משתמשת:Hanmir53/קבוצות תמיכה

רקע

תמיכה חברתית מהווה מקור עיקרי וחשוב ליכולתו של אדם להתמודד בהצלחה עם קשיים ומצוקות. האדם הוא "חיה חברתית" - הוא מעורב כמעט תמיד החל מרגע לידתו וכן במהלך התפתחותו, ובמשך חייו במערכות בין-אישית במסגרות שונות. המשפחה, המהווה את קבוצת התמיכה החברתית הראשונית, מספקת מקור בטחון פיזי ונפשי. במהלך חייו מפתח הפרט קשרים חברתיים עם יחידים וקבוצות שהופכים להיות עבורו מעין "רשת בטחון". הנורמה הרווחת בחברה היא שלפרטים יש מערכות תמיכה חברתית מגוונות. סקירות ספרות מקיפות על התיאוריה והמחקר של תמיכה חברתית מביאות למסקנה שזהו אחד ממשאבי הכוח הנפשי העיקריים - אם לא המרכזי שבהם - לאדם המתמודד עם קשיים במהלך חייו.

מחקר פסיכולוגי רב-שנים העלה שקיומה של תמיכה חברתית עבור הפרט הנתון במצוקה לסוגיה מהווה משאב משמעותי להתמודדות והתגברות על קשיים רגשיים, וכי לא רק קיומה בפועל של תמיכה חברתית יכול להוות מקור כוח ותקווה עבור הפרט, אלא גם תפיסתו את מצבו בהקשר לקיומה של תמיכה חברתית עבורו. אמונותיו, ייחוסיו וציפיותיו של הפרט בהקשר לקיומה של מערכת חברתית תומכת בו הם כנראה הגורמים הפסיכולוגיים המשמעותיים לתחושותיו ש"הוא לא לבד" וש"יש לו על מי להישען". עניין זה מחזק את הגישה - המשותפת לשיטות פסיכולוגיות רבות - הטוענת כי להבניה הקוגניטיבית של עולמו של הפרט יש תפקיד מרכזי ביכולתו להתמודד עם קשיים.

תפיסה זו, בין השאר, הייתה בבסיס ה"טכניקה" המכונה "קבוצות תמיכה" (מונחים אחרים ומקבילים המקובלים הם: "קבוצות לעזרה-עצמית" ו"קבוצות לסיוע הדדי") שהופיעה בצורה בולטת בראשית שנות ה-80 והתפשטה לתחומים רבים ושונים של מצוקה אישית.

הגדרה ותרומה

קבוצת תמיכה הינה קבוצה אשר כל החברים בה מתמודדים עם בעיה או קושי משותפים, כגון - מחלה, התמכרות, אבל ועוד. חברי הקבוצה נפגשים באופן קבוע כדי לתמוך אחד בשני.

תרומת קבוצות תמיכה למשתתפיהן מתבצע באמצעות::

• הפחתת תחושת בדידות באמצעות הזדהות עם חברים אשר סובלים מאותה בעיה.
• סיוע בחיזוק דימוי עצמי, ביטחון אישי, תחושת שייכות לקבוצה חיובית ופיתוח יחסים חברתיים.
• אווירה של אמפתיה, קבלה, חוסר שיפוטיות וחוסר הטפת מוסר המעודדת התבטאות כנה ואמיתית.
• אפשרות לשתף בניסיון אישי, לדבר על חוויות ולאוורר רגשות.
• הקשבה ולמידה מניסיון אחרים, ללמוד ולהבין על הבעיה ופתרונותיה תוך קבלת משוב והכוונה, לחלוק מידע וניסיון על מנת לתמוך ולעזור אחד לשני, להפיח תקווה ולתת כוח.

