגור אנכי תומכת בשיגור חם, תהליך בו הטיל מוצת כבר בתא, או בשיגור קר, תהליך בו הטיל נפלט מהתא על ידי גז, שאינו חלק מהטיל עצמו ורק אז מוצת. שיגור קר הוא קר יחסית לשיגור חם בו נעשה שימוש במנוע הטיל לצורך הפליטה. מערכת לשיגור חם לא דורשת מנגנון פליטה, אך כן חייבת לעמוד בטמפרטורות גבוהות על מנת שלא יוצתו הטילים בתאים הסמוכים לטיל המשוגר.

שימוש במערכת לפי מדינות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוסטרליה
איטליה
אינדונזיה
ארצות הברית
בלגיה
בריטניה
גרמניה
דנמרק
דרום אפריקה
הודו
הולנד
טורקיה
יוון
יפן
ישראל (סער 5 - 2 × 32 תאים לטילי ברק)
נורווגיה
ניו זילנד
סין
סינגפור
ספרד
פורטוגל
צ'ילה
צרפת
קוריאה הדרומית
קנדה
רוסיה
תאילנד

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדיה וקבצים בנושא מערכת שיגור אנכי בוויקישיתוף