...במקום שמסתיים מדע הטבע מתחילה הבעיה. הוא מסתיים באדם, הישות האחת הנמצאת מחוץ לתחומו, או נכון יותר, הוא מסתיים באותו צד או היבט של האדם שאיננו גוף, יהא זה אשר יהא. [...] כל מה שאנושי, כל מה שנוגע לנו כבני-אדם הוא מחוץ לתחומו של מדע הטבע.[...] מדעי החברה ומדעי הרוח מייצגים את שתי התגובות למשבר שנגרם בשלהי המאה השמונה-עשרה עקב הרחקתו הסופית של האדם - או של אותו צד של האדם שהוא החלק הנותר, או היתר, של גופו - מן הטבע, ומכאן, מתחומי מדע הטבע או הפילוסופיה של המדע. דרך אחת הובילה את המאמצים הנמרצים להתאים את האדם למדעי הטבע החדשים, להפוך את מדע האדם לשלב הבא בסולם היורד מהביולוגיה. הדרך האחרת פנתה לטריטוריה שנפתחה מחדש בידי קאנט, זו של החירות כמנוגדת לטבע, נפרדת ממנו אך שווה לו, דרך שאינה דורשת את חיקויין של המתודות של מדעי הטבע שכן היא מתייחסת אל הרוחניות ברצינות לא-פחותה מאשר אל הגוף.
— אלאן בלום, דלדולה של הרוח באמריקה, עם עובד, 2002 [1987], עמ' 418 - 419.
הטריגר לציטוט זה היה הדיון בשיחת הערך הומו הביליס. ישנם מספר ויקיפדים שרואים עצמם כמיצגי "המדע" וככאלו יש להם מונופול על הידע. הם מתיחסים בזלזול לתחומי ידע אחרים, בעיקר למדעי החברה. בסך הכל קשה להאשים אותם, זה הנראטיב הדיסציפלינרי שעם ברכיו הם התחנכו ואותו הם צריכים לספר לעצמם (כ"מדענים", לא כ"וויקיפדים") שוב ושוב. אלאן בלום היטיב להסביר את התגובה הפסיכולוגית-פוליטית הזו וממנו הציטוט. הפרק כולו מאלף. אישית, אני עדיין נדהם שגם במאה ה-21 יש כל כך הרבה אנשים שעדיין מאמינים בעוז בפוזיטיביזם של המאה ה-19 מצורה עיוורת, ואשר אינם מודעים, או מסרבים להכיר בעוולות ובטעויות הגדולות שלו הפרוייקט הפוזיטיביסטי כאשר הוא ניסה לגלוש לתחום החברה האנושית. מעבר לתדהמה אני קצת מצטער עבור מי שחושב שניתן לסכם את הידע האנושי ואת המהות האנושית במספרים או בקשרים בין מולקולות. מעבר לצער זה גם מפחיד אותי.