מבנה קבוצות תמיכה

היוזמה להקמה וניהול קבוצות תמיכה היא בדרך כלל מוסדית - ארגוני המגזר הרביעי, בתי חולים, מרפאות בקהילה, וארגונים חברתיים שונים. קבוצות אלה המורכבות בדרך כלל מסדר גודל של 6-12 משתתפים, נפגשות באופן סדיר ומונחות על ידי אנשי מקצוע, כגון מנחי קבוצות מקצועיים, עובדים סוציאליים או פסיכולוגים. אולם קיימות גם רשתות של קבוצות לעזרה עצמית המנוהלות על ידי חבריהן באופן עצמאי, בעיקר כאשר יש מסגרת ידועה של נהלים ונורמות לפעילות הקבוצה.

קבוצות תמיכה יכולות להתנהל באמצעות מפגשים פנים אל פנים, או כקהילות וירטואליות ברשת האינטרנט.

קבוצות תמיכה מקוונות

מראשית דרכן ועד היום מתנהלות רוב קבוצות תמיכה במפגשים ייעודיים ובתקשורת פנים אל פנים, אך השילוב בין מחשבים, אינטרנט וטכנולוגיות חדשות, מאפשר כיום צורות שונות של התנהלות במסגרת קבוצה (Kleij, Paashuis & Schraagen, 2005). קבוצות תמיכה מקוונות, בשונה מקבוצות פנים אל פנים, הן קבוצות העושות שימוש ברשת האינטרנט לטובת קיום המפגשים וההתנהלות השוטפת. רשת האינטרנט מספקת לקבוצות אלו אמצעים סינכרוניים כגון צ'ט ושיחות וידאו ואמצעים א-סינכרוניים כגון דואר אלקטרוני ופורומים, שבאמצעותם נשמר הקשר בין המשתתפים.

היתרונות העיקריים של קבוצות מקוונות הם נוחות הטיפול, יכולת התמדה גבוהה לאורך זמן, תרבות דיון מסודרת ואפשרות להתגבר על מגבלות מיקום גאוגרפי או מגבלות פיזיות המונעות יציאה מהבית. בין החסרונות ניתן למנות בעיות טכניות, היעדר שפת גוף וקשר עין מלאכותי. יחד עם זאת ישנם מחקרים בהם מטופלים העידו כי גורמים אלו לא השפיעו על איכות הטיפול במידה ניכרת למרות שהם אחראים לכך שהפורמט עדיין לא ראוי לשמש תחליף לקבוצות תמיכה פרונטליות.

קבוצות לעזרה עצמית

גישת העזרה העצמית החלה להתגבש עוד בשנות ה-30 של המאה העשרים, עם הקמת ארגון AA – "אלכוהוליסטים אנונימיים" – שפיתח את "שיטת שנים-עשר הצעדים" לסייע למכורים לאלכוהול להשתחרר מהתמכרותם בעזרת עמיתיהם, מכורים אף הם. קבוצות שונות לעזרה עצמית התפתחו החל בשנות ה-70, תחילה בארצות הברית ומאוחר יותר גם במדינות אחרות, והגיעו כאמור גם לישראל. צורת הסיוע הזאת נסמכת על התפיסה שקיים "ידע התנסותי" – Experiential Knowledge – השונה באורח עקרוני מידע תיאורטי והוא מתגבש אצל מי שמתמודד עם בעיית-חיים מתמשכת. זהו ידע בענייני יום יום שאיננו נחלת הסגל המקצועי המטפל; לרוב הוא מצטבר אצל מי שחווה את הדברים בעצמו והתוודע מכלי ראשון למורכבות חיי האדם שחווה קושי או בעייה. ההתחלקות בידע מתוך תחושה של שותפות בין אחים לצרה היא הבסיס לקבוצות העזרה העצמית הללו. בגלל מרכזיותה של הבעיה בחיי החברים נוצרת בין המשתתפים קִרבה המבוססת על הזדהות עמוקה עם הזולת, שאת מצבו מכירים חברי הקבוצה מניסיונם הם. לכאורה יכולה התקרבות כזאת ליצור מסגרת של מסכֵּנות ותלונות המוּטָחות בזולת, אך למעשה ההיפך הוא הנכון. הקִרבה הנוצרת בגין הגורל המשותף מחזקת את המשתתפים, הנוכחים לדעת שהם לא לבד, שבעייתם אינה ייחודית להם ורבים אחרים לוקים בה, ויש דרכים מגוונות להתמודד עִמהּ.

