למחרת הביא את אלבום-הבולים לבית-הספר. הניח את הספר האדום ההדור על הספסל, פתחו והתחיל מדפדף בו.
"ראית?” לחש כעבור רגעים אחדים פּודינץ לסגאי.
“ראיתי”.
"איך הוא מתפאר בו!”
...
בראש המרדפים עמדו שניים: סגאי, אויבו הוותיק ביותר של צ’יבי, ופּודינץ אדום-השער, שאפו סולד וקולו צורח ומרתו משתפכת יום-יום בגלל אלבום-הבולים היפה של צ’יבי.
...
באחד הימים שוב היו פני-הכיתה מוזמנים לארוחת-מינחה בבית-סגאי. ואחרי דיון ארוך החליטו להשמיד את אוסף-הבולים של צ’יבי. הם קיווּ שאם יצליחו בדבר, תישבר רוחו הקשה של “הסיקר העיקש הזה” ותמאס ליו מלחמת-שווא זו בכיתה שלמה וסופו שיחזור אל בית-ספרו שברחוב-השדה. –
את תוכנית המלחמה עיבדו בדייקנות, לפרטי-פרטיה, שקלו את הכל בערמה – אך הפעם לא גילו את הדבר אלא רק לאנשי-שלומם הנאמנים עליהם ביותר ששוב לא יהא מרגל בתוכם.
והנה התכנית השטנית שזממו: ביום רביעי בבוקר, תוך כדי שיעור ההתעמלות יגנבו שניים מהם, אלה הפטורים מחובת התעמלות, יאנוש גאלי וסאבּוֹ השמן, מתוך מגרת-הספסל את אוסף-הבולים, שצ’יבי רגיל להביאו תמיד אל בית הספר להתפאר בו – ויקרעהו לגזרי-גזרים, אך בקפידה, שחותמות הדואר לא יישארו חלילה שלמים – ואת הפנקס עצמו יחזירו למקומו ועליו פתק באותיות דפוס:
זהו מעשה היד השחורה! פּחַד ורעַד מפני היד השחורה של הכיתה!
