משתמשת:Laliv g/זכרונות מהצבא
שגיאות פרמטריות בתבנית:טיוטה פרטית
פרמטרים [ 1 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
 |
דף זה אינו ערך אנציקלופדי
| |
| דף זה אינו ערך אנציקלופדי | |
אתגר התמונה במדים, הקבוצות בפייסבוק והנבירה באלבומים הישנים. נוסטלגיה, או טרנד? אז נשאבתי גם אני לטרנד.
כולם בלבנון[עריכת קוד מקור | עריכה]
סיימתי קורס מש"קיות חינוך. כולי "מורעלת", והגיע היום בו אדע לאן אני הולכת מכאן.
בפתק השיבוץ היה כתוב לי: עורב נחל. לא ממש ידעתי מה זה אומר. אני בכלל ביקשתי ללכת לחיל הים, זה היה החלום.
כי בחיל הים, ככה אמרו לי, יש שם הרבה הקצאות. מקום טוב להיות בו. עם חדר אוכל, וחיילים לעשות להם תרבות יום א' וסדרת חינוך בנגב.
ואז, הפתק עליו כתוב עורב נחל.
בראשון בבוקר, אני במדים מגוהצים, שרוך אפור ועיניים אדומות מבכי.
אני מגיעה ליחידה, ושואלת:
- איפה כולם?
- בלבנון.
- סבבה, אז מתי אני עולה לשם?
צחקו לי בפנים.
לבנון אומרים לך.
לא הבנת? דלעת. מוצב חודר. גזרה מזרחית. אין שם בנות. היחידה שהייתה שם זו כרמלה מנשה.
איך שולחים חינוך למוצב חודר[עריכת קוד מקור | עריכה]
וזו הפעם הראשונה בחיים שלי שאני מרגישה כל כך מיותרת. לא ידעתי מה קורה, לאף אחד לא היה אכפת ממני.
ואז התחילו לתת לי עצות:
- תפגשי את החיילים בשער עגל.
- תכיני להם מערכי חינוך למוצב.
- תצלמי אותם בווידאו.
עשיתי את כל זה פעם אחת בערך עד שהבנתי שלראות אותי זה הדבר האחרון שמעניין חיילים שהיו עכשיו חודשים במוצב חודר, ושמערכי החינוך שלי בתרגולת מוצב לא מעניינים.
התחלתי להתקשר להוצאות ספרים ולהתרים להם ספרים.
יום אחד בעודי מסתובבת עם תיק גב ענק מלא בספרים, מישהו שאל אותי
- מש"'קית חינוך, נכון?
- איך בכלל ידעת? שאלתי.
- כי אמרת 'החיילים שלי'. כנראה את מש"'קית חינוך, רק אתן אומרות ככה.
רק אחר כך אמרו לי שאסור בכלל להתרים, אבל לי כבר היו מאות ספרים במשרד שחיכו לשיירה. כי ספרים זה לא בנות, ומותר להם לעלות ללבנון.
אחר כך אמרו לי שיש להם די.וי.די, והתחלתי להתרים סרטים, משחקים והפתעות קטנות
בחנוכה אחד החיילים שאל אותי: "תגידי רגע, מה לעזאזל חשבת שנעשה בדלעת עם אלף סביבונים?"
לא היה לי מושג אם הספרים בכלל מגיעים, אם מישהו קורא.
עד שיום אחד בא אליי חייל אחד ואמר לי "שתדעי שאת ממש מצילה אותי עם הספרים האלו שאת שולחת לשם". ואת זה אני לא אשכח אף פעם.
והאחד שאמר ועשה[עריכת קוד מקור | עריכה]
פאסט פורוורד. שנים אחרי הצבא, כמו שאמרתי פה למעלה בלשמור על קשרים אני לא טובה, אני פוגשת במקרה את מתן.
מתן אומר לי "נכון כולם תמיד היו אומרים 'לבנון כזו מדהימה! אני בטוח חוזר לפה כאזרח לטייל?' זוכרת? אז תשמעי. יש אחד שבאמת עשה את זה...זוכרת את מתי?
ואני זכרתי שכולם אמרו את זה. לא תיארתי לעצמי שמישהו באמת עשה את זה.
עוד פאסט פורוורד, כמה שנים קדימה. פתאום נתקלתי באינטרנט בפרק הראשון מהספר "דלעת". קראתי אותו ביומיים ורצתי לכתוב את הערך על מתי בוויקיפדיה.
מי שקרא את הספר, ומי שבעצמו לחם בלבנון, לא יכול להישאר אדיש למה שהיה שם. נקודת המבט של פרידמן על המוצב בפרספקטיבה שונה פתאום, היא מרתקת.
מתי פרידמן הוא גיבור (הוא גם תרם לי דם פעם אבל זה סיפור אחר). הוא לא רק חזר למוצב וכתב על זה ספר, הוא עשה (ביחד עם ישראל רוזנר) סדרה מרתקת בשם מלחמה בלי שם.
הסדרה מספרת את סיפורו של דור שלחם במוצבים בלבנון, במלחמה שאפילו לא קראו לה בשם.