באוהאוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

באוהאוס (גרמנית: Bauhaus, ) הוא שמו של בית ספר לעיצוב ואדריכלות שפעל בגרמניה בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, בין השנים 1919 - 1933. הבאוהאוס נדד בין שלוש ערים: ויימאר (שבה נוסד), דסאו וברלין. בבית ספר זה התחנכו ולימדו אדריכלים מפורסמים רבים, אשר פיתחו את הסגנון הבינלאומי, שהוא אחת האסכולות החשובות ביותר באדריכלות המודרנית. הבאוהאוס ידוע בעיקר כסגנון אדריכלי, אך עסק גם בתחומים של עיצוב פנים ועיצוב רהיטים וכלי בית שונים - תחומים שנלמדו בבית הספר עוד לפני שמקצוע האדריכלות נלמד בו.

בית הספר בדסאו
מוזיאון הבאוהאוס - תל אביב
ביתן בריטניה (נהרס) ביריד המזרח 1934

מקור השם[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור השם "באוהאוס" (על פי אחת הסברות) הוא במונח "באוהיטה" (Bauhütte), שפירושו "צריף הבנאים". על פי חוקי הבנייה בגרמניה עד לעת החדשה, היה מוקם צריף בנאים לצד אתר הבנייה אליו היו מגיעים מדי יום צוותי העובדים באתר. אם היה היום מתאים לעבודה - היו הפועלים עוסקים במלאכת הבנייה, אך אם היה זה יום סוער וגשום, היו הפועלים מתכנסים באותו צריף וכל בעל מלאכה היה מלמד את שוליותיו את אומנותו.

בבואו להקים בית ספר לאמנות האדריכלות, מצא מייסד בית הספר "באוהאוס" ולטר גרופיוס לנכון לקרוא למוסד על שמו של אותו צריף בנאים, בו ילמדו התלמידים את רזי אומנות הבנייה מטובי האדריכלים והאמנים בדורם. הפירוש המילולי של השם "באוהאוס" הוא "בית הבנייה".

לידתו של סגנון הבאוהאוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

סגנון הבאוהאוס נקרא כך על שם בית הספר שנשא את אותו השם. אסכולה זו, יחד עם אדריכלים נוספים שלא היו קשורים לבאוהאוס, הובילה לפיתוח הסגנון הבינלאומי, שהיה לסגנון השולט ברחבי העולם משנות ה-30 ועד שנות ה-60 בערך. רבים מבלבלים בין "סגנון הבאוהאוס" שהוא שם כללי לסגנונות שצמחו בבית הספר באוהאוס וכללו גם סגנונות עיצוב של ריהוט וכלי בית, לבין "הסגנון הבינלאומי".

סגנון הבאוהאוס נולד מתוך הצורך לשקם את גרמניה במהירות לאחר מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1919 הטילה ממשלת גרמניה על האדריכל ולטר גרופיוס להקים מכון שיסייע בשיקום המדינה מבחינה תרבותית וחברתית. המכון שנקרא "באוהאוס" הוביל גישה שקראה להתנערות מהסגנון הפרוסי המצועצע, ולהדגשת האדם וצרכיו הפשוטים במרכז האידאולוגיה התרבותית. בהתאם לכך הסגנון האדריכלי והעיצובי של הבאוהאוס הוא נקי ופשוט, ומרבה לעשות שימוש בקווים ישרים ואלמנטים אחרים ההופכים את תוצריו לקלים ופשוטים, הן לייצור והן לשימוש. הבאוהאוס הוא אחת מאבני הדרך החשובות בתולדות המודרניזם, ובו טבע האדריכל מיס ואן דר רוהה את המשפט "פחות זה יותר".

בית הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

סמליל הבאוהאוס.