"הידע ההתנסותי", הקיים כאמור אצל המתמודדים עם הבעיה ואינו מצוי אצל אנשי המקצוע המטפלים, מחייב את היווצרותה של מסגרת ייחודית, בדרך כלל ללא מעורבותם של אנשי מקצוע. אלה עלולים לראות בה התערבות לא רצויה, המתנגשת בשיטות הטיפול שלהם. בתחילה נוצר אמנם קונפליקט בין המערכות המקצועיות לבין קבוצות העזרה העצמית, אולם כיום מבינים רוב אנשי המקצוע את חשיבות הסיוע ההדדי בתהליכי הריפוי, השיקום וההתמודדות עם בעיית חיים בלתי הפיכה. ואכן, מסגרות מקצועיות רבות המטפלות בנכים, בנפגעות ונפגעי תקיפה מינית, בחולי סרטן, במתמכרים לסמים ועוד, נעזרות בגישת העזרה העצמית כאמצעי משלים למערך המקצועי.

היתרונות של הקבוצות לעזרה עצמית באים לידי ביטוי במספר אספקטים:

• שליטה ובקרה – בעוד שבמערכות הפורמליות נשמר מרחק בין נותני השירותים לבין צרכני השירותים, בקבוצות לעזרה עצמית שכיחה שוויוניות והתחלקות.
• היררכיה ובירוקרטיה – אנשי המקצוע פועלים בתוך סוכנויות פורמליות, בירוקרטיות והיררכיות המקשות על האזרחים לקבל מענה לצורכיהם הייחודיים, בעוד שקבוצות לעזרה עצמית הן ארגונים לא פורמליים, דמוקרטיים ולא-היררכיים בתהליך קבלת החלטות. כלומר, בתהליך קבלת ההחלטות כולם שותפים במידה שווה.
• תרומה אישית – מדינת הרווחה רואה כאחת ממטרותיה קיום חברה המאפשרת לאזרחיה לתרום מכוחם ומניסיונם לאחרים במטרה להבטיח את יכולתו של הפרט לתפקד בצורה הטובה ביותר. הקבוצות לעזרה עצמית מהוות מקור חשוב לקיום מטרות אלה בהיותם מקור מרכזי למידע ולסנגור ובעיקר לסנגור עצמי, שהוא מרכיב מרכזי של העצמה.

קיומן המרשים של מגוון הקבוצות לעזרה עצמית מצביע על כך כי במערכת השירותים הקיימת יש מקום חשוב לסוג אחר של ארגונים הבנויים על ניצול משאבי מידע מירביים, על הניסיון האישי, ועל הגברת המעורבות החברתית והפחתת תחושות הניכור והתלות בממסד. הן מבטאות את הערך העליון של המחויבות החברתית בין אדם לזולתו.

קבוצות לעזרה עצמית בישראל

ישראל נחשבה למדינה בעלת רמת מחויבות גבוהה כלפי האזרח ופועלות בה מערכות שונות של תמיכה באזרחיה. למרות זאת, לא התפתחה בה מודעות מספקת ליצירת רשת מקיפה של סנגור ותמיכה. הדפוס המקובל בישראל, יותר מכל מדינה מערבית אחרת, הוא של תמיכה שיזומה על ידי הממסד או אנשי מקצוע בשירות המדינה (כגון, ביטוח לאומי, משרד העבודה והרווחה, שירותי הרווחה וכו'). התפיסה המייצגת דפוס זה היא כי המדינה באמצעים וכלים שונים, צריכה למלא תפקיד מרכזי בהבטחת רווחתה ושלומה של האוכלוסייה. אולם לקראת סוף המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21 אנו עדים במדינת ישראל לתהליך הפרטה של שירותים רבים שבעבר סופקו במסגרות ציבוריות. שירותים אלה מסופקים באמצעות ארגונים הקרובים לאוכלוסיות הנזקקות להם, אך המדינה, מסיבותיה היא, יכולה בכל עת לבטל את השתתפותה בעלות שירותים אלה, להשאיר את מימון הטיפול בידי הארגון, כלומר בידי בני המשפחות, ולמעשה להתנער מאחריותה לטיפול באוכלוסיות חריגות ולקבוע שהוא אינו מעניינהּ, שהוא הבעיה הפרטית של האדם הסובל ובני משפחתו.

