קונג פו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מופע קונג פו במקדש שאולין.
אמן קונג פו בפעולה.

קונג פומנדרינית מבוטא גוֹנְג פֿוּ (gōngfu 功夫)‏[1]) הוא מונח מטריה לאמנויות לחימה סיניות, אך בסין נהוג להשתמש בו כדי לכנות כל מיומנות ברמה גבוהה שעוסק בה אדם כתחביב או כמקצוע.

התו הסיני "גונג" (功) משמעו "עשייה מתמשכת" והתו "פו" (夫) משמעה "אדם". יחדיו נוצר מונח שאין לו כל מקבילה בעברית או באנגלית והוא אינו שייך לאמנויות לחימה בלבד, אלא הרבה יותר כללי, שמשמעותו "יכולת (או מיומנות) שנרכשה תוך עשייה מתמשכת".

או שו, וו שו, גאו שו, וו אי ושמות אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

השימוש במלה "גונג פו" כשם כולל לאמנויות הלחימה הסיניות נהיה פופולרי במערב עם עליית הפופולריות של סרטיו של ברוס לי, ולמעשה התייחס למונח מדויק יותר, "וו שו", שמשמעו "אמנויות לחימה". ברוס לי נושא בעיקר האשמה להפצת אי ההבנה בשימוש במונח, בשל שתי סיבות:

  • 1. הוא נהג להגות את שם המונח עם 'ק' במקום עם 'ג'.
  • 2. הוא הציג את כלל אמנויות הלחימה הסיניות כ-'גונג פו', משל היו דבר אחד, בעוד בפועל קיימים אלפי סגנונות.

המונח וו-שו מורכבת משני תווים: 武) wu) - צבאי, שייך ללחימה ו-術) shu) - טכניקה, אומנות, אמנות. מונח זה הוסכם כשם כולל לכל אמנויות הלחימה הסיניות רק בתחילת המאה ה-20. למעשה, עד לאותה תקופה נהוג היה להשתמש בשמות אחרים כגון גואו שו (Guo Shu 国术), וו אי (Wu Yi 武艺), צ'ואן פא (Quan Fa 拳法) ועוד. כיום בסין, המונח וו שו עדיין משמעו שם מטריה לכלל אמנויות הלחימה הסיניות, ואילו במערב משתמשים בו יותר בתכיפות לתיאור ה-וו שו המודרני - דהיינו הגרסאות הספורטיביות והתחרותיות של אמנויות הלחימה הסיניות שפותחו על ידי המשטר הסיני הקומוניסטי במהלך המאה ה-20.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באמנויות הלחימה הסיניות קיימים אלפי שיטות וסגנונות רבים. הסגנון אשר נחשב לעתיק ביותר, הוא סגנון האבקות סינית הידוע היום בשם שוואי ג'יאו (Shuai Jiao 摔跤). מומחים מצביעים על שנת 2697 לפני הספירה, תקופת הקיסר הצהוב. שם השיטה בתקופה זו היה כנראה "צ'יאו טי" (Jiao Ti), והיא שימשה את צבא הקיסר בלחימה נגד אויביו. בתקופת שושלת ג'ואו (1122-256 לפני הספירה) הסגנון התפתח ונקרא ג'יאו לי (Jiao Li). גם אז היה זה סגנון ששימש את הצבא הסיני. מאוחר יותר הוא הפך לסגנון של תחרויות שהתקיימו ברחבי סין בתקופת שושלת צ'ין (221-207 לפני הספירה). כבר אז, כמו היום, התחרויות התקיימו על במות ליי טאי (Lei Tai 擂台), בתחרויות גונג פו של מגע מלא. באותה תקופה, המנצחים בתחרויות היו מוזמנים לשרת כשומרי ראשו של הקיסר. היום שוואי ג'יאו נמנה בין היתר עם הכלים הנלמדים במשטרות סין וטאיוואן, והיא ספורט פופולרי ברחבי העולם.

עוד סגנונות שהוזכרו בעת העתיקה בשם בלבד הם טונג ביי צ'ואן, פיגואה ז'אנג ו-טאי ג'י צ'ואן. עם זאת, אין בידינו הכלים לדעת ולהשוות האם יש קשר היסטורי בין אלה או בין השוואי ג'יאו המודרני לבין אותם סגנונות שתוארו בימי קדם. בפועל, גם בהנחה שקיים קשר שכזה, הרי שמטבען של אמנויות הלחימה שהן מתפתחות ומשתנות הרבה במרווחים של 2-3 דורות, ועל כן לא שומרות על צורתן החיצונית המובהקת לרוב לאחר למעלה מ-100 שנים. למעשה, רוב אמנויות הלחימה ביד ריקה המתורגלות כיום הן בעלות היסטוריה של פחות מ-250 שנה.

זרמים בקונג פו (וו שו)[עריכת קוד מקור | עריכה]

האגדה על מנזר שאולין[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקדש שאולין, מחוז חנאן, סין.

נכון להיום קיימים מספר זרמים עיקריים בקונג פו (וו שו). אחד הזרמים המפורסמים ביותר הוא הזרם הבודהיסטי הנקרא "שאולין צ'ואן". את ההתחלה של שיטות הלחימה הבודהיסטיות נהוג לייחס לנזיר מהודו בשם בודהידהרמה (בסינית: דה מו Da Mo 达摩) שהגיע למנזר שאולין בשנת 520 לספירה. מטרתו הייתה להפיץ את הבודהיזם בכל רחבי סין. הוא התקבל במנזר בודהיסטי הממוקם על הר סונג במחוז חה-נאן. שם המנזר היה שאולין - "היער הצעיר" (Shao Lin 少林), ושם עסקו הנזירים הסינים בתרגום כתבים הודים עתיקים לסינית. דה מו (כך מכונה בסינית) פיתח גרסה מחודשת של בודהיזם שהתקבלה על ידי הסינים בזרועות פתוחות. הזרם החדש נקרא צ'אן (Chan 禅) או, כפי שהוא בעיקר מוכר במערב בגרסה היפנית, זן.

לפי האגדה נכנס דה מו למערה ושם תרגל מדיטציה במשך תשע שנים. לפי אגדה אחרת, הוא ראה את הבעיות הנפשיות של הנזירים שנבעו לעתים ממצב בריאותי תשוש שלהם וזה גרם לו לפתח תרגילי צ'י קונג מיוחדים, הידועים היום כמערך "אי ג'ין ג'ינג" ("ספר השינויים בשרירים ובגידים" Yi Jin Jing 易筋经), שהיו אמורים לפתור בעיה זו, קטות (מילה יפנית) או ליתר דיוק "טאו לו" (Tao Lu 套路) של "18 תנועות ידי הקדושים" (Shi Ba Luo Han 十八罗汉). מספרים על עוד טכניקה שהוא השאיר - "שי סוי ג'ינג" (Xi Sui Jing 洗髓经)- "שטיפת הלשד" שנועדה לבצע שינויים במח העצם.

נראה ששורשיה ההיסטוריים של האגדה, בכך שבמאה ה-7 אחד מיורשי הקיסרות של שושלת טאנג, לי שימין (李世民), במאבקו "על הכתר" החליט להשתמש בנזירים אנונימיים ממנזר נידח ולא ידוע (כפי שהיה דאז המנזר של היער הצעיר). הם עזרו לו בצורה החלטית ומסורה. לאביו הקיסר הציגו מידע שאחים אחרים של שימין קשרו קשר נגדו ולהפלתו. הקיסר אישר פעולות נגדם. נזירי "היער השקט" התגברו בקלות על ההתנגדות של האצילים העדינים וביום אחד שימין נשאר היורש היחיד של הקיסרות.

לאחר עלייתו לשלטון כקיסר טאידזונג (唐太宗‏; שלט 649-626) המשיך שימין להשתמש בשירות המסור של הנזירים. ואלה שרתוהו בנאמנות שעליה הכיר להם גמול. הקיסר מסר לידי המנזר רכוש רב, נכסים, אדמות ונתן לנזירי שאולין זכויות מיוחדות. הוא הודה להם בכך שיצא בהודעה ממלכתית על כך שהמנזר שלהם הוא המרכז הטוב ביותר לאמנויות לחימה. בין הזכויות המיוחדות שקיבלו נזירי שאולין היה אישור לאכילת בשר, אישור לשאת נשק ואישור להחזיק צבא פרטי של נזירים לוחמים. מנזר שאולין מאז החל לשחק תפקיד פוליטי חשוב בממלכה והרבה להתערב בפעילות הקיסר והממשל.

מנזר שאולין התפרסם והתחזק. במשך דורות הוא משך מומחים בלוחמה ונצבר בו ידע נרחב מאוד על שיטות לחימה ואימון. לפרקים ניסו הנזירים לארגן את הידע ויצרו טאו לו של סגנונות מחודשים. נכון להיום אין סגנון המכונה "שאולין צ'ואן", אלא קבוצה של שיטות לחימה, דרכי אימון וסגנונות שקשורים בדרך זו או אחרת לשאולין. השאולין המודרני בסין הגדולה עוסק באיסוף, שימור והפצה של ידע זה.

במהלך השנים התפצל גונג פו של שאולין לשיטות רבות שיצאו והמשיכו להתפתח בקרב העם: "גמל שלמה" צפוני ודרומי, "עגור לבן", "קוף", "נמר" , לאו חו, לונג-הו (אגרוף ארוך),ג'ין גאנג בה שה, וינג-צ'ון (הסגנון הראשון שלמד אמן הלחימה ושחקן הקולנוע ברוס לי, שפיתח מאוחר יותר את ה-ג'יט קון דו ואת הבסיס לוו-ווי גונג-פו), הונג גאר ועוד סגנונות רבים, שלכל אחד מהם מאפיינים ייחודיים.

ביקורת מודרנית על האגדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרופסור מאיר