בסך הכול פעל המכון של גרופיוס 14 שנה, עד שנסגר עם עליית הנאצים לשלטון. בתקופה קצרה זו הוא העמיד מספר אדריכלים חשובים שהשפיעו השפעה רבה על הסגנונות העיצוביים המרכזיים של שנות ה-30 וה-40. עם המורים שלימדו בבית הספר נמנים האמנים ואסילי קנדינסקי, פול קלה, לסלו מוהולי-נג'י, מרסל ברויאר ויוזף אלברס.

בין השנים 1919 ל-1924 פעל בית הספר בויימאר, משכנן של האקדמיה לאמנות ושל בית הספר לאומנות ומלאכה שייסד אנרי ון דה ולדה. למרות שגרופיוס הדגיש שבית הספר אינו פוליטי, היו מורי ותלמידי בית הספר הליברלים לצנינים בעיני הצבא, במיוחד לאחר ניצחון הימין בבחירות 1924 בתורינגיה. ממשלת המחוז ביקשה לסיים את חוזי ההעסקה של כל המורים לקראת ספטמבר 1924 בשל היותו של המוסד חתרני ובלתי רווחי והיותו של גרופיוס "בלתי מוסרי". אולם אז הזמין ראש העיר הסוציאל-דמוקרטי של דסאו, פריץ הסה, את בית הספר לעירו ואף ביקש מגרופיוס לעצב את מבנה בית הספר ואת מגורי המורים[1].

בית הספר ניסה להתעלות מעל שיטות ההוראה שהיו נהוגות אז (וגם שנים מאוחר יותר) בבתי הספר, בהם ישבו שורות של תלמידים מול מורה אחד, וניסה לשלב יחסי הוראה של מורה מול תלמיד או קבוצת תלמידים קטנה. בשיטת הוראה זו ניסו לשחזר את אווירת ההוראה שהיה נהוגה בגילדות של בעלי המקצוע, בהן אומן לימד את השוליה את מקצועו.

ב-1928 העביר גרופיוס את ניהול בית הספר לאדריכל השווייצרי האנס מאייר. מאייר הגדיל את הכנסות בית הספר מסדנאות הריהוט, האריגה והמתכת על מנת לבצע את עצמאותו הכלכלית. ב-1930 עזבו מאייר וקבוצת תלמידים לרוסיה. כמנהל בית הספר התמנה מיס ון דר רוהה. באביב 1932 זכו הנאצים בראשות עיריית דסאו ומיס ון דר רוהה העביר את בית הספר למבנה בית חרושת נטוש בברלין, שם פעל מספר חודשים עד לעליית הנאצים לשלטון[2].

באפריל 1933 פרצו לבניין בית הספר פלוגות אס אס בהאשמה שהודפסו בו מנשרים קומוניסטיים. מיס ון דר רוהה נקרא למשרדי הגסטפו ונתבע לפטר מורים יהודים ולמנות תחתם מורים נאצים. ון דר רוהה הודיע על סגירת בית הספר ועד מהרה נמלטו ון דר רוהה, גרופיוס, מוהולי-נג'י, ברויאר ואלברס לארצות הברית[3].

גרופיוס ומספר אדריכלים אחרים מהמכון הגרו לארצות הברית עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, וייסדו שם את האסכולה הבינלאומית של הבאוהאוס, כאשר הם "מורישים" את הרעיונות העיצוביים המרכזיים שלהם לסגנונות עיצוביים מאוחרים יותר, כמו ה"אר-דקו".

בשנת 1996 הכריז אונסק"ו על הבאוהאוס ואתריו בדסאו וויימאר כאתר מורשת עולמית.

