משתמש:יעל זוננשיין/אופ-ארט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

אופ-ארט
[עריכת קוד מקור | עריכה]

אופ-ארט מוכר גם כאומנות אופטית, הינה סוג של אומנות ויזואלית, בעיקר ציור, המשתמשת באשליות אופטיות. אופ ארט מוכר גם כהפשטה גיאומטרית, אם כי המונח המועדף הוא הפשטה תפיסתית. אומנות אופטית היא שיטת ציור המתייחסת לאינטראקציה בין אשליה ומישור התמונה, "בין הבנה לראייה". עבודות אופ-ארט הן מופשטות, כאשר רבות מהיצירות המוכרות יותר הן בשחור ולבן בלבד. כשהצופה מביט בהן, מתקבל הרושם של תנועה, מראות חבויים, הבזקים וויברציות, תבניות או לחילופין, נפח או עיוות.


הקשר היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורו של האופ-ארט בשיטות הקונסטרוקטיביסטיות של הבאוהאוס. האסכולה הגרמנית, שהוקמה על ידי וולטר גרופיוס, הדגישה את הקשר שבין צורה לתפקיד במסגרת של ניתוח ורציונליות. סטדנטים לומדו להתמקד בעיצוב הכולל, או בקומפוזיציה המלאה, בכדי להציג עבודות מגובשות. כאשר הבאוהאוס נאלץ להיסגר ב-1933, רבים ממוריו עברו לאצות הברית, שם השתקעה התנועה בשיקגו ולבסוף ב- BLAC MOUNTAIN COLLEGE, שבאשוויל, צפון קרוליינה.

מקור האופ-ארט[עריכת קוד מקור | עריכה]

המונח הופיעה לראשונה בכתב העט טיים באוקטובר 1964, אם כי עבודות שייתכן שכעת מתוארות כ"אופ-ארט" נוצרו מספר שנים קודם לכן. לדוגמא ציורו של ויקטור וסארלי, "זברות" (1938), עשוי כולו מפסים עקומים לבנים ושחורים, שאינם תחומים בקווי מתאר. כתוצאה מכך, הפסים נראים הן כמתערבבים אחד לתוך האחר, והן כפורצים קדימה מתוך הרקע המקיף של הקומפוזיציה. גם לוחות ה"DAZZLE" השחורים לבנים המוקדמים של ג'ון מקהייל בתערוכה THIS IS TOMORROW ב-1956, וסדרת הפאנדורה שלו במכון לאומנויות בנות זמננו ב-1962, מפגינים מגמות קדם-אופ.

העין המגיבה-THE RESPONSIVE EYE[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1965, תערוכה בשם THE RESPONSIVE EYE, נוצרה על ידי WILLIM C. SEITZ התקיימה במוזיאון לאומנות מודרנית שבניו יורק, העבודות שהוצגו היו בעלות טווח נרחב, שחבק את המינמליזם של פראנק סטלה, הפלסטיות החלקה של אלכסנדר ליברמן, המאמצים המשותפים של קבוצת ANONIMA,לצד המאסטרים של התנועה: ויקטור ואסרלי, בריג'יט ריילי ועוד. התערוכה בהתמקדה בהיבטים התפיסתיים של האומנות, הנוצרים שניהם מאשליית תנועה והאינטראקציה של יחסי צבעים. התערוכה הייתה פופולארית מאוד בקרב כלל הציבור, אם כי פחות בקרב המבקרים. מבקרים פטרו את האופ-ארט כמציגת אומנות וטענו כי היא מציגה אך ורק טריקים המתהלים בעין. למרות זאת גברה הפופולאריות של האופ-ארט בקרב הציבור ותמונות אופ-ארט שימשו בכמה הקשרים מסחריים.


כייצד אופ-ארט עובד[עריכת קוד מקור | עריכה]

שחור לבן ויחסי צורה-רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

אופ-ארט היא חוויה תפיסתית הנוגעת לאופן בו עובדת הראייה. מדובר באומנות ויזואלית דינאמית, הנובעת מיחסי צורה-רקע צורמים, הגורמים לשני המישורים להימצא בסמיכות זה לזה באופן מתוח וסותר. אופ ארט נוצרת ויוצרת אפקטים באמצעות שימוש בתבנית וקו. לעיתים קרובות ציורים אלו הם בשחור ולבן או לחילופין בגוני אפור. תגובה נוספת הנוצרת היא שקווים יוצרים מראות לוואי של צבעים מסויימים בהתאם לאופן שבו הרשתיתמקבלת ומעבדת אור. כפי ש-GOETHE הראה בתאוריית הצבעים, בקצה בו בהיר וכהה נפגשים, עולה צבע, מאחר שבהירות וכהות הן שתי התכונות המרכזיות ביצירת צבע.

צבע[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבודות בצבע נשלטות על ידי אותם מאפיינים של תנועת הצורה-רקע, אך נוסף להם האלמנט של צבעים סותרים, שלהם השפעות שונות על העין. הצבת שני צבעים בותרים זה לצד זה, מביאה לתחושת עומק בחלל אשלייתי תלת ממדי, כך שנראה כאילו צורות בקומפוזיציה פולשות לחלל הצופה.

אינטראקציית צבע[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש שלוש קבוצות מרכזיות של אנטראקציית צבע: סתירה בו זמנית, סתירה עוקבת וסתירה מהופכת מלשון קונטראסט. סתירה בו זמנית עשויה להתרחש כאשר שטח אחד של צבע מוקף בשטח שונה של צבע אחר. ככלל, הסתירה מגבירה את השונות בבהירות ו/או בצבע בין המשטחים באינטראקציה. אפקטים של סתירה הם הדדיים, אך אם השטח התוחם הוא גדול ועז יותר מהשטח התחום, אז הסתירה יוצאת מאיזון ועשויה להיראות כמופעלת בכיוון אחד בלבד. בסתירה עוקבת, רואים בתחילה צבע אחד ואז צבע אחר. הדבר מושג באמצעות מיקוד יציב של העין על צבע אחד ואז החלפתו המהירה באחר, או באמצעות החלפת המיקוד מצבע אחד למשנהו. בסתירה מהופכת, (המכונה לעיתים גם היטמעות צבע או אפקט ההתפרשות), בהירותו של הלבן או כהותו של השחור עשויים להיראות כמתפרשים לתוך או נטמעים בשטחים שכנים. כל האפקטים הללו נוטים לגרום לאזורים שכנים להיראות דומים יותר, ולא להגביר את ההבדלים ביניהם כפי שקורה בסתירה הבו זמנית המוכרת יותר.מכאן מונח סתירה מהופכת (ג'יימסון והורוביץ, 1975). יש לשים לב כי באינראקציית צבע, הצבעים המרכיבים שומרים על חלק ניכר מזהותם הם, על אף שהם עשויים להשתנות במידת מה באמצעות הסתירה.


לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

- אמנות בעידן הטכנולוגי, יחידות 5,6, האוניברסיטה הפתוחה רמת אביב, 1982.
- וונדי בקט, סיפורו של הציור, המדריך הבסיסי לתולדות הציור המערבי, הד ארצי, אור יהודה 1999.
- Joseph Emile Muller, Ramon Tio Bellido, A Century of Modern Painting, Universe book, New York, 1985.
- Cambridge Introduction to the History of Art, "The Twentieth Century", 7, Cambridge University Press. 1981.