זיכרון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

זיכרון הוא יכולתו של האורגניזם לאגור מידע מהסביבה דרך החושים ולהשתמש בו.

המילה "זיכרון" מתייחסת גם ליכולת אגירת המידע וגם למידע הנאגר עצמו.

בפסיכולוגיה קוגניטיבית והתחומים משיקים לה, כגון בינה מלאכותית, מדעי העצב וכן תחומים נוספים, זיכרון היא היכולת לקודד, לאחסן ולשלוף מידע ממאגר זיכרון.

חשיבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לזיכרון חשיבות מכרעת כמעט לכל פעילות קוגניטיבית והוא הכרחי ליכולת ההשרדות[1]. הזיכרון חיוני ליכולת הלמידה בכך שהוא מאפשר לצבור ניסיון וידע מחוויות העבר[2]. בכך הוא מאפשר להבין ולפרש חוויות חדשות‏[3].

יכולות ההסתגלות ופתרון הבעיות מבוססות על תפקוד הזיכרון‏[4]. כמוהן גם תהליכי קבלת ההחלטות אשר מנחים את ההתנהגות‏[3].

חלוקת הזיכרון על פי טווח זמן - מודל שלושת המאגרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הזיכרון שאליו מתייחסים רבות כמונח יחיד, מורכב למעשה מכמה סוגי ישויות השונות זו מזו בכמה מאפיינים‏[1]. לפי המודל, שהוצע לראשונה על ידי אטקינסון ושיפרין בשנת 1968, הזיכרון האנושי מורכב משלושה מאגרים: זיכרון חושי, זיכרון לטווח קצר וזיכרון לטווח ארוך. מאגרים אלו מתארים את מסלול קידוד המידע בזיכרון, שהוא הפוך למסלול השליפה של מידע מהזיכרון.

שלב ראשון: זיכרון חושי (זיכרון מיידי)[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – זיכרון חושי

זיכרון חושי הוא מאגר בעל קיבולת בלתי מוגבלת שבו מידע הנקלט מהחושים נשמר באופן פסיבי ולא מודע לזמן קצר ביותר בו ניתן לשלוף את המידע גם לאחר הסרת הגירוי המקורי. זמן זה מאפשר לתהליכים קוגניטיביים לסנן את הפרטים החשובים מתוך שלל הגירויים מהסביבה, כך שרק המידע הנבחר עובר באופן זמני לשלב הבא של הזיכרון לטווח קצר‏[1]. הזיכרון החושי מסביר את התופעה לפיה כאשר מתבוננים לרגע בשורה ובה 12 ספרות ועוצמים עיניים - רוב האנשים יוכלו לדווח על 4 או 5 ספרות לכל היותר. החוקרים הוכיחו שהרבה יותר ספרות נקלטות במוח, אולם השכחה כל כך מהירה, שעד שהאדם מדווח על הספרה הרביעית או החמישית, הוא כבר אינו זוכר דבר נוסף. גירוי חיצוני גורם ליצירת דפוס פעולה פיזיולוגי במערכת החישה ועותק של גירוי זה נשמר בזיכרון החושי לזמן קצר מאוד.

ישנם מספר סוגי זיכרון חושי בהתאם לכל אחד מחושינו. הנחקרים ביותר הם‏[1]:

  • זיכרון איקוני או תמונתי - מתייחס לחוש הראייה. ניתן לחוש בהשפעה שלו כאשר סביבה חשוכה מוארת באופן פתאומית וקצר כמו שקורה בסופת ברקים לילית. במצב כזה ההמשכות החזותית יכולה להגיע למספר שניות.
  • זיכרון הדהודי או אקואי - מתייחס לחוש השמיעה. מקור השם מהמילה הד (=אקו ביוונית). הזיכרון האקואי דועך במשך זמן איטי יותר מהזיכרון האיקוני, דבר זה מסייע בתפיסה של גירויים קוליים שלרוב מופיעים לזמן קצר יותר מהגירויים החזותיים ונוטים להתחלף במהרה בגירויים קוליים אחרים (כמו בזמן דיבור). כך ניתנת למערכות עיבוד המידע שהות נוספת לעבד גירויים אלו.

שלב שני: זיכרון לטווח קצר[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – זיכרון לטווח קצר

בזיכרון לטווח קצר מאוכסנים באופן זמני פרטי מידע שהתקבלו מהזיכרון החושי והם מקודדים לרוב על בסיס צלילי-פונולוגי המבוסס על השמיעה. מידע זה מיוצג על ידי שינוי הזמני שחל בפעילות החשמלית של נוירונים במסגרת תהליך הלמידה. החזקת המידע בזיכרון זה מתבססת על החזקה פעילה של המידע במודעות ויש בה גמישות מסוימת בכמות המידע ובמשך הזמן שאפשר לשמור אותו על ידי שינון. הוא יכול להתגבש כדי לעבור לזיכרון לטווח ארוך, אשר ממנו יוכל להישלף שוב לזיכרון לטווח הקצר‏[1] בתהליך של היזכרות.

אחד ממרכיבי הזיכרון לטווח הקצר הוא זיכרון העבודה. יש שונות לגבי התפיסה וההגדרה של זיכרון העבודה בתחומי מחקר שונים. בפסיכולוגיה הקוגניטיבית מתייחסים אליו כמודל מורכב של הזיכרון לטווח קצר, אשר מתמקד בתפקיד שלו בביצוע פעולות מנטליות. להבדיל מכך, במדעי המוח מתייחסים אליו באופן הדומה יותר להגדרה הקוגניטיבית של קשב[1].

