משתמש:Michaelebarilan/טיוטה

הגדרה כללית

בית הדין לצדק של האיחוד האירופי ("Court of Justice of the European Union - CJEU") (נקרא בעבר "בית הדין האירופי לצדק", European Court of Justice) הוא בית המשפט העליון של האיחוד האירופי. בית הדין הוקם ב-1952 ומקום מושבו בלוקסמבורג. הוא הסמכות העליונה לפירושן של אמנות האיחוד האירופי ושל חקיקת המשנה של האיחוד ובכך הוא מבטיח את יישומן האחיד בקרב המדינות החברות. תפקידו של בית הדין הוא להבטיח שהמדינות החברות ומוסדות האיחוד ימלאו את חובותיהם על-פי משפט האיחוד האירופי, וכן שמוסדות האיחוד לא יחרגו מסמכותן וגם לא יפגעו בזכויות היסוד של אזרחי האיחוד.

רקע

בראשית דרכו, בשנת 1952, בית הדין שימש כבית המשפט של הקהילה האירופית לפחם ופלדה . בשנת 1957, עם הקמתן של קהילת האטום והקהילה הכלכלית האירופית, הוסכם שבית הדין ישרת את שלוש הקהילות גם-יחד. בכך קיבל את סמכויותיו הרחבות יותר וההכרה בו כבעל השפעה ויכולות אכיפה.

סקירה

בית הדין לצדק של האיחוד האירופי, על סמכויותיו הנרחבות כלפי המדינות החברות, מוסדות האיחוד ואזרחיו, מהווה תופעה ייחודית בזירת המשפט הבינלאומי, אשר מייצגת אולי יותר מכל את ההבדל הגדול שבין האיחוד האירופי לבין הסכמים וארגונים בינלאומיים אחרים.

בית הדין הוא הסמכות העליונה לפירושן של אמנת האיחוד האירופי ושל חקיקת המשנה באיחוד . הוא ממלא תפקיד דומה לזה של בית משפט לחוקה ומשמש גם כבית משפט עליון. אומנם סעיפי האמנות השונות של האיחוד אינם סעיפים "קלסיים" כמקובל בחוקות המסורתיות, אולם הבדל זה נגזר ממבנהו ומאופיו הייחודיים של האיחוד האירופי. משום כך, אין בשוני זה כדי לסתור את תפקודו כבית משפט לחוקה .

בית הדין אינו מתפקד כערכאת ערעורים על החלטות של בתי המשפט הלאומיים, אלא ממלא תפקיד של פוסק אחרון באמצעות האפשרות – ובמקרים מסויימים החובה – של בתי המשפט הלאומיים להעביר להכרעתו המקדמית סוגיות העוסקות במשפט האיחוד. תפקידו כפוסק האחרון בפירוש משפט האיחוד האירופי, ניתן לו גם ביחס למגילת הזכויות הבסיסיות Charter on Fundamental Rights)), אשר מחייבת את כל מוסדות האיחוד האירופי. הפרלמנט האירופי הוא אחד המרוויחים העיקריים מפסיקות בית הדין, לאחר שזה פירש את חובת ההתייעצות של מועצת השרים והנציבות האירופית עם הפרלמנט כמחייבת בהליך החקיקה.

בית הדין תרם תרומה מכרעת לקידום האינטגרציה הכלכלית, המשפטית והחברתית בין מדינות האיחוד ולביצור מעמדם של מוסדות האיחוד ושל דברי החקיקה שהם מייצרים, וזאת במידה רבה באמצעות שימוש בגישת האקטיביזם השיפוטי. מערכת היחסים בין בית הדין לצדק של האיחוד האירופי לבין בתי המשפט הלאומיים במדינות החברות אינה מערכת יחסים מדרגית, אלא מבוססת על מבנה ייחודי של שיתוף פעולה, אשר פרופ' Jo Shaw מכנה "הקשר האורגני" .

מפסיקות בית הדין ניתן להסיק כי הוא פועל לעיתים לחיזוק אופיו הדמוקרטי של האיחוד, אם על ידי הגדרת תחום סמכויויתיהם של המוסדות ואם על ידי קביעת מנגנון של קבלת החלטות, אשר מטמיע עקרונות דמוקרטיים של הפרדת רשויות, הגנת זכויות אדם וכיבוד "רצון העם" – אזרחי האיחוד האירופי.

