משתמש:Raz Kasher/ישראל רבינוביץ (R1)

ישראל רבינוביץ

שיטות עבודתו ומניעיו של ישראל רבינוביץ.

ישראל רבינוביץ מתייחס לזיכרון כחומר גלם ביצירותיו, רבדים של זיכרון אישי היסטורי לאומי, חברתי, עבדתי או מומצא, הם הבסיס והמהות של עבודותיו. סוגים שונים של זיכרון שהם נרטיב הקיום של העם והמקום מתמזגים עם היסטוריית משפחתו ויוצרים מארג של מציאות ובדיה המשמשים בו בערבוביה.

יצירותיו של רבינוביץ עובדות על  הפער שבין העובדתי לבדוי, הזיכרון האישי, הקולקטיבי והסובייקטיבי ומקום המיתוס בבניית הזהות האישית והלאומית. רבינוביץ מציב שאלות ותהיות, מטיל ספק וחוקר את המהימנות והנכונות של טקסטים שקבעו מוסכמות. חומרי זיכרון שונים מופיעים בעבודותיו ובהם טקסטים ממקורות שונים ממצאים ארכיאולוגיים, כלי בית ועבודה טיפוסיים, אלמנטים פולקלוריסטיים וחפצי פולחן דתי וחילוני. עבודותיו משלבות חומרים אלו בתהליך היצירה והופכת בעבורו את המכלול שנוצר לבסיס של דיון פנימי הרלוונטי למקום ולזמן; כך רבינוביץ בוחן גם את מקומה של האמנות החזותית ותפקידיה ביצירת הזיכרון.

עבודותיו מייצגות סוג של עממיות המתבססות על מורשת קהילתית תרבותית. חפצים שונים בעבודותיו  כמו פינג'אן, קתות , קערות פח, פעמונים, מסכות עץ, הם חלק מזיכרון התקופה המפגש הנוצר בין רובדי הזמן מעמיד באור מיוחד את פוטנציאל הזיכרון ואת היחס למושג הזמן.

המזכרת כאלמנט קיים מלאכותי על מגוון סוגיה, היא בעבור רבינוביץ אחד מאופני הביטוי של ההתמודדות בסוגיית הזיכרון. הן כמקור השראה, הן כחומר גלם פיזי בתהליך היצירה. בעשייתו האמנותית הוא מנסה להראות כיצד הזיכרון המבוסס בין השאר על ליקוט ועיבוד פרגמנטים של מיתוס ועל תיעוד מהעבר מוצג בעזרת מצגות פולקלוריסטיות כאמצעי ליצירת סיפור חדש ולכן גם כמעצב מציאות קיימת לרצויה. מעשה האמנות הוא חלק מהתרבות המקומית והוא ממצב את עצמו כסמל או כביטוי לרגעים המכוננים של הזמן והמקום העכשוויים.

"... מכוש הפך לקרני אייל, להב מעדר להר המוריה, מגרפה לעץ קוצני, כלים חקלאיים הפכו לגדרות אלימות המקיפות קבר. מכשירים שנועדו להפרות אדמה הפכו לסימני קורבן ומזבח, נקיקי מים הפכו לבורות קבר. כל אלו היפוכים במסכת היפוכיו של רבינוביץ, שפסליו מאשרים מהלך מיתי מובהק של טרנספורמציות, ותשובה אירונית לחזון התנכי של  'וכיתתו חרבותם לאיתים' אמני שנות החמישים ראו בתנך מודל להתחדשות רבינוביץ רואה בתנך מודל לאידיליה אירונית המשקפת פצע ממאיר בהוויתנו העכשווית"

עבודותיו של רבינוביץ כגון אלו שהוצגו בתערוכת "תיאטרון הטוריה" ממחיזות את ייצוג העבר בשילוב אלמנטים המסמלים פרקים בבנייתו של מיתוס לאומי. מעדרים הוסבו לבמות תיאטרון קטנות ועליהן הוצגו סצנות הוויה שנוצרו משילוב של פרגמנטים ארכיאולוגיים ומזכרות. האמן בונה מציאות פואטית מטאפורית על הבמות, הטוריות עוברות סוג של המרה כשסמלי המקום ומאפייניו הם סמלים קבועים גם ביצירתו. עבודותיו של רבינוביץ מתמודדות עם סמלים ומיתוסים של הארץ ויושביה. אמנותו מפשטת את המיתוסים ובוחנת את הסמלים, מפרקת משחזרת ומפרקת אותם שוב.