בשנת 1948 הציעו החוקרים אלן באדלי וגרהם היטץ את מודל זיכרון העבודה, שהיה אמור לענות על הביקורת שהופנה כלפי המודל המודלי. מודל זיכרון העבודה נבדק בעיקר באופן שהוא מסביר את מבנה ותפקיד הזיכרון לטווח-קצר. על פי הגישה הקוגניטיבית, זיכרון העבודה מורכב משלושה חלקים:

  • הלולאה הפונולוגית- הלולאה ממירה מידע חזותי למידע צלילי ומשננת מידע על ידי "דיבור פנימי"
  • הלוח החזותי מרחבי- לוח זה אוגר מידע חזותי – מרחבי ומעבדו.
  • מנגנון בקרה מרכזי – מנגנון זה מבקר על פעולת שני החלקים האחרים ומקצה משאבי קשב לפי הצורך.

זיכרון עבודה הוא הזיכרון המודע ברגע נתון (זיכרון העבודה כשלעצמו אינו מאריך יותר מדקה). אדם זוכר דברים רבים, אולם רק חלקם הקטן מצוי בתודעתו ברגע נתון. דרך משל, אדם יכול להיות בה בעת מתמטיקאי, בעל ואבא. ברור שהזיכרון המודע שלו מכיל מידע שונה כאשר הוא פותר משוואות, סועד עם אשתו בארוחה רומנטית, או קורא לילדו סיפור. מצד שני, הרי גם בעת שהמתמטיקאי קורא סיפור, הוא יכול, אם ירצה, להעלות בדעתו את חישוביו האחרונים. דבר זה מעיד על כך שהם מאוחסנים במוחו במקום כלשהו. מקום זה הוא הזיכרון לטווח ארוך.

זיכרון העבודה הוא מוגבל וקיבולתו נעה בין חמישה לתשעה פריטים. המילה "פריט" מטעה, שכן פריט יכול להיות גדול למדי בהיקפו. אפשר להמחיש זאת בדוגמה פשוטה: הסדרה 1,1,9,2,0,0,1,1,1,2,0,0,0 נראית לכאורה כסדרה של 13 פריטים, וככזאת בלתי ניתנת לאחסון בזיכרון העבודה, אולם ניתן בנקל לראות אותה כצירוף שני הפריטים - 1.1.2000 (היום הראשון של שנות האלפיים), וכ-11.9.2001 (יום הפיגועים במגדלי התאומים). אלו, אם כך, שלושה עשר פריטים, שכל אדם יוכל להציג אותם במוחו כשתי יחידות מידע בלבד, אשר כל אחת מהן מכילה מספר פריטים. התאוריה הקוגניטיבית רואה ביכולת לזקק פריטי מידע רבים לגוש מידע אחד אשר ניתן להשתמש בו בזיכרון העבודה את אחד ממאפייניה העיקריים של המומחיות. זיכרון עבודה קטן נחשב לאחת הסיבות לכך שתינוקות מתקשים להתמודד עם בעיות מורכבות.

שלב שלישי: זיכרון לטווח ארוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – זיכרון לטווח ארוך

זיכרון לטווח ארוך הוא מאגר מידע לא מוגבל המכיל את המידע שעבר שינון מהזיכרון לטווח קצר. אין כל מגבלת אחסון לזיכרון לטווח ארוך, כך שאדם (ואף בעל חיים) יכול להחזיק בו מאגרי מידע מדהימים בהיקפם. על פי רוב, המידע מקודד בזיכרון לטווח ארוך בקוד סמנטי המייצג משמעות מופשטת והוא מאוחסן כחלק ממערך של זיכרונות ומידע שכבר היה קיים באותה מערכת זיכרון‏[1].

נהוג לחלק את הזיכרון לטווח ארוך באופן הבא‏[1]:

  • זיכרון מפורש - נקרא גם זיכרון מוצהר או דקלרטיבי, משום שהוא מכיל מידע שניתן להצהיר עליו. הוא מתאפיין בכך שאת הידע המאוחסן בו ניתן לתאר בקלות במילים והוא נשלף באופן מודע וגמיש, כך שיכול להיות מובע באופן השונה מזה שבו הוא נרכש. לידע דקלרטיבי יש נטייה גבוהה יחסית לשכחה. הזיכרון המפורש כולל:
    • זיכרון סמנטי - מאחסן סוגי ידע כללי כמו: שפה, עובדות ומושגים. לכן הוא מקושר למושג הידיעה. זהו זיכרון ראשוני יותר מבחינה אבולוציונית וניתן למצוא אותו גם אצל בעלי חיים. שליפה של ידע סמנטי יכולה להיות אוטומטית או מכוונת. היא מאופיינת במודעות נואטית לידע, שאינה כוללת את החוויה האישית המלווה אותו. הידע הסמנטי מאפשר להבין את המשמעות של הגירויים השונים המתקבלים מהחושים ולהחליט כיצד להגיב אליהם.
    • זיכרון אירועי - הנקרא גם אפיזודי וכולל זכרונות אישיים בעלי אופי אוטוביוגרפי. זיכרון זה הוא ייחודי לאדם, הוא מאפשר לו להיזכר בעבר ולתכנן את העתיד. הידע האפיזודי ניתן לרכישה באופן חד פעמי, אך הוא רגיש במיוחד לשכחה. קידוד מידע חדש בזיכרון האפיזודי מסתייע בידע קודם הקיים בזיכרון הסמנטי. ניתן לשנות את המידע החדש המקודד באופן זה כדי שיתאים לידע הקודם. כדי לשלוף מידע מהזיכרון האפיזודי יש צורך במצב מיוחד של מודעות אוטונואטית לידע כחוויה אישית בה האדם כולל את עצמו בזיכרון.
  • זיכרון מרומז - נקרא גם זיכרון לא מוצהר או לא דקלרטיבי. את הזיכרון המאוחסן בו ניתן להביע באמצעות הפגת מיומנות. קשה להביע אותו באופן מילולי או במערכת השונה מזו ששימשה ללמידתו. הזיכרון המרומז כולל:
    • זיכרון התהליכי - שנקרא גם זיכרון פרוצדורלי. זהו מנגנון הזיכרון המרכזי של הזיכרון המרומז המתייחס לידע הקשור לאופן הביצוע של פעולות שונות. הוא שומר את הידע הקשור בביצוע מיומנויות והוא נרכש מתוך תרגול והתנסות. הידע שמאוכסן בו לא נשלף באמצעות חשיבה המתורגמת לדיבור (בדומה לזיכרון המפורש), אלא באמצעות התנהגות גלויה והוא יכול לבוא לידי ביטוי באופן אוטומטי בהיעדר קשב מכוון. הוא כולל סכמות ביצוע של מיומנויות מוטוריות תפיסתיות, קוגניטיביות או סנסו-מוטוריות. ידע פרוצדורלי משתמר לאורך זמן וקשה לשכוח אותו. אחת התופעות המעניינות היא שזיכרון זה לא נפגע לעתים גם אצל חולים שלקו באמנזיה קשה בשל פגיעות מוח. דבר זה מעיד על כך שחלקים אחרים במוח מפעילים אותו. לזיכרון זה משתייכות היכולת לנהוג במכונית (לכן כמעט שאי אפשר לשכוח אותה כליל), היכולת לרכב על אופניים, אבל גם יכולות מילוליות פשוטות, ובלבד שאין הן מודעות. למשל, היכולת לקרוא מילה הפוך.