הרכב

בכל אחת משתי הערכאות של בית הדין מכהנים עשרים ושמונה שופטים – שופט אחד מכל מדינה החברה באיחוד האירופי, וזאת לתקופת כהונה מתחדשת של שש שנים. על כלל המדינות החברות באיחוד לאשר את מינוייהם של כלל השופטים אך אין זה נהוג שמדינה חברה תתנגד למינויו של מועמד ממדינה חברה אחרת. עצמאותם המוחלטת של השופטים ביחס לממשלותיהן שמינו אותם, אינה מוטלת בספק. שופטי בית הדין האירופי ועובדיו מגלים נאמנות חוצת גבולות לעקרונות האיחוד האירופי, ולכל השופטים יש כישורים מקצועיים ואישיים להתמנות לשופטי בית המשפט העליון במדינותיהם. משפטנים מובהקים ואנשי אקדמיה גם הם כשירים למשרה השיפוטית. פיטורי שופט אפשריים אך ורק אם מתקבלת החלטה פה אחד, על ידי כל השופטים והפרקליטים הכלליים, שעל פיה השופט אינו יכול עוד למלא אחר דרישות התפקיד. למן כינונו של בית הדין לא יושם הליך זה, אך היו שופטים שהתפטרו מרצון.

השופטים נעזרים בתשעה פרקליטים ראשיים (Advocates-General). מדי שלוש שנים נעשית החלפה חלקית של השופטים ושל הפרקליטים הראשיים. לפי אמנת ליסבון, ניתן להגדיל את מספר הפרקליטים הראשיים (AGs) לבקשת בית הדין . איטליה, אנגליה, גרמניה, ספרד, פולין וצרפת ממנות כל אחת פרקליט ראשי אחד, ושלושת הנותרים ממונים בסבב על ידי שאר המדינות החברות. תפקיד הפרקליט הראשי מבוסס על שיטת המשפט הצרפתית ובמיוחד על תפקידו של "הממונה מטעם הממשלה" (Commissaire du government) ב"בית הדין המנהלי" הצרפתי. עם זאת, תפקידו וסמכויותיו הם ייחודיים – עוזר שופט ומבצע את עבודת ההכנה בסוגיות הנידונות. בעבר, לפני כינונו של בית הדין בערכאה הראשונה, היוותה חוות דעתו נקודת פתיחה ובסיס משפטי מקצועי ומנומק שעליו יכלו השופטים לבנות את מערך הטיעונים וההסברים לפסיקתם, מעין החלטה של ערכאה נמוכה לשימוש העליונה. הפרקליטים הראשיים מעבדים ומנתחים את עובדות המקרה, לאור המשפט האירופי, לקראת הדיון לפני השופטים. חוות הדעת של הפרקליטים אינה מחייבת ולעיתים (רחוקות) ייתכן אף שבית הדין לא יאמץ חלקים ממנה, יסיק מסקנות שונות ו/או יפסוק באופן שונה. לפי תיאורו של פרופסור אריה רייך, הפרקליטים הראשיים פועלים "כמעין מצפון קולקטיבי" של בית הדין האירופי, ומאחר שפסקי הדין על-פי רוב קצרים, עובדתיים ותמציתיים, מומלץ לבחון את המלצותיהם לשם הבנת התשתית הרעיונית ומניעיו של בית הדין האירופי בפסיקותיו השונות.

נשיא בית הדין נבחר על ידי השופטים – בבחירה עצמאית שאינה חשופה להתערבותו של כל מוסד אירופי אחר – לכהונה מתחדשת של שלוש שנים. רשם בית הדין נבחר באותו אופן שבו נבחר הנשיא.

בבית הדין ובערכאה הראשונה פועלים גם בעלי תפקידים נוספים: רשם, עוזרים משפטיים לשופטים ושירותים מקצועיים כגון חטיבת מחקר, המעסיקה עורכי דין מכל המדינות החברות, ספרייה משפטית, חטיבת תרגום ועוד.

סמכות

ההרכב והסמכויות העקרוניות של בית הדין קבועים בסעיף 19 לאמנת האיחוד (Treaty on European Union). סעיף זה קובע בין היתר שבית הדין "יבטיח שבפירושן וביישומן של האמנות יישמר החוק". כמו כן הוא קובע שלוש סמכויות בסיסיות לבית הדין, על ערכאותיו השונות: א. לדון ולהחליט בעתירות המובאות על-ידי מדינה חברה, מוסד של האיחוד האירופי ואנשים או ישויות משפטיות; ב. ליתן הכרעות מקדמיות לבקשת בתי משפט או ערכאות של המדינות החברות ביחס לפרשנות של משפט האיחוד או לתוקפן של פעולות שאומצו על-ידי מוסדות האיחוד; ג. להכריע בכל עניין אחר שנמסר לבית הדין על-ידי האמנות המכוננות.

לבית הדין יש סמכויות נוספות שנוצרו עם השנים, בעיקר כנגזרת מפסיקה ומפירושן של ההוראות לעיל. ככלל, ניתן לחלק את הסמכויות לשש עיקריות: