"וילי, מדוע איחרת כל-כך? מה קרה לך?”
ושוב רצה לבכות, אלא שפתאום ראה בעיני אמו ובזוויות-פיה אורח לא-רגיל: חיוך עליז מאושר. כרגע השתנה גם מצב-רוחו שלו, וכעת הוא שאל, אך בפנים יפות:
"אמא, מה קרה?”
אמו נטלה מעל השולחן חבילה קטנה ארוזה יפה בנייר-משי והושיטה לו:
“לך שלוח במתנה”.
"לי?”
“מן הקומה השלישית, דירה שמונה-עשרה”.
צ’יבי פתח בהתרגשות רבה את החבילה. –
בקומה השלישית גרה אלמנה זקנה בודדה, הלבושה תמיד שחורים, שלא פעם הייתה שולחת אותו לחנות, להביא לה משם חבילות. – והנה: אושר שכזה! אלבום-בולים כביר – – בכריכה אדומה מהודרת!
יפה בהרבה מזה של פּודינץ.
"זה-שלי?” גמגם צ’יבי מאמין ואינו מאמין.
“שלך. שנים על שנים היה מונח אצל הזקנה. האלבום היה של בנה, שמת בעודו נער. הזקנה נוטה אליך אהבה. מחר בבוקר תעלה אליה ותודה לה יפה”.
אני לא אנסה לתאר לכם את אושרו של צ’יבי. כרגע ביטל בלבו את כל עולם-השקר הזה – מה לו כיתה ונערים ואויבים?! כל המרירות שבלבו נמסה בן-רגע כאילו השמש יצאה מנרתיקה. שם בחדרו הצר ישב על-יד שולחנו הקטן מול החלון וביד רכה זהירה בדק את הבולים השונים, הנדירים, היקרים ולטפם אחד-אחד, כבורר אבני-יקר מרהיבות-עיניים.
ובלילה נדדה שנתו מרוב אושר. –
עיניו היו פקוחות אל ליל-הירח הבהיר ובעיני-רוחו ראה כל הזמן את האשה הזקנה שבקומה השלישית. – נים ולא נים ראה, שהוא נכדה – –
ומגל-הירח מחייך לו ממרומים. –
צ’יבי ראה והכיר: זהו הירח שעל הבולים הטורקיים – –