חלוקה לפי סוג המידע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנן דרכים שונות של ייצוג ידע.

זיכרון חזותי - חלק מהזיכרון, האוגר מידע שהתקבל ממערכת הראייה.

זיכרון צילומי - הזיכרון הצילומי הוא תת-סוג של זיכרון העבודה, והוא נבדל מזיכרון העבודה המילולי הרגיל בטיבו, וגם במרכזי המוח שהוא מפעיל. סוג זה של זיכרון משמש לזיכרון תמונות. יש מתי מעט, רובם ככולם ילדים, המסוגלים לעשות בזיכרון זה שימוש כדי "לצלם" מסמכים, או תמונות על כל דקדוקיהן ופרטיהן.

קיים גם זיכרון מרחבי - הזיכרון המרחבי טוב יותר בדרך כלל אצל זכרי היונקים מאשר אצל הנקבות. הפסיכולוגיה האבולוציונית מנמקת זאת בכך שזכרים יכולים להפיק תועלת מנדודים, אם בדרכם הם מפרים נקבות רבות.

הזיכרון המרחבי מקושר לאונת המוח הימנית, ואילו המילולי - לזו השמאלית. גודלו של ההיפוקמפוס במוח מהווה מנבא טוב להפתיע לזיכרון המרחבי, ואף נמצא שהוא גדול יותר אצל נהגי מוניות. על אף שאין בכך בלבד כדי לקבוע את הסיבה והמסובב (האם עבודה כנהג מונית מפתחת את ההיפוקמפוס, או שאנשים שאינם בעלי היפוקמפוס גדול מראש לא יפנו לעבודה כנהגי מונית), יש כמה ראיות המצביעות על נכונותה של האפשרות הראשונה. הזיכרון המרחבי טוב יותר אצל בני תרבויות שבהן יכולת ההתמצאות במרחב חשובה. וגם האבוריג'ינים ידועים בזיכרון המרחבי המעולה שלהם.

רגשות וזיכרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – רגשות וזיכרון

למצב הרוח ולרגשות יש השפעה על הזיכרון.

זיכרון תלוי מצב רוח Mood-dependent memory - הזיכרונות הנגישים לשליפה במצב רוח מסוים תלויים בין היתר בדברים שנלמדו כאשר אותו מצב הרוח נחווה בעבר. כלומר, ישנה סבירות גבוהה יותר שזיכרון שקודד במצב רוח טוב יישלף כאשר האדם נמצא שוב במצב רוח טוב. השפעה זו אינה קשורה לאופי או לתוכן של הזיכרון עצמו, אלא לעובדה שהאדם נמצא באותו מצב רגשי שבו קודד הזיכרון בעבר‏[5].

אפקט ההלימה Congruence effect - מצב הרוח משפיע גם על אופי הזיכרון שיקודד או יישלף. כלומר, כאשר אדם נמצא במצב רוח חיובי סביר יותר שהוא יזכור מידע חיובי וכשהוא במצב רוח שלילי סביר יותר שהוא יזכור מידע בעל אופי שלילי‏[5].

ישנם פריטי מידע הנשמרים בשל השפעתם הרגשית. אחד החוקרים תיאר אותם כ"מותירי צלקת ברקמות הזיכרון". עם זאת, יש הסבורים שגם פריטי מידע מעוררים רגשית נשמרים בעיקר בשל נטייתו של האדם לשוב ולחשוב עליהם.

אירועים טראומטיים נחרטים במוח כנראה בשל פעילותם של הורמוני לחץ. אחת הדרכים למנוע זיכרון פוסט טראומתי היא להזריק, סמוך למועד הטראומה, נוגדים לפעילות ההורמונלית.

גם רגשות חיוביים מסייעים באחסון בזיכרון, כנראה בשל פעילותם של נוירוטרנסמיטרים. אחת הדרכים לשפר אחסון זיכרון היא שימוש בלמידה מהצלחות.

