האיחוד האירופי

האיחוד האירופי
דגל
מוטו לאומי: "United in diversity" (מאנגלית: "מאוחדים בגיוון")
המנון לאומי: האודה לשמחה
יבשת	אירופה
שפה רשמית	23 שפות לאומיות רשמיות
עיר בירה	אין עיר בירה רשמית. הערים המרכזיות של האיחוד הן בריסל, שטרסבורג ולוקסמבורג
העיר הגדולה ביותר	לונדון, הממלכה המאוחדת
משטר	משולב: פדרציה, קונפדרציה וארגון בינלאומי בהתאם לתחום
ראש המדינה נשיא המועצה האירופית נשיא הנציבות האירופית נשיא הפרלמנט האירופי נשיאוּת מועצת האיחוד האירופי נציגה עליונה לענייני חוץ	המועצה האירופית (נשיאות קולקטיבית) הרמן ואן רומפיי ז'וזה מנואל ברוזו מרטין שולץ דנמרק (הלה ת'ורנינג שמידט) קתרין אשטון
הקמה - הצהרה - הכרה	אמנת מאסטריכט 7 בפברואר 1992 1 בנובמבר 1993
שטח  - דירוג עולמי - אחוז שטח המים	4,324,782 קמ"ר  (ללא דירוג) 3.08%
אוכלוסייה ‏ (2009) - דירוג עולמי של אוכלוסייה - צפיפות - דירוג עולמי של צפיפות	501,259,840 נפש (ללא דירוג) 115.9 נפש לקמ"ר (ללא דירוג)
תמ"ג ‏ (הערכה לשנת 2009) - דירוג עולמי - תמ"ג לנפש - דירוג עולמי לנפש	14,793,000 מיליון $  (ללא דירוג) (ללא דירוג)
מטבע	אירו ‏ (€ - בחלק מהמדינות)
אזור זמן	UTC עד UTC+2
סיומת אינטרנט	.eu
קידומת בינלאומית	לכל מדינה קידומת משלה (בדרך כלל עם תחילית 3 או 4)+

התפתחות הארגון בחלוף השנים

ארגונים בינלאומיים באירופה

האיחוד האירופי הוא התאגדות של 27 מדינות באירופה, המשלבת סממנים של מדינת על אחת, כגון פרלמנט משותף, כלכלה אחידה, מטבע אחיד בחלק מן המדינות החברות באיחוד (האירו) וסממני ריבונות נוספים.

מקורו של האיחוד האירופי בארגון לשיתוף פעולה בין-מדינתי שנוסד לאחר מלחמת העולם השנייה במטרה לשקם את אירופה ההרוסה וזרועת הקרבות ולמנוע מלחמות נוספות ביבשת. אט אט צבר הארגון עוצמה כלכלית ומדינית ובהסכמת המדינות החברות הרחיב את סמכויותיו ואת מספר המדינות המשתתפות בו. בראשיתו הוא נקרא "השוק האירופי המשותף", לאחר מכן "הקהילה האירופית", ולבסוף - עם חתימת אמנת מאסטריכט ב-1992 - "האיחוד האירופי".

האיחוד האירופי יצר שוק אחד ללא גבולות פנימיים. האיחוד שואף למימוש עיקרון "ארבע החירויות" (The four freedoms), המעוגן בחוק האירופי, של התנועה החופשית של אנשים, סחורות, הון ושירותים ללא תשלום מכס וללא הגבלת סכומי הכסף המועברים ממדינה למדינה בעסקאות כלכליות.

אילו היה האיחוד האירופי נחשב למדינה אחת, הוא היה מדורג במקום השלישי בעולם מבחינת גודל אוכלוסייתו (501,259,840 נפש, נכון לשנת 2009), ובמקום השביעי מבחינת שטחו (4,324,782 קמ"ר). המטבע הרשמי של האיחוד האירופי הוא האירו, אשר משמש כיום כהילך חוקי בכמחצית ממדינות האיחוד, ובהמשך צפויות רוב המדינות לאמצו רשמית.

