משחק הדיקטטור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

משחק הדיקטטור הוא משחק פשוט בכלכלה ניסויית, שבו שחקן אחד מחלק סכום כסף בין שני שחקנים. בשונה ממשחק האולטימטום, שבו השחקן השני מחליט אם לאמץ את החלוקה או להותיר את שניהם בידיים ריקות, כאן תפקידו של השחקן השני פסיבי לחלוטין. תוצאות ניסיוניות במשחק הדיקטטור נראות לפעמים כסותרות את מודל ההתנהגות של "האדם הכלכלי"‏[1] לפיו הפרט הרציונלי דואג לאינטרסים הפרטיים שלו בלבד.‏[2]

המשחק[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשחק הדיקטטור, השחקן הראשון, "המציע", מחליט על חלוקה של שלל (למשל פרס כספי). השחקן השני, "המגיב", מקבל את שארית השלל שנשאר לאחר שהמציע לקח ממנו את חלקו. תפקיד המגיב הוא פסיבי לחלוטין (למגיב אין שום אסטרטגיה במשחק או השפעה על תוצאתו). כתוצאה מכך, משחק הדיקטטור איננו משחק באופן פורמלי (במובן בו משתמשת תורת המשחקים במונח משחק). על מנת שמשחק ייחשב משחק מבחינה פורמלית, התועלת של כל שחקן חייבת להיות תלויה בפעולות של שחקנים אחרים). מכיוון שהתועלת של השחקן המציע תלויה אך ורק בהחלטותיו שלו עצמו, המצב המתואר שייך יותר לקבלת החלטות מאשר לתורת המשחקים. למרות הגדרה פורמלית זו, משחק הדיקטטור מתועד בספרות של תורת המשחקים כמשחק מנוון. נעשה שימוש במשחק זה על מנת לבחון את מודל האדם הכלכלי של הפרט הבודד: אם פרטים היו דואגים אך ורק לטובתם הכלכלית האישית, מציעים (המשחקים כדיקטטורים) היו מקציבים את כל השלל לעצמם ולא היו נותנים דבר למגיב. תוצאות ניסוייות מראות כי פרטים בודדים לעתים קרובות מקציבים כסף למגיב, ובכך מפחיתים את סכום הכסף שהם מקבלים בעצמם.‏[3] מחקרים מראים כי תוצאות אלו אינן מקריות והן מרבות לחזור על עצמן: לדוגמה, Henrich ואחרים ערכו מחקר מקיף על פני תרבויות שונות בנושא וגילו כי מציעים אכן מקציבים סכום השונה מאפס מהשלל למגיב.‏[1]

אם תוצאות אלו אכן מייצגות את ההעדפותיו האישיות של הפרט מחוץ למעבדה אזי הן מדגימות כי:

  1. מציעים נכשלים במקסום התועלת האישית הצפויה שלהם.
  2. פונקציית התועלת של המגיבים יכולה להיות מושפעת מפגיעה לא מוחשית שהמציע גורם לעצמו (לדוגמה דימוי עצמי או דעות רעות של החברה הסובבת).
  3. פונקציית התועלת של המציעים יכולה להיות מושפעת מטובות הנאה הניתנות על ידי אחרים.

ניסויים אחרים מראים כי המשתתפים בניסוי מגלים רמה גבוהה של עקביות לאורך וריאציות שונות של משחק הדיקטטור בהן העלות של נתינה משתנה‏[4]. השערה שעלתה בעקבות ניסויים אלו היא שההתנהגות במשחק הדיקטטור היא אכן אלטרואיזם ולא אי יכולת או כישלון במקסום רווח אישי. ניסויים אחרים הראו כי קיים קשר בין מעורבות פוליטית למשחק הדיקטטור, מכך ניתן ללמוד כי מעורבות פוליטית יכולה להוות סמן לדאגה לרווחתם של אחרים‏[5][6].

איתגור[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחברים שונים הציעו כי נתינה במשחק הדיקטטור לא מצביעה על רצון של הפרט למקסם את התועלת של סביבתו (אלטרואיזם). במקום זה הם משערים שהפרט מפיק תועלת שלילית מכך שהוא נתפס כחמדן על ידי אחרים, והוא מנסה להימנע מלהיתפס כחמדן על ידי עורך הניסוי. כמה ניסויים בוצעו כדי לבחון השערה זו, אך לא התקבלה מסקנה חד משמעית, אלא תוצאות מעורבות‏[7]. ניסויים נוספים הבודקים מסקנות ניסוייות נערכו. בארדסלי ערך ניסויי שבו לפרטים ניתנה ההזדמנות לתת כסף, לא לתת כלום או לקחת כסף מהמגיב‏[2]. רוב הנבדקים היו רחוקים מלהראות אלטרואיזם ולקחו את הכסף לעצמם. בהשוואה שנערכה בין משחק הלקיחה למשחק הדיקטטור הנערכים שניהם עם אותו שלל התחלתי, רוב האנשים שבחרו לתת למגיב חלק מהשלל במשחק הדיקטטור בחרו לקחת הכול לעצמם במשחק הלקיחה. Bardsley הציע שני פירושים לתוצאות אלו.

הראשון, יכול להיות שמבחר האפשרויות המוצגות מספקות רמזים שונים לנבדקים המשתתפים בניסוי לגבי מה מצופה מהם. "נבדקים יכולים לתפוס את משחק הדיקטטור כמשחק שהנושא שלו הוא נתינה, מאחר שהם יכולים או לא לעשות כלום או לתת, ולכן הם שואלים את עצמם כמה לתת. בעוד שמשחק הלקיחה יכול להיתפס כמשחק שהנושא שלו הוא לקיחה מסיבות אנלוגיות, ולכן הנבדק שואל את עצמו כמה לקחת"‏[2]. לפי פירוש זה נתינה במשחק הדיקטטור היא תגובה למאפיינים הנדרשים על ידי הניסוי.

שנית, ההתנהגות של הנבדקים יכולה להיות מושפעת על ידי סוג של אפקט הפללתי. מה שהנבדק מחשיב להתנהגות נאותה תלויה בתחום ההתנהגויות האפשרי. במשחק הלקיחה, מרחב ההתנהגויות כולל אלטרנטיבה גרועה יותר מאשר מרחב ההתנהגויות במשחק הדיקטטור. כתוצאה מכך, לתת פחות או לקחת יכולים להיתפס כנחמדים במידה שווה.

משחק אמון[עריכת קוד מקור | עריכה]

משחק האמון מרחיב את משחק הדיקטטור על ידי כך שגודל השלל ההתחלתי שהדיקטטור מחליט באופן חד צדדי כיצד לחלקו בינו לבין המגיב,נקבע באופן חלקי על ידי מתנה ראשונית מהמגיב. הצעד הראשוני נעשה על ידי השותף למשחק של הדיקטטור, שעליו להחליט כמה מהשלל ההתחלתי שלו להפקיד בידיו של הדיקטטור (בתקווה לקבל חלק מזה חזרה). באופן טבעי, הוא מעודד לתת משהו לדיקטטור על ידי הגדרות המשחק שקובעות כי החלק שיתן מהשלל שיתן יוכפל בפקטור מסוים. הניסוי מסתיים לעתים נדירות בשיווי משקל תת-משחקי משוכלל בו "אין אמון". למעשה, מחקרים שהתרחשו לאחרונה על תאומים זהים ולא זהים בארצות הברית ושבדיה מציעים סברה לפיה ההתנהגות במשחק הזה היא תורשתית‏[8].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 Henrich, Joseph, Robert Boyd, Samuel Bowles, Colin Camerer, Ernst Fehr, and Herbert Gintis (2004) Foundations of Human Sociality: Economic Experiments and Ethnographic Evidence from Fifteen Small-Scale Societies. Oxford University Press.
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 Bardsley, Nicholas. (2005) "Altruism or artifact? A Note on Dictator Game Giving" CeDEx Discussion Paper No. 2005-10.
  3. ^ For example, Bolton, Katok, Zwick 1998, "Dictator game giving: Rules of fairness versus acts of kindness" International Journal of Game Theory 27:2 (Article Abstract). This paper includes a review of dictator games going back to 1994 (Forsythe R, Horowitz JL, Savin NE, Sefton M, 1994 Fairness in simple bargaining experiments. in Games and Economic Behavior). For an overview see Camerer, Colin (2003) Behavioral Game Theory Princeton University Press, Princeton.
  4. ^ Andreoni, J. and Miller, J. "Giving According to GARP: An Experimental Test of the Consistency of Preferences for Altruism." Econometrica 70:2, 737-753.
  5. ^ Fowler JH, Kam CD "Beyond the Self: Altruism, Social Identity, and Political Participation," Journal of Politics 69 (3): 811-825 (August 2007)
  6. ^ Fowler JH. "Altruism and Turnout," Journal of Politics 68 (3): 674-683 (August 2006)
  7. ^ Hoffman Elizabeth, McCabe Kevin, Shachat Keith and Smith Vernon (1994) "Preferences, Property Rights, and Anonymity in Bargaining Games" Games and Economic Behavior 7(3): 346-380 and Bolton, Gary E., Elena Katok, and Rami Zwick (1998) "Dictator game giving: Rules of fairness versus acts of kindness" [1] International Journal of Game Theory 27:269-299.
  8. ^ Cesarini, David; Christopher T. Dawes, James H. Fowler, Magnus Johannesson, Paul Lichtenstein, Björn Wallace (11 March 2008). "Heritability of Cooperative Behavior in the Trust Game" (PDF). Proceedings of the National Academy of Sciences 105 (10): 3721–3726. doi:10.1073/pnas.0710069105.