לא כל רגש יעודד זיכרון. חרדה עלולה ליצור גם עומס קוגניטיבי ובשל כך לפגוע בתהליכי זכירה והיזכרות (דבר זה יכול להוביל, למשל, לפגיעה בהצלחה במבחן).

בתרבויות שבהן מקובל לזכור ולא להעלות מידע על הכתב, הזיכרון טוב יותר. באופן כללי, ככל שיש יותר מוטיבציה לזכור, הזיכרון מאוחסן זמן רב יותר. כך למשל, לפני המצאת הטלפון הסלולרי, כל אחד זכר עשרות ואולי אף מאות מספרי טלפון, אולם מאז הפכו הטלפונים הסלולריים לנפוצים, נדיר למצוא אדם הזוכר יותר מכמה מספרים ספורים. האדם הממוצע כמעט ואינו נדרש לכך לאור זה שרוב מספרי הטלפון מאוחסנים במכשיר הנייד.

כשלי זיכרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

תהליך הזיכרון מתייחס לאחסון הידע ולשימוש בו בהתאם לצורך‏[6]. עם זאת, הזיכרון אינו חסין מטעות. כושר הזכירה תלוי בגורמים שונים, כמו: מצב הגוף (עיפות ומחלות), בשקט הנפשי, במידת ההתענינות וכו'‏[2]. בנוסף, הנמכה נורמלית ביכולת הזיכרון חלה בעקבות ההזדקנות[1]. יכולת הזיכרון עולה עד גיל 25 ולאחר מכן פוחתת באופן הדרגתי, כך שלזיכרונות מוקדמים מימי הילדות ישנה נטייה להישתמר טוב יותר ביחס לזכרונות חדשים‏[2]. כמו כן, ישנו קשר בין איכות השינה לבין כושר הזיכרון, במיוחד לשלב החלומות[2].

כשל זיכרון יכול להיות כשל בהכנסת מידע לזיכרון, באחסונו או בשליפתו.

כשל הנובע מהכנסה לקויה של מידע לזיכרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

שני הסוגים האפשריים של כשל הזה הם:

  • "שכחה כביכול" - מידע שאדם אינו מצליח לזכור משום שלא התרכז כשהיה אמור לקלוט מידע זה ולא הכניס אותו מלכתחילה אל הזיכרון לטווח הארוך.
  • זכירה לקויה בגלל תפיסה לקויה - עיוות כביכול בזיכרון משום שמלכתחילה הוכנס אליו מידע שגוי. מקרה כזה שכיח בהיזכרות באירועים קצרים שלא היו צפויים כגון אירוע אלים קצר שהאדם עד לו.

ידועים מקרים שבהם עדים זיהו אדם בוודאות גמורה כפושע, ולבסוף התברר שטעו. טעות שכיחה במיוחד כאשר הסביבה שבה נוצר הזיכרון בתחילה הייתה דו משמעית ולא אופטימלית.

כשל באיחסון הזיכרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכשל הנפוץ ביותר הוא שיכחה מסוג "דעיכה" - הזיכרון של מידע מסוים מתעמעם עם הזמן בשל אי שימוש במידע זה. יש להבדיל בין דעיכה לבין הדחקה. על פי תורת הפסיכואנליזה, הדחקה היא שיכחה מכוונת של מידע שמאיים על שלוות נפשו של האדם, הנעשית על ידי מנגנון הגנה תת-מודע.

כשל אחר, הוא שינוי הזיכרון כך שיתאים למידע אחר שיש לאדם. כגון מידע שהגיע לאדם אחרי היווצרות הזיכרון, שהתערבב עם הזיכרון עצמו. בהקשר זה התברר כי העלאת זיכרון בתודעה לעתים קרובות לאו דווקא משפרת אותו, אלא עלולה להכניס לתוכו מרכיבים זרים שלא היו בו בתחילה.

במסגרת מחקר של הפסיכולוגית האמריקנית אליזבת לופטוס אודות זיכרון כוזב השתכנעו 25% מהנבדקים כי הם זוכרים אירוע מילדותם שבמהלכו הלכו לאיבוד בקניון, לאחר שסופק להם תיאור קצר של האירוע שניתן לכאורה על ידי בני משפחתם. למעשה נבדה האירוע על ידי החוקרות. רבים מהנבדקים אף "זכרו" פרטים נוספים מעבר לאלה שנמסרו להם.‏[7]

בארצות הברית נסוב בשנים האחרונות פולמוס סוער סביב אמינותן של טענות גברים ונשים, שנזכרו, לאחר טיפול פסיכולוגי, בהתעללות מינית שחוו בילדותם. אולם טענות אלו הן בעייתיות בשל הקלות שבה אפשר להשתיל זיכרונות (באחד המקרים התברר שהחקירה המשטרתית גרמה אפילו למתעלל כביכול להאמין שאכן ביצע דברים שלא היו ולא נבראו). במקרים אלה אנשים עברו שכנוע אגרסיבי על ידי בעלי סמכות והתחילו להאמין שהם הדחיקו זיכרונות של אירועים שלא היו מעולם. מבחינה חוקית, מידע ששוחזר מהדחקה בעזרת טיפול פסיכואנליטי הוא מידע קביל משפטית. אולם, מידע ששוחזר מהדחקה בעזרת היפנוזה ומידע ששליפתו השתפרה בעזרת היפנוזה, אינו קביל משפטית.