המדינות החברות

• 1951 (המדינות המייסדות):

  איטליה

  בלגיה

  גרמניה המערבית

  הולנד

  לוקסמבורג

  צרפת

• 1973:

  אירלנד

  בריטניה

  דנמרק

• 1981:

  יוון

• 1986:

  ספרד

  פורטוגל

• 1990:

גרמניה המזרחית צורפה בעקבות איחודה עם   גרמניה המערבית למדינה אחת -   גרמניה

• 1995:

  אוסטריה

  שבדיה

  פינלנד

• 1 במאי 2004:

  אסטוניה

  הונגריה

  לטביה

  ליטא

  מלטה

  סלובניה

  סלובקיה

  פולין

  צ'כיה

  קפריסין

• 1 בינואר 2007:

  בולגריה

  רומניה

חברות עתידיות

מדינות מועמדות

חמש מדינות אירופאיות אושרו כמועמדות להצטרפות לאיחוד.

  טורקיה הגישה לראשונה בקשה להצטרפות לאיחוד כבר ב-14 באפריל 1987, הדיונים עברו תהפוכות רבות, ב-1999 קיבלה טורקיה מעמד של מדינה מועמדת, ומאז אוקטובר 2005 היא מנהלת משא ומתן להצטרפות.

  קרואטיה ביקשה להצטרף לאיחוד ב-2003 וקיבלה מעמד של מדינה מועמדת ביוני 2004, מאז אוקטובר 2005 קרואטיה ניהלה במשך שש שנים משא-ומתן להצטרפות לשורות האיחוד. ב-2011 נציבות האיחוד האירופי בבריסל מסרה כי קרואטיה התקבלה ותצטרף כחברה ה-28 של האיחוד האירופי ביולי 2013.

  מקדוניה הגישה רשמית בקשה ב-22 במרץ 2004 להצטרפות לאיחוד, וב-17 בדצמבר 2005 אושר מעמדה כמדינה מועמדת.

  מונטנגרו הגישה בשנת 2008 בקשה להצטרפות לאיחוד, וקיבלה מעמד של מדינה מועמדת ב-17 בדצמבר 2010.

  איסלנד הגישה בקשת הצטרפות לאיחוד ביולי 2009, וביוני 2010 היא קיבלה מעמד של מדינה מועמדת, המשא ומתן לצירוף איסלנד לאיחוד החל אחרי כחודש.

מדינות שהגישו בקשה להצטרפות

שתי מדינות נוספות הגישו מועמדות להצטרפות לאיחוד, אך מועמדתן טרם אושרה.

  אלבניה הגישה בקשה בשנת 2009.

  סרביה הגישה בקשה בשנת 2009 גם היא.

מדינות אחרות

במהלך השנים נשמעו לא אחת השערות כי מדינה זו או אחרת תבקש להצטרף לאיחוד האירופי, ולעתים אף החלו גישושים בנושא אשר טרם הבשילו לידי מהלכים של ממש. כך, למשל, בעקבות המהפכה הכתומה באוקראינה שהתרחשה ב-2004, נטען כי זו תצטרף לאיחוד^{[דרוש מקור]}. השערות דומות עלו לגבי מולדובה^{[דרוש מקור]}, סרביה^{[דרוש מקור]}, בוסניה והרצגובינה^{[דרוש מקור]} וגיאורגיה^{[דרוש מקור]}.

הרעיון שישראל תצטרף לאיחוד האירופי הועלה על ידי מספר פוליטיקאים הן באיחוד האירופי והן בישראל, ביניהם ראש ממשלת איטליה לשעבר סילביו ברלוסקוני.

בנובמבר 2010 הציע ולדימיר פוטין בעיתון הגרמני סדויצ'ה זיטונג (Sueddeutsche Zeitung) לבחון ברצינות הכרזת אזור סחר חופשי בין רוסיה ואירופה.

מבנה האיחוד

תחומי הפעולה והגדרת האיחוד

בין תחומי הפעולה של האיחוד האירופי כיום כוללים את כל תחומי העשייה הציבורית, מבריאות, תרבות ומדע, המשך בתחומי החקיקה והכלכלה ועד למדיניות חוץ ומדיניות הגנה משותפת, אולם עוצמתו של האיחוד שונה באופן מובהק בין תחומי פעילותו השונים, כאשר בתחום המדיניות המונטרית, החקלאות והסחר אופיו דומה מאוד למדינה אחת משותפת, בעוד בתחום המדיני והצבאי, רבה יותר ריבונותן של המדינות החברות.

עקב כך, שונה אופיו של האיחוד בהתאם לתחומי פעולתו השונים, ודומה ל:-

• פדרציה - בתחומי המדיניות המונטרית, חקלאות, סחר ומדיניות סביבה
• קונפדרציה - בתחומי המדיניות הסוציאלית, המדיניות הכלכלית, מדיניות הגירה והגנת הצרכן.
• ארגון בינלאומי - בתחומי מדיניות חוץ והגנה.

פעילות מרכזית של האיחוד היא השוק המשותף המתבטא במטבע אחיד (בחלק ממדינות השוק), באיחוד מכס, בגבולות פתוחים, ובמדיניות חקלאית משותפת.

עקרונות

עם השתנות האיחוד האירופי מאיגוד כלכלי לאיחוד מדינות, השתנו גם חוקיו והמדיניות שלו. עם הזמן הוספו יותר ויותר סמכויות וכוח למוסדות האיחוד על חשבון המדינות. תהליך האיחוד נבלם על ידי מספר גורמים ביניהם העובדה שאחדות ממדינות האיחוד מורכבות בתוכן מאזורים אוטונומים למחצה שלא מוותרים על הסמכויות שלהם, הבדלי אינטרסים בין המדינות ולאומנות במדינות השונות.

תחת האיחוד מתקיימות מספר צורות של שיתוף פעולה:

• החלטות אוטונומיות של האיחוד: תחומים בהם המדינות העניקו לאיחוד את הסמכות העליונה בקבלת החלטות. בין תחומים אלו חוקי הגבלים עסקיים, סיוע למדינות והסרת מגבלות.
• הרמוניזציה: יצירת סט חוקים משותף באמצעות המוסדות החקיקתיים של האיחוד. חוקים אלו מאומצים על ידי המדינות המשתתפות.
• תיאום ושיתוף פעולה: המדינות החברות מתכנסות לעתים ומחליטות על שיתופי פעולה בתחומים ספציפים. לדוגמה: החלפת מידע בנושא המלחמה בטרור.

מוסדות

"מגדל אירו" בפרנקפורט, גרמניה

• מוסדות ממשל ומשפט עיקריים:
  • המועצה האירופית - הנשיאות הקולקטיבית של האיחוד.
  • הנציבות האירופית - הרשות המבצעת של האיחוד ויוזמת החקיקה העיקרית בו.
  • מועצת האיחוד האירופי - הבית העליון ברשות המחוקקת של האיחוד.
  • הפרלמנט האירופי - הבית התחתון ברשות המחוקקת של האיחוד.
  • בית הדין האירופי לצדק - הרשות השופטת של האיחוד המסייעת באכיפת אמנותיו.
  • הבנק המרכזי האירופי - הבנק המרכזי של מדינות האיחוד החברות בגוש האירו.
• מוסדות מסייעים:
  • בית המשפט האירופי לביקורת - רשות לביקורת חשבונאית על כספי האיחוד.
  • בנק ההשקעות האירופי - רשות השקעות של האיחוד.

ועדות מייעצות:

• מועצת האזורים: מועצה המכילה נציגים של כל האזורים שמרכיבים את מדינות האיחוד.
• הוועדה הכלכלית-חברתית.

בנוסף יש מספר רב של גופים שנוסדו למטרות מסוימות כמו:

• הסוכנות האירופית לאיכות הסביבה
• מכון התקנים האירופי
• Frontex

היסטוריה

ערך מורחב – היסטוריה של האיחוד האירופי

היכל הפרלמנט האירופי בשטרסבורג, צרפת

התוכניות לאחד את מדינות אירופה קדומות למדי. אנרי הרביעי, מלך צרפת הגה תוכנית כזו כבר במאה ה-16. גם הפילוסוף הנודע, עמנואל קאנט, העלה הצעה דומה. משה הס בספרו "הטריארכיה האירופית" שנכתב ב1841, תיאר איחוד של צרפת, בריטניה וגרמניה. בעידן המודרני, המניע הראשון לייסוד מה שהפך בהמשך לאיחוד האירופי היה השאיפה לבנות את אירופה מחדש לאחר החורבן וההרס שהביאה מלחמת העולם השנייה. האיחוד נועד למנוע מלחמות בין המדינות האירופיות, מלחמות שהרסו את אירופה מאות בשנים ועזרו לארצות הברית, שבה שרר שקט ביטחוני, להפוך למעצמת על. בנוסף, היו שהאמינו ששיתוף פעולה כלכלי יאפשר שיקום יותר מהיר של כלכלת אירופה מההרס שגרמה המלחמה.

אחד ההוגים הראשונים של האיחוד האירופי לאחר המלחמה היה המדינאי הצרפתי ז'אן מונה שטען שכדי להגיע למעמד מוביל בעולם על אירופה לדבר בקול אחד כמו ארצות הברית.

כבר בשנת 1946 קרא וינסטון צ'רצ'יל להקמת "ארצות הברית של אירופה". בעקבות הנאום הוקמה "מועצת אירופה", שהייתה ארגון חלש ולא מחייב.

בשנת 1948 הוקם ארגון ארצות בנלוקס - בלגיה, הולנד ולוקסמבורג כמודל לשיתוף פעולה.

בשנת 1950 הגה רוברט שומאן, שר החוץ הצרפתי, בסיוע ז'אן מונה, את רעיון הקמת איגוד התעשיות המובילות: תעשיית הפחם והפלדה. (European Coal & Steel Community - ECSC) שומאן הציע שארגון זה יהיה פתוח להצטרפותן של כל המדינות הדמוקרטיות באירופה. וכך תורחב המסגרת לאיחוד כלכלי מקיף. המדינות ראו באיחוד הכלכלי ביניהן דרך ליצירת מאגר גדול ומגוון של משאבים וכן להגדלה ניכרת של שוק הצרכנים.

היכל הפרלמנט האירופי בבריסל, בלגיה

כתוצאה מהצעה זו הוקמה הברית הראשונה שהביאה ליצירת האיחוד האירופי ונקראה קהילת הפחם והפלדה האירופית. ארגון זה נוצר בשנת 1951 על ידי בלגיה, הולנד, גרמניה המערבית, צרפת, איטליה ולוקסמבורג. מטרתו הייתה לשלוט במשאבי הפחם והפלדה כדי למנוע מלחמה עליהם.

שש המדינות המייסדות הקימו ב-1957 שני ארגונים חדשים : סוכנות האטום האירופית - Euratom והקהילה הכלכלית האירופית (European Economic Community - EEC) ושל הסוכנות האירופית לאנרגיה גרעינית. ה-EEC (שלאחר מכן נקרא EC) נודע בשם "השוק המשותף". השוק המשותף התפתח להיות הארגון האירופי החשוב ביותר. מטרתו הראשית הייתה להביא לביטול המכסים בין חברות האיגוד והקלה על הסחר. הארגונים הללו הוסדרו בהסכם רומא שנחתם ב-25 במרץ 1957.

לכל אחד משלושת הארגונים - ארגון הפחם והפלדה, ארגון האטום, והשוק המשותף - הייתה "נציבות" משלו, אולם סוכם שלכל הארגונים יהיו מוסדות משותפים - מועצת שרים, בית נבחרים ובית דין גבוה לצדק.

מדינות נוספות הוזמנו להצטרף לאיחוד. בריטניה, שחששה מאיבוד ריבונותה, סירבה להצטרף והקימה ארגון מתחרה - איגוד הסחר החופשי האירופי , (European Free Trade Association - EFTA), שכלל את בריטניה, נורבגיה, שבדיה, דנמרק, שווייץ, אוסטריה ופורטוגל. EFTA היה ארגון מבוזר וחלש יותר מהשוק המשותף מאחר שלא הטיל מכסים חיצוניים אחידים, לא חל על מוצרי חקלאות ואיפשר לחברותיו לפרוש בכל עת.

ב-1961, בשל הצלחת השוק המשותף, החליטה בריטניה לשנות את מדיניותה ופתחה במשא ומתן על הצטרפותה לשוק, אולם נשיא צרפת, שארל דה גול, הטיל ב-1963 ושוב ב-1966 וטו על צירוף בריטניה לשוק, בשל קשריה ההדוקים עם ארצות הברית.

ביולי 1967 התאחדו שלושת הארגונים לארגון אחד בשם הקהילייה האירופית (European Community - EC), וב-1968 בוטלו כל המכסים בין המדינות. שום צעד לכיוון הרחבת השוק לא נעשה עד לפרישתו של דה גול ומינוי יורשו ז'ורז' פומפידו, שהיה פתוח יותר להרחבת השוק.

על פי הצעת נשיא צרפת, כונסה בדצמבר 1969 ועידת פסגה בהאג שבה סוכמה שיטה לתקצוב הקהילייה על ידי החברות, הוקמה מסגרת לשיתוף פעלה בתחום מדיניות חוץ והוחל במשא ומתן לצירופן של בריטניה, אירלנד, דנמרק ונורבגיה. ב-1972 סוכם בהצלחה המשא ומתן על הצטרפות 4 המדינות. שלוש מהן הצטרפו לקהילייה בתחילת 1973, אולם נורבגיה דחתה במשאל עם את ההסכם ולא הצטרפה בשלב זה.

ב-7 בפברואר 1992 נחתמה אמנת מאסטריכט, בה סוכם על איחוד כלכלי ופיננסי שבמסגרתו ייקבע מטבע משותף. האמנה טבעה את המושג "אזרחות אירופית": כל אזרח אירופי יכול לבחור ולהיבחר לעירייה במקום מגוריו; מדיניות בינלאומית וביטחונית משותפת; שיתוף פעולה בנושא שיטור וביטחון פנים.

סגול - מדינה חברה באיחוד האירופי; ורוד - מדינה מועמדת להצטרפות.(ISO 3166)

האיחוד האירופי בחיי היום יום

האירו, המטבע של 17 ממדינות האיחוד האירופי

עבור האזרח הפשוט החברות באיחוד האירופי מורגשת בחיי היום יום. בניגוד לארצות הברית, שם ניתן חופש חוקתי רב למדינות המרכיבות את האיחוד לגבי חיי היום יום, כפי שנהוג במשפט המקובל, באיחוד האירופי יש נטייה הפוכה לתקנן כמה שיותר תקנים משותפים, לפי גישת המשפט הקונטיננטלי. דוגמה קיצונית לכך היא כי ברגע שהצטרפה צ'כיה לאיחוד, נאסר על חנויות המזון בה לאפשר לקונים לבחור את הסופגניות המקומיות על ידי מישוש בידיים, מנהג שהיה נהוג במקום אבל נגד את תקנות התברואה של האיחוד.

מעבר לנושאים החוקיים ולמטבע המשותף אחד מהשינויים העיקריים שהנהיג האיחוד הם בפתיחת הגבולות בין רוב חברות האיחוד (ראו: אמנת שנגן), ביניהן ניתן לנוע בחופשיות מלאה וללא ביקורת גבולות. לחופש התנועה יש גם משמעויות בתחום התעסוקה. רוב המדינות באיחוד מאפשרות לתושבי מדינות אחרות באיחוד לעבוד ולחיות ללא הגבלות למעט החובה להיות מסוגל להתפרנס ולא לעשות שימוש במערכת הרווחה ובכספי מענקי רווחה. חלק מן החברות הוותיקות באיחוד הטילו מגבלות זמניות (עד 2010) על הגירת עובדים מעשר החברות החדשות. למרות חששם של כמה גופים פוליטיים מפני גל הגירה גדול של מבקשי עבודה ממזרח למערב, גל כזה לא התרחש. הפחד מגל הגירה יותר גדול, שיגביר את האבטלה הוא אחד הגורמים לעיכוב בכניסתה של טורקיה לאיחוד.

שפות

האיחוד מורכב מדוברי מספר רב של שפות שונות. שלוש השפות גרמנית, צרפתית ואנגלית מהוות את השפות החשובות ביותר באיחוד, עם 232 מיליון דוברים. האיחוד מכיר בזכותו של כל אזרח לדבר בשפתו ולתקשר בשפה זו עם מוסדות האיחוד הרשמיים, ולצורך כך מעסיק מספר רב של מתורגמנים. האיחוד מעודד לימוד ושימוש במספר שפות רב, וקבע יעד שאפתני, שלפיו כל אזרח ידבר 2 שפות נוספות מלבד שפת האם שלו. השפות הרשמיות של האיחוד נקבעות על ידי המדינות החברות, אך ישנה התייחסות גם לשפות אזוריות מדוברות שלא נקבעו כשפות רשמיות (להרחבה ראו פורטל השפות באתר האיחוד (אנגלית)).

