וכעת – – לא פעם זכר וילי-צ’יבי כאן בבית המפואר שברחוב-התפארת, בתא-השוער, תוך יגון וכיסופים את הימים ההם שעברו. ובלבו הרך הלכו והתגבבו השאלות העצובות המרובות, השאלות העתיקות והחדשות לעולם, שהתחשרו עליו כעננים שחורים לפני הסערה:
למה זה כך? למה אמו שלו תמיד עמלה עד כדי עייפות ממוטטת, עובדת מבוקר השכם ועד מאוחר בלילה, שפחה חרופה, הנכנעת לכול, רועדת במטפחתה הדקה, בה בשעה שנשים אחרות מתהדרות במשי, בתחרים, בקטיפה, במרכבות-פאר, במכוניות מרהיבות-עין? מה פירוש עושר ומה פירוש עוני? מי זה גזר על אמו שלו ולמה גזר עליה, שתהא תמיד שרויה בדאגה ובתוגה השחורה – בשעה שאבן-טובה אחת, יהלום אחד מאלפי היהלומים המתהדרים מעל צווארי הגבירות, ביהלום אחד יחיד אפשר לגרש את כל דאגותיה המעיקות של לבה החולה! –
וכמעטהו החום של הלילה שהיה שורה על הארמון הרם, המלא זוהר וגיל – ירדה על לבו של צ’יבי מרירות היגון הקודר של גורלו שלו עצמו:
מדוע יש לו לפּודינץ אוסף‑בולים נהדר ויקר שכזה ובו סידרת-הניאגארה המלאה ושאר הבולים הנדירים של מקסיקו עם דפוס‑המים המיוחד שלהם ומדוע אין לו‑לעצמו תקווה, שגם הוא יזכה פעם לספר-בולים גדול ועשיר שכזה? –
ובהרהרו כך – היה מגרש פתאום את השאלות מלבו, כמגרש זבוב מטריד: מה פתאום? אסור לאדם להזות דברים שלעולם לא ישיג אותם. זה רק משפּיל וגורם יאוש!
וגם בחלומו לא העז אלא פעם לראות עצמו בגן-עדן אושרו זה – וחיש מהר הקיץ – נער כמוהו אסור לו להשלות את נפשו בחלומות-שווא.