קשיי שליפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השליפה היא העברת הזיכרון חזרה מהזיכרון לטווח ארוך אל זיכרון העבודה. ייתכן שמידע אגור במוח, אך שליפתו לא תצלח. עובדה זו קל להוכיח בניסוי. נותנים לאנשים סדרת שאלות טריוויה פתוחות על חומר שמצפים מהם לדעת ובכל פעם שהם לא מצליחים להיזכר בתשובה, משנים את השאלה לשאלה רב ברירתית. כאשר אנו לא מצליחים להיזכר בתשובה הנכונה אבל כן מצליחים לזהותה בין התשובות המוצעות בשאלה הרב ברירתית, אנו מדגימים קשיי שליפה.

הכול מכירים את התחושה כאשר דבר מה "מצוי על קצה הלשון", אך אין מצליחים לזוכרו במדויק. רמזים מועילים רבות לשליפה. ואכן, קל הרבה יותר לענות על השאלה "האם אתה מכיר ילדים בשמות דניאל, ירון ויואב?" מאשר על ההוראה "מנה את שמות הילדים שאתה מכיר". הקשר הוא אחת מהדרכים לשליפה מוצלחת יותר. ברגע שאדם יהיה בעת שליפה באותו מקום בו הצפין את המידע יהיה לו קל יותר לשולפו.

שיפור הזיכרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאנשים שונים יש יכולות זיכרון שונות‏[1]. ישנן מספר דרכים להטמעת מידע והתגבשותו בזיכרון. חלק מהדרכים מיועדות לזכירה של פרטים ספציפיים (כמו למידה של חומר עיוני לקראת מבחן) וחלקן לשיפור כללי של יכולת הזיכרון (כמו מניעה או טיפול בדמנציה).

  • אימון מוחי - מיועד לפיתוח של מיומנויות קוגניטיביות רבות ויכול לשפר את יכולת הזיכרון.
  • מנמוניקה - אמצעי או שיטה חזותיים או מילוליים העוזרים לזכור דברים.
  • שינון - אסטרטגיה ללמידה של מידע ספציפי. השיטה הנפוצה ביותר לאימון הזיכרון היא שיטת השינון, המבוססת על חזרות מרווחות של המידע. כל מידע שהאדם משנן (חוזר עליו) ייטיב להיטמע בזיכרונו בייחוד אם יחזור עליו פעמים רבות עם הפסקות (מרווחים) קבועים מראש. לכן, עדיף ללמוד מידע חדש, כגון נאום שעל הפרט לדעת בעל פה, במשך שעה אחת לאורך שלושה ימים ולא במשך שלוש שעות רצופות. כלומר, כדאי לחלק את הלמידה למרווחים שונים בזמן במקום לרכזם.
  • אסוציאציות - שיטה נוספת שלפיה, על מנת להטמיע בזיכרון מידע חדש, על האדם לקשר אליו אסוציאציה מסוימת אשר מזכירה לו אותו.
  • ארגון הסביבה - ארגון סביבת חייו של האדם בתבניות שונות אשר מובילות לעיבוד עמוק יותר של המידע הנכנס ובכך מקלות על אחסונו בזיכרון ושליפתו בעת הצורך. ארגון הסביבה בא לידי ביטוי בהתנהלות היומיומית של האדם, החל מבחירת מקומות קבועים להנחת חפצים ועד לחלוקת רשימת הקניות לתתי נושאים שונים. פעולות אלה הן שגרתיות ולא דורשות השקעת מאמץ רב ותכליתן היא הכנסת מידע מאורגן למוחנו על מנת שיהיה נגיש בעת הצורך (ב. אייל, 2010).

אימוץ אורח חיים בריא הכולל תזונה נכונה ומגוונת, פעילות גופנית ומחשבתית, מהווה תנאי הכרחי לשיפור יכולת הזיכרון. פעילות גופנית מיטיבה עם זרימת הדם והחמצן למוח, משפיעה באופן חיובי על רוב המערכות הפיזיות ובאופן ספציפי גם על הזיכרון. תזונה נכונה יכולה להשפיע על הזיכרון באופן חיובי. מאכלים עשירים בנוגדי חמצון (אנטי-אוקסידנטים) ובוויטמינים, עשויים לעזור למערכת העצבים ולתרום לפעולה טובה יותר של המעגלים העצביים במוח ששולטים על הזיכרון. כמו כן שינה קבועה של 7-8 שעות בלילה יכולה לשפר את הזיכרון באופן דרמטי. במהלך השינה, המוח מקבע את הזיכרון של מידע חדש שהתקבל במהלך היום. טכניקות הירגעות לפני השינה יכולות לעזור ליכולות הקוגניטיביות בכלל ולזיכרון בפרט.

מנגנונים פיזיולוגיים ועצביים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: ויקיזציה.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

הזיכרון מתאפשר הודות לפלסטיות של מערכת העצבים, שהיא היכולת של מערכת העצבים להשתנות בהתאם להתנסות של האורגניזם בסביבה. הפלסטיות מאפשרת למערכת העצבים להתאים את פעילותה לשינויים בתנאים הסביבתיים, על סמך ניסיון קודם‏[6]. זהו המנגנון המאפשר למידה ושינוי בהתנהגות בעקבות מפגשים עם הסביבה‏[8].

ההיפוקמפוס והאזורים המידיאליים הקרובים אליו באונה הרקתית חשובים לרכישה של זיכרונות חדשים אודות עובדות ואירועים‏[3]. האזורים הצדיים והתחתונים של האונה הרקתית יחד עם אזורים אסטציאטיביים תחושתיים sensory association areas, חשובים לאכסון ושליפה של זיכרונות לטווח ארוך‏[3].

גרעיני הבסיס חשובים לרכישה של מיומנויות מוטוריות‏[3]. הפנמה של מיומנות מוטורית מאפשרת לאדם להשתמש בה על ידי הפעלה של גרעיני הבסיס ולכן אינה דורשת פעילות מרובה של קליפת המוח הקדם-מצחית[9]. זאת הסיבה לכך שהתנהגויות אוטומטיות מצריכות פחות משאבי קשב עם התקדמות תהליך הלמידה.