חוסר יכולת זה של מדינת הרווחה לספק את הצרכים להם התחייבה בפני אזרחיה, בירוקרטיה מסורבלת, חוסר יעילות, וחוסר רגישות למגוון הצרכים, הביאו להתפתחות המואצת של הארגונים החברתיים, ארגונים וולונטריים וארגוני עזרה עצמית וסנגור עצמי הפועלים לצד המערכות הפורמליות. ארגונים אלה הם שותפים חשובים למערכות שיזם הממסד בהיותם נגישים יותר, פחות פורמליים, יוצרים סולידריות חברתית ועזרה הדדית בעיקר ברמה הקהילתית.

קבוצות לעזרה עצמית החלו לצמוח בישראל כבר בתחילת שנות ה – 70, זאת למרות שבשנים אלה עדיין שירותי הרווחה התרחבו וגדלו. מחקרים על ארגוני מתנדבים, קבוצות לעזרה עצמית ועמותות שונות, מראים כי קיים מאגר חשוב של שיטות למתן עזרה שאינן ממוצות בשירותים הפורמליים. העזרה הבלתי פורמלית הולכת ומתעצמת בעיקר משום שהעזרה הפורמלית היא אינסטרומנטלית במהות בעוד שהעזרה הבלתי פורמלית היא הדדית. האידאל צריך להיות בקיום רצף של מערכות לעזרה מהפורמלי ביותר עד ללא פורמלי, כשכל מערכת ממלאת את תפקידה על הרצף. בכך מושג ניצול מכסימלי של מקורות עזרה.

החל משנות השמונים והתשעים החלו הקבוצות והארגונים להתרחב ולהתעצם והם הפכו להיות יותר ויותר משמעותיים בחברה. עם התמורות הללו, החלה ההכרה בחשיבות הקבוצות לעזרה עצמית כגורם טיפולי לגיטימי לצד המערכות הפורמליות. אולם מגמה זו החלה לדעוך החל מאמצע שנות ה-90. הספרות המקצועית חדלה להתעניין בה; סביבה נערכים עתה פחות מחקרים וכנסים, ושירות כמו "המרכז לעזרה עצמית" נסגר לאחר יותר משני עשורים של פעילות פורָה. יש הטוענים כי תהליך זה מקביל לתהליך התפתחותו של האינטרנט. הקהילה הווירטואלית תפסה מבחינות רבות את מקומה של הקבוצה האינטימית; יחסי פנים-אל-פנים, שהם הבסיס לתהליך העזרה העצמית, הומרו ביחסים וירטואליים. בהעדר מגבלה גיאוגרפית, מגוון הסוגיות והנושאים שסביבם מתארגנים פורומים וקבוצות באינטרנט רב עשרת מונים מזה האפשרי במסגרות פנים-אל-פנים. מניתוח סוגיות העולות בפורומים כאלה מתברר שאין הן שונות מן הסוגיות העולות בקבוצות הנפגשות פנים-אל-פנים. עם זאת, ללא תשתית ארגונית הסיכוי שפורומים באינטרנט ייהפכו לספקיות שירותים, כמו שאירע לחלק מן הקבוצות שהחלו כעזרה עצמית, איננו גדול.