כיום ישנן 23 שפות רשמיות:

איטלקית, אירית, אנגלית, אסטונית, בולגרית, גרמנית, דנית, הולנדית, הונגרית, יוונית, לטבית, ליטאית, מלטית, סלובנית, סלובקית, ספרדית, פולנית, פורטוגזית, פינית, צ'כית, צרפתית, רומנית ושבדית.

בנוסף, ישנן חמש שפות שאינן רשמיות, אך הן בעלות מעמד מיוחד: בסקית, גאלית סקוטית, גליסית, ולשית וקטלאנית.

האיחוד האירופי וישראל

לאיחוד האירופי וישראל היסטוריה משותפת ארוכה, המתאפיינת בתלות הדדית ובשיתוף פעולה הולכים וגוברים - שניהם שותפים לאותם ערכי דמוקרטיה, כבוד לחירות ושלטון החוק, ושניהם מחויבים למערכת כלכלית קפיטליסטית ^{[דרוש מקור]} בינלאומית פתוחה המבוססת על עקרונות השוק. מובילים ישראלים בתחום הפוליטיקה, התעשייה, המסחר והמדע עומדים בקשרים הדוקים עם אירופה. למעלה מחמישה עשורים של מסחר, חילופי תרבות, שיתוף פעולה פוליטי ומערכת הסכמים מפותחת ביצרו את היחסים הללו.

החל ממרץ 2003, מתקיימת השותפות בין האיחוד האירופי לישראל במסגרת מדיניות השכנות האירופית, שנועדה לאפשר למדינות שכנות שאינן חברות באיחוד להצטרף לאזור הסחר החופשי האירופי. תוכנית הפעולה הראשונה של האיחוד וישראל במסגרת זו נחתמה בדצמבר 2004.

בשנת 2008 החליטו האיחוד האירופי וישראל על שדרוג נוסף ביחסים ביניהם. על פי ההחלטה, ישראל תצטרף לתוכניות של האיחוד האירופי בתחומים שונים וכן תוקם קבוצת עבודה משותפת לישראל ולאיחוד האירופי במטרה לצרף את ישראל לשוק האירופי האחיד (EU Single Market). עבודה זו תניח תשתית לשדרוג נוסף של היחסים בעתיד.‏ ההחלטה על שדרוג היחסים עם ישראל התקבלה פה אחד על ידי שרי החוץ של 27 המדינות החברות באיחוד האירופי, ולמרות הנתגדותם של גורמים בעולם הערבי וברשות הפלסטינית.‏

בשנת 2010 קרא הפרלמנט האירופי לשחרורו המיידי של החייל החטוף גלעד שליט, ונשיא הפרלמנט האירופי, יז'י בוז'ק, נפגש עם אביו של החייל, נועם שליט, והציע את עזרתו בשחרור.‏ בהמשך קראה גם שרת החוץ של האיחוד האירופי, קתרין אשטון, לשחרורו המיידי של גלעד ודרשה מהחמאס לאפשר לצלב האדום לבקר אותו. אשטון גם נפגשה עם הוריו של החייל החטוף.‏

בפברואר 2011 הגיעו 420 משרי האיחוד האירופי וכן חברי פרלמנט מהאיחוד לירושלים במסגרת כנס תמיכה בישראל שנערך על ידי ארגון "החברים האירופאים של ישראל" (European Friends of Israel, EFI), המהווה שדולה למען ישראל באירופה. בכנס נכחו גם ראש ממשלת ישראל, נשיא המדינה, יו"ר האופוזיציה, נגיד בנק ישראל ושרים ישראלים רבים.‏

הצטרפות ישראל לאיחוד האירופי

האפשרות שישראל תצטרף לאיחוד האירופי הועלתה הן על ידי פוליטיקאים בישראל והן על ידי פוליטיקאים באיחוד האירופי, ביניהם מספר חברי הפרלמנט האירופי וכן ראש ממשלת איטליה באותה עת, סילביו ברלוסקוני. באירופה, המתנגדים לצירוף ישראל לאיחוד האירופי מונים שתי סיבות עיקריות לכך שאין לצרף את ישראל לאיחוד:

1. סיבה פוליטית - צירוף של מדינה שגבולותיה טרם נקבעו באופן מוסכם, והנמצאת לעתים במצב מלחמה, נתפס כבעייתי בעיני אירופים רבים. לטענתם כל עוד המצב הפוליטי בין ישראל לשכנותיה לא יישתפר בצורה ניכרת ויחתם הסכם שלום סופי בין ישראל ושכנותיה, ובכלל זאת הפלסטינים, אין אפשרות לצרף את ישראל לאיחוד.
2. סיבה גאוגרפית - בשנת 2006 טען צ'ארלס טאנוק, שמכהן כחבר הוועדה לקשר עם ישראל באיחוד האירופי, כי "ישראל אינה חלק גאוגרפי מאירופה ועל כן אינה יכולה להיות חברה באיחוד", אך עם זאת הוסיף "אני תומך במעמד מיוחד עבור ישראל, בדומה לשווייץ, במיוחד לאחר שייפתר הסכסוך עם הפלסטינים, הכולל מעבר חופשי של הון, סחורות ואנשים"; התומכים בצירוף ישראל לאיחוד האירופי טוענים נגד טענה זו, שכבר ישנה מדינה החברה באיחוד האירופי למרות שגאוגרפית היא אינה נמצאת באירופה - קפריסין. כשצורפה קפריסין לאיחוד האירופי העניין הוסבר בכך שלמרות שאינה נמצאת באירופה הגאוגרפית, מבחינה תרבותית היא חלק מאירופה. על פי התומכים בצירוף ישראל לאיחוד, מצבה של ישראל דומה - היא אינה שייכת לאירופה מבחינה גאוגרפית (על אף קרבתה הגאוגרפית), אך היא כן שייכת מבחינה תרבותית וחברתית.

במאי 2003 הכריז שר החוץ דאז סילבן שלום שהאיחוד האירופי שוקל את צירופה של ישראל לשורותיו. שלום טען שקיימת לישראל אפשרות להצטרף לאיחוד, כיוון שהיא ואירופה חולקות ערכים דומים בנושאי כלכלה ודמוקרטיה. סילביו ברלוסקוני, ראש ממשלת איטליה באותה עת, היה המנהיג האירופי הראשון שתמך בגלוי באפשרות שישראל תצטרף לאיחוד האירופי.

בפברואר 2010 חזר ברלוסקוני על דבריו כי הוא מעוניין שישראל תצטרף לאיחוד האירופי.‏ לעומתו, מיגל מורטינוס, שר החוץ של ספרד (המדינה שכיהנה באותה השנה כנשיאה התורנית של האיחוד האירופי), טען כי כל עוד אביגדור ליברמן מכהן כשר החוץ של ישראל, כניסת ישראל לאיחוד האירופי אינה סבירה. עם זאת, הוא הדגיש כי הצטרפות ישראל לאיחוד תלויה בישראל וכי אם ישראל תגיש בקשה רשמית להצטרפות, בקשתהּ תישקל ברצינות.‏

בדצמבר 2010 הביע גם ראש ממשלת ליטא, אנדריוס קוביליוס, תמיכה ברעיון של הצטרפות ישראל לאיחוד האירופי.‏ ראש הממשלה הליטאי הביע את עמדתו זו במסגרת דברים שנשא בעת ביקור במרכז הבינתחומי הרצליה.‏

ביוני 2011 נערך מחקר באוניברסיטת בן-גוריון שגילה כי 81% מהישראלים תומכים בהצטרפות ישראל לאיחוד האירופי, עלייה של 12% לעומת אחוז התמיכה ב-2009.‏

ראו גם

• חברות מיוחדות באיחוד האירופי
• בירת התרבות האירופית
• הקהילה הכלכלית האירו-אסייתית

קישורים חיצוניים

• אתר האיחוד האירופי
• אתר מדיניות השכנות האירופית
• אתר משלחת הנציבות האירופית למדינת ישראל
• אתר של האיחוד האירופאי הנותן סקירה על התרבות האירופית
• האיחוד האירופי, באנציקלופדיה ynet
• "מאוחדים בשונות", פרלמנט גיליון 62, אתר המכון הישראלי לדמוקרטיה