האמיגדלה אחראית על הפן הרגשי של הזיכרון‏[3].

רשתות עצביות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – רשת עצבית

הגורם העיקרי המאפשר את יכולתו של המוח לבנות זיכרונות ולאוגרם לטווח ארוך הוא מספרם העצום של תאי העצב שהוא מכיל, סדר גודל של כמאה מיליארד, ומערכת הקשרים הענפה שתאים אלו מקיימים זה עם זה.

קשר בין תאי עצב קרוי סינפסה וקיומו גורם לכך שפעילות חשמלית בתא הפלט (התא הקדם-סינפטי) תחולל בתנאים מסוימים פעילות בתא הקלט (התא האחר-סינפטי). השפעתו של תא הפלט על תא הקלט כרוכה בדרך כלל בהפרשה של אחד מקבוצת חומרים הקרויים מתווכים עצביים (neurotransmitters) על ידי תא הפלט וקשירתו לקולטן בתא הקלט. רוב התאים במוח מקושרים בקשרים סינפטיים כאלו לאלפים רבים של תאים אחרים, ולחלקם אף קשר עם מאות אלפים משכניהם. מערכת קשרים ענפה זו מאפשרת את יצירתן של קבוצות פעולה של תאים, הקרויות רשתות עצביות.

במאה ה-21 סבורים כי הזיכרון אגור בתבניות הפעולה של אותן רשתות. רשתות אלו פרושות על פני כל המוח, אם כי קיימים אזורי מוח שונים שלפעילותם מיחסים חשיבות יתירה בשרשרת התהליכים המובילים ליצירת הזיכרון ושמירתו.

התגבשות זיכרון לטווח הקצר והארוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניתן לחלק את תהליך יצירת הזיכרון ושמירתו לשני שלבים לפחות, שלב יצירת הזיכרון לטווח קצר ושלב הזיכרון לטווח ארוך.

הזיכרון לטווח קצר הוא בעל קיבולת מוגבלת, ונמשך עד שעות בודדות.

הזיכרון לטווח ארוך ייתכן והוא בעל קיבולת בלתי מוגבלת כמעט מהבחינה המעשית ויכול להישמר לזמן רב, לעתים למשך כל ימי חיינו. כל עוד הזיכרון נשמר לטווח הקצר הוא פגיע מאוד, וכל הפרעה קטנה במחשבתנו יכולה לגרום לאובדנו. מרגע שעבר למאגר לטווח ארוך, הזיכרון הופך לעמיד הרבה יותר וקשה למחוק אותו, גם אם בעליו רוצה מאוד להיפטר ממנו.

סוג אחד של קשר סינפטי הנפוץ בין תאי מוח, הקרוי קשר סינפטי מעורר, מתווך בעזרת החומצה האמינית גלוטמט. פעילות חשמלית בתא הקדם-סינפטי גורמת להפרשת גלוטמט הנקשר לקולטנים מסוג AMPA בתא האחר סינפטי. בדרך כלל קשירתו של מתווך עצבי זה לקולטן שלו מעוררת זרם חשמלי אל תוך התא האחר סינפטי, הגורם לשינוי הנמשך כמה עשיריות של אלפיות השנייה במתח החשמלי של קרום התא. לתא העצב יש יכולת לסכום שינויי מתח כאלו כאשר הם מתחוללים בו זמנית במקומות שונים על פניו, או כאשר הם מתחוללים באותו מקום בזה אחר זה במרווחי זמן קצרים דיים. בשל סכימה זו תתורגם הגברה בכמות הקלטים או בתדר בו הם מגיעים לעליה הולכת וגוברת במתח הקרום. כאשר העלייה במתח הקרום גדולה דיה הוא מאפשרת את כניסתו לפעולה של קולטן נוסף של גלוטמט, מסוג NMDA. קולטן זה מיוחד בין היתר בשל העובדה שהוא מאפשר כניסה מסיבית של יוני סידן לתוך התא. לכניסתם של יוני הסידן תפקיד מכריע ביצירתם של שינויים קצרי וארוכי טווח בחוזק הקשר הסינפטי. השינוי הראשון המתחולל הוא עליה בעוצמתם של קשרים קיימים. עליה זו עשויה להיות מתווכת הן על ידי עליה בכמות הקולטנים מסוג AMPA בתא הקלט והן על ידי הגברה בהפרשת גלוטמט מתא הפלט. יצירת ההגברה ושמירתה למשך שעות אחדות אינה תלויה ביצירה של חלבונים חדשים. שינוי שמתחולל מאוחר יותר הוא עליה במספר הקשרים הסינפטיים בין התאים. שינוי זה מחייב בנייה של חלבונים חדשים ומעורבת בו הפעלה של מערכת הגנים של התא. מקובלת כיום המחשבה שניתן למצוא הקבלה בין שלב חיזוק הקשרים הקיימים לבין יצירת הזיכרון לטווח קצר ובין יצירתם של קשרים חדשים לבין יצירת הזיכרון לטווח ארוך. באנלוגיה לפעולתו של מחשב, שבדרך כלל אינה עושה חסד עם המוח, נוכל לתאר זיכרון לטווח קצר כמקביל לשינוי בתוכנה בעוד זיכרון לטווח ארוך מקביל לשינוי בחומרה.

השפעת המשמעות האישית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תהליך הזיכרון מושפע מהחשיבות שהאדם מייחס לדברים.