מנהלי בית הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבאוהאוס בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדריכלות לבנה, יצחק רפפורט
מוסך דן בתל אביב - 1935

אחד המקומות שבו זכה סגנון הבאוהאוס להצלחה הוא היישוב העברי בארץ ישראל. האידאולוגיה החברתית-תרבותית שמאחורי הבאוהאוס התאימה מאוד לתפישות הסוציאליסטית והרוח החלוצית, כמו גם הרצון לברוא ולעצב את העולם מחדש. תפישות הבאוהאוס באו לידי ביטוי בארץ ישראל דרך הסגנון הבינלאומי. הסגנון היה נקי מקישוטים, פשוט ותכליתי. הוא פיאר את אסתטיקת המכונה ודגל באחידות בצבע, בגמר ובחזיתות הצנועות והפשוטות. הסגנון ביטא נאמנה את רוח המקום והתקופה.

מקום נוסף בו נחל סגנון הבאוהאוס הוא בתי מושבות הטמפלרים, במהלך שנות ה-20 וה-30 נבנו במושבות שרונה ווילהלמה בתים בסגנון זה.

בשנת 2003 הוכרזה "העיר הלבנה" של תל אביב כאתר מורשת עולמית לסגנון הבינלאומי, בזכות בתים רבים בסגנון זה המרוכזים בה.

בשנת 2010 נפתח בתל אביב "מוזיאון הבאוהאוס" בעזרתו של האדריכל הישראלי רון ארד.

ארץ-ישראלים בבאוהאוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם תלמידי הבאוהאוס הרבים נמנו ארבעה תלמידים ארץ-ישראלים: אריה שרון, שמואל מסטצ'קין, מוניו גיתאי-ויינראוב ושלמה ברנשטין. רות סידור שניקראה אז סיטרואן, ממשפחת אמנים יהודים ברלינאים, הייתה מהנשים הבודדות שלמדו בבאוהאוז, במגמת אריגה. היא התחתנה עם חנן סיטרואן (סידור) גם הוא בוגר הבאוהאוז (יחד עם אחיו הצייר ההולנדי פאול סוטרואן) ושניהם עלו לארץ בעקבות ביתם- תמר סיטרואן שושן.

התאמות הבאוהאוס לאקלים הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתי הבאוהאוס הראשונים בישראל נבנו בסגנון הבינלאומי, כלומר בתים מרובעים אשר לעתים משולבים בהם חלקים עגולים או זוויתיים. לאחר תקופת מה הגיעו המתכננים הישראלים למסקנה כי החלונות הצרים או דמויי צוהר אוניה שהובאו מאירופה לא מתאימים לתנאי האקלים בישראל והרחיבו אותם.

במהלך השנים פיתחו אדריכלים ישראלים שהושפעו מהבאוהאוס, אם כי לא היו תלמידי בית הספר, כמו דב כרמי וזאב רכטר, סגנון ייחודי, שמומש בעיקר בתל אביב ובחיפה. סגנון זה כלל בעיקר מרפסות גדולות ומאווררות, שבהן יכלו בני הבית לשבת וליהנות מהבריזה, פרגולות על הגגות, גגונים ואדני חלונות.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • פרנק ויטפורד, באוהאוס, מאנגלית: תמי אילון-אורטל, רסלינג, 2012.
  • בער בוריס קוטלרמן, שמואל יבין, בהשתתפות יוסף ברנר ומיכה גרוס, באוהאוס בבירוביג'אן ובארץ ישראל - 80 שנה להתיישבות היהודית במזרח הרחוק של ברית המועצות 2008-1928, בהוצאת מרכז הבאוהאוס תל אביב, 2008.
  • התחדשות הבאוהאוס בתל אביב: שימור בנייני הסגנון הבינלאומי בעיר הלבנה, מרכז באוהאוס תל אביב, אוגוסט 2007.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אוטו פרידריך, לפני המבול, ברלין 1933-1918, ירושלים: הוצאת כרמל, 2010 עמ' 152-155
  2. ^ אוטו פרידריך, לפני המבול, ברלין 1933-1918, ירושלים: הוצאת כרמל, 2010 עמ' 336-337
  3. ^ אוטו פרידריך, לפני המבול, ברלין 1933-1918, ירושלים: הוצאת כרמל, 2010 עמ' 349