משנת 1982 רבינוביץ משלב בעבודתו את מוטיב האש. בתחילה נרות וגוזניקים הופיעו בציוריו ופסליו. מאוחר יותר התווספו גם כתובות אש עם אפשרות לא ממומשת להצתה. כהתייחסות אל המנהג המקובל בתנועות הנוער ובאירועים שונים במסגרות שונות. האש המפארת עבור רבינוביץ היא גם אותה אש שמשמידה את הערכים שבכתובות. בשנת 1983 הוא יצר לראשונה כתובת אש כחלק מפסל. בכתובת הופיעה המילה ישראל בערבית. רבינוביץ בודק בעבודותיו את ההצדדים החברתיים התרבותיים, הפוליטיים והמשפטיים, של הדלקת כתובת אש הנושאת את שם המדינה כסוג של בדיקת גבולות המותר או  בדיקת גבולות האמנות כטריגר פרובוקטיבי באיזור נפיץ פוליטית.

בשנת 2008 הוא הוזמן להציג בתערוכת מחווה לחדר האוכל הקיבוצי שהתקיימה בחדר האוכל הנטוש בקיבוץ יפעת. הוא הצית כתובת אש של המילים "באה מנוחה ליגע ומרגוע לעמל" שיר שליווה אותו בילדותו, המילים הציתו סימני חריכה שחורים על הקיר שדומים לשדרות ברושים מהסוג שיש בבתי קברות ודמו ליערות השחורים של אירופה כקשר אפשרי לשואה.  

מילים הם מוטיב חוזר בעבודותיו של רבינוביץ,  חלק בלתי נפרד מעבודותיו, נעות בין הנסתר לנגלה בהתאם להקשר בו הן מופיעות ומתעתעות במתבונן. לפעמים המילה משמשת כנקודת התחלה של יצירותיו, כנוף מילולי שמורכב מצמתים ורבדים של משמעויות ופרשנויות.

בסדרה "נפש יהודי הומיה" הוא משלב מקטעים ארכיאולוגיים אובייקטים פולקלוריסטיים ואת מילות ההמנון. החיבור שנוצר בין מרכיבי העבודה יוצר ניגודים אך הרכיבים גם משלימים אחד את השני. כך אפשר לקרוא את העבודה בכמה ממדים תרבותיים. העבודה משקפת את שיטתו של האמן המנסה להגדיר מחדש את גבולות הנרטיב והזיכרון. פסליו של רבינוביץ מאשרים מהלך מיתי של טרנספורמציות ותשובה אירונית לחזון התנכי של "וכיתתו חרבותם לאיתים" כמו בעבודה "רוח קדים" מה מעדר הופך להר, מגרפה לעץ קוצני, וכלים חקלאיים לגדרות אלימות המקיפות קבר. מכשירים שנועדו להפרות אדמה הפכו לסימני קורבן ומזבח. כל אלו היפוכים, גם כשיטת עבודה של האמן.

עיסוקו בפיסול החל בשנת 1983 רבינוביץ הרגיש שהוא לא מסתפק בצבעוניות הדו ממדית של הציורים ורצה להעניק להם ממד נוסף, עומק פיזי ומטאפורי שישתלב במרחב ובזמן המקומי. האובייקטים שהוא צירף לציורים החלו לתפוס מקום משלהם ואז הפכו לפסלים בפני עצמם.  

במשך השנים התגבש התחביר הפיסולי של רבינוביץ סביב שימוש במספר מצומצם של מרכיבים ובתוך הדגשה של היכולת הסימבולית של כל אחד מהם להיות חלק מובחן לעצמו וגם לפעול במסגרת הביטוי הכולל של יצירתו. חומר צורה צבע ושימוש במוטיבים ספורים וחוזרים שימשו לו כלי ביטוי לאמירה חברתית-תרבותית המכוונת לנוף ההיסטורי והלאומי של המקום. חיבורן של העבודות שרובן נוצרו על מסד אובייקטים קיימים והשמות שניתנו ליצירות שרבים מהם הושפעו ונלקחו מהתנ"ך וממקורות ספרותיים, מרכיבים מערך יצירה רחב יותר מסך רכיביו.

דימויי הגמל התמר הברוש בור המים והגדר שמופיעים בחלק גדול מעבודותיו מאזכרים את הנופים המתוארים בתנך שהופיעו בעבודותיהם של אמני בצלאל בתחילת המאה הקודמת. כך עבודותיו יוצרות חיבור מחודש של הוויה נוסטלגית של זיכרון, חלום, שבר ומציאות.

יצירתו של רבינוביץ היא רב שיח המתרחש במרחב הזמן המאכלס את זיכרון האמן, את הווייתו כאן ועכשיו את רצונו להשאיר אובייקט משמעותי לעתיד לבוא. היצירה משלבת התבוננות וחיפוש אחר חפץ מצוי ופעולה עליו לפי אינטואיציה או דחף מהזיכרון או מהלא מודע של האמן.

תהליך יצור האובייקטים מבוסס על שני מהלכים שלכאורה האמן תופס כנפרדים. האחד ליקוט חפצים המצויים והרהור במהותם והאחר צבירת רשמים אסוציאטיביים שבסיומם מגיעה סינתזה פתאומית שאין לאמן שליטה עליה. עבודותיו של רבינוביץ הם ביטוי לרצון האמן ליצור משך מתמיד של הוויה אמנותית במרחב ובזמן.