תופעה נוספת עליה יש לתת את הדעת היא העובדה שלא עוצמת הגירוי החיצוני בלבד משפיעה על הסיכוי שמאורע אליו נחשפנו ייחרט בזיכרוננו. חשובים גם הריגוש שעורר בנו הגירוי ואם יש בכוונתנו לזכרו. מקובלת כיום הסברה כי במצבים כאלו מופרשים במוח חומרים מקבוצה הנקראת בקרים עצביים (neuromodulators). בקרים אלו מופרשים ממרכזים מוגדרים ויכולים להשפיע בו זמנית על אוכלוסיות גדולות של תאי עצב. השפעה זו יכולה להתחולל הן בדרך של השפעה על הפעילות הסינפטית והן בשינוי רמת העירור של התאים, כך שתוגבר רגישותם לגלוטמט. דוגמה לבקר עצבי כזה הוא אצטיל כולין החשוב ביותר ללמידה, ומקובלת כיום הסברה כי חסרונו הוא גורם חשוב בהתפתחות הפרעות הזיכרון אצל חולים במחלת אלצהיימר. נוכל אם כך לומר כי כדי שאירוע יישמר בזיכרוננו צריכים להתקיים שני תנאים בסיסיים. התנאי הראשון הוא שרמת הפעילות ברשתות העצביות תעבור סף מסוים. התנאי השני הוא שמוחנו יעריך שהאירוע אותו הוא חווה הוא בעל חשיבות מספקת כדי שנזכור אותו. אז מופרשים במוח מתווכים ובקרים עצביים המקלים על התאים ברשתות העצביות לשנות את תכונותיהם ואת עוצמתם ומספרם של הקשרים ביניהם.

תופעת הזיכרון אינה יכולה להיות מוסברת בחיזוק קשרים סינפטיים והגברת עירור התאים בלבד. תהליכים אלו חייבים להיות מלווים בהחלשה של קשרים סינפטיים אחרים והגברה גם ביכולת העירור של תאים שתפקידם הוא לעכב את פעילותם של שכניהם. המנגנון העומד בבסיס פעולות אלו הוא נושא למחקר במעבדות ברחבי בעולם.

מחקרי זיכרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגישה הפסיכואנליטית טוענת שקיימות שלוש רמות שבהן מיוצג הזיכרון: רמת המודע, רמת הקדם מודע (שממנה ניתן לשלוף זיכרונות על פי צורך) ורמת הלא-מודע (שבה מאוחסנים זיכרונות על ידי מנגנוני הגנה שמונעים את הגישה עליהם). על פי זיגמונד פרויד מטרת הטיפול הפסיכואנליטי הוא להעלות זיכרונות מהתת-מודע למודע כדי להתמודד איתם על ידי ניתוח של חלומות, פליטות פה והיפנוזה. עם זאת, עצם קיומים של זיכרונות מודחקים טרם הוכח מבחינה מדעית‏[1].

הרמן אבינגהאוס נחשב כחוקר הראשון שחקר את מנגנון הזיכרון האנושי. את המחקר הוא ניהל על עצמו כאשר הטיל על עצמו ללמוד בעל פה צירופי הברות חסרי משמעות.

בשנים האחרונות החלה להתפתח גישה חדשה החולקת על מודל שלושת המאגרים. תומכי הגישה טוענים שאין הפרדה ברורה בין זיכרון העבודה לזיכרון לטווח ארוך. הם מציעים מודל אלטרנטיבי - מודל הרמות. לפי מודל זה קיימות רמות רבות של זכירה. זיכרון נקרא "עקבה", וככל שהוא יהיה עמוק יותר (משמעותי יותר, בולט יותר, או שחשוב לאדם לזכור אותו), כך הזמן שיידרש לו כדי להימחק יהיה ארוך יותר.

למרות העניין הגדול שהיה תמיד למדענים, כמו גם לציבור הרחב, בתיאור המנגנון הביולוגי של הלמידה והזיכרון, ההתקדמות שנעשתה בפענוחו הייתה לא גדולה עד לעשורים האחרונים, ועד היום רב הנסתר על הגלוי בשרשרת התהליכים היוצרים את הזיכרון ומשמרים אותו. הסיבה לעיכוב זה נעוצה בין היתר בשני מכשולים גדולים העומדים בפני החוקרים. המכשול הראשון הוא בעיית היחס שבין האות לרעש, או במילים אחרות השינוי החל בפעילות תאי המוח בעת שנוצר בו זיכרון חדש קטן מאוד ביחס לשינויים שיצרו זיכרונות קודמים וביחס לפעילות הרקע הקיימת בו. במשך זמן רב סברו רוב המדענים כי שינוי כזה הוא קטן מידי לאיתור. המכשול השני הוא בעיית המיקום: היכן בדיוק במרחבי המוח אגורים הזיכרונות? נמצא כי אין אתר יחיד בו נשמרים כל זיכרונותינו, אלא זיכרונות שנרכשו בעזרת קלטים חושיים שונים יאגרו באזורי מוח שונים. כך למשל, זיכרון דמותה של סבתך שמור במקום אחר מאשר ריחן של העוגיות אותן נהגה לאפות בערב שבת. זאת, אף על פי שריחן של אותן עוגיות דיו לפעמים כדי להעלות את דמותה לנגד עיניך. בעיה זו של מציאת מיקומו של זיכרון נתון מוסיפה נדבך נוסף לקושי: לא ניתן לחקור את השינוי המושרה בקבוצת תאים אם מיקומה אינו ידוע.

כדי להתגבר על שני מכשולים אלו נקטו בתחילה הנוירו-ביולוגים בשתי אסטרטגיות עיקריות. האחת היא למקד את מחקריהם בפענוח מנגנוני הזיכרון בבעלי חיים פשוטים כגון רכיכות ימיות, להם מערכת עצבים פשוטה בהרבה משל מוחות היונקים ולכן גדול יותר הסיכוי לאתר בהם את קבוצת התאים המשתתפת ביצירה ואגירה של זיכרון נתון. השנייה הוא יצירתם של שינויים בתאי המוח מזוהים של יונקים בעזרת גירוי חשמלי בעוצמה ותדר גבוהים, בהנחה ששינויים ארוכי-טווח כאלו דומים לפחות במידה כלשהי לשינויים המושרים בעת יצירת הזיכרון. התוצאות שהושגו בניסויים אלו, בעיקר ברבע האחרון של המאה הקודמת, סללו את הדרך בפני ניסויים מאוחרים יותר הנערכים בעיקר בשני העשורים האחרונים בתאי עצב ממוחות של יונקים בעקבות אימון החיות במטלות המחייבות למידה. השימוש בשלושת דרכי מחקר אלו נעשה כיום במקביל.

כלל מרכזי לאורו הולכים חוקרי הביולוגיה של הזיכרון נוסח בספרו הידוע של הפסיכולוג דונלד הב (Donald Hebb The organization of behavior) שפורסם ב-1949. כלל זה קובע בקצרה כי הקשר בין שני תאים הקשורים ביניהם בקשר סינפטי יתחזק אם יפעלו יחדיו. חיזוק זה יבוא לידי ביטוי בכך שהפעלתו של תא הפלט תגרום לפעילות מוגברת בתא הקלט. ואכן חיזוק כזה של הגברה בקשר הסינפטי נצפה אחרי למידה, כמו גם אחרי גירוי חשמלי. סוג אחר של שינוי תלוי-למידה שנצפה הוא הגברה בפעילותם החשמלית של תאי עצב, הנובע לא משינוי בעוצמת קשרים הסינפטיים אלא משינויים פנימיים בתאים עצמם, המגבירים את יכולת העירור שלהם ולכן גם את פעילותם החשמלית. קל לראות כי שני סוגי שינויים אלו ישפיעו אחד על השני: הגברה בעירור תאי העצב תעלה את פעילותם ולכן תתרום לחיזוק הקשרים הסינפטיים שביניהם. התמונה המצטיירת ממחקרים אלו מאפשרת לתת תיאור ראשוני של שורת התהליכים היוצרים זיכרונות ארוכי טווח במוח היונק.

ההתקדמות המהירה החלה בפענוח מנגנוני הזיכרון בבעלי חיים ובבני אדם פותחת פתח לתקווה כי נוכל בעתיד להציע תשובות לשתי בעיות בהן נתקל כל אדם מתישהו במהלך חייו. האחת היא כיצד נוכל להגביר את יכולתנו לאגור זיכרונות רצויים, בעיה שבדרך כלל הולכת ומחריפה עם הגיל. השנייה היא כיצד נוכל להיפטר מזיכרונות בלתי רצויים, כאלו המפריעים למהלך חיינו התקין. התשובות לשתי שאלות אלו נראות כבר באופק, אם כי אינן מצויות עדיין בהישג ידינו.

"היפרטימסיה" היא מצב רפואי נדיר בו אנשים זוכרים כל פרט ופרט בחייהם למשך שנים רבות. הם מסוגלים להזכר בפרט בודד ממידע זה באופן מדויק ותוך שניות בודדות. נכון ל-2011 ידעו על פחות ממאה אנשים בהם מתקיים המצב הרפואי הזה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ניצה אייל, נפלאות הזיכרון ותעתועי השכחה, הוצאת אריה ניר, 2004
  • דניאל ל. שכטר, שבעת החטאים של הזיכרון - איך המוח זוכר ושוכח, הוצאת אריה ניר, 2005
  • ערן כץ, סוד הזיכרון המצוין, הוצאת מודן, 1999
  • מדליין בורלי אלן, פיתוח מיומנות זיכרון בעסקים, הוצאת אור עם, 1994
  • ג'ושוע פויר, הליכת ירח עם איינשטיין, מאנגלית: דפנה לוי, הוצאת מודן, 2011

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.00 1.01 1.02 1.03 1.04 1.05 1.06 1.07 1.08 1.09 1.10 יונתן גושן־גוטשטיין ודן זכאי (2006). פסיכולוגיה קוגניטיבית - כרך ב – זיכרון. רעננה: האוניברסיטה הפתוחה.
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 יואב בן-דב, אילנה שמיר וזהבה כנען (2004). אביב חדש: האנציקלופדיה הישראלית לנוער. הוצאת אנציקלופדיה אביב בע"מ.
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 3.5 V. S. Ramachandran, ed. (2012) Encyclopedia of Human Behavior, 2nd ed. Academic Press.
  4. ^ שרה דרויאן (1999). עקרונות אבולוציוניים בהתפתחות החשיבה. רעננה: רמות.
  5. ^ 5.0 5.1 Baron, R. A., and Byrne, D. (2000). Social psychology. Boston: Allyn and Bacon.
  6. ^ 6.0 6.1 רמי רחמימוב (2004). מהפכת המוח: תקשורת, מחלות נפש וסמים. רעננה: מכון ון ליר בירושלים הקיבוץ המאוחד.
  7. ^ Loftus, E.F.; Pickrell JE (1995). "The formation of false memories" (pdf). Psychiatric Annals 25: 720–725. 
  8. ^ Neil R. Carlson, (2013). Physiology of Behavior. Boston: Pearson.
  9. ^ Dietrich, A. (2004). Neurocognitive mechanisms underlying the experience of flow. Consciousness and Cognition, 13(4), 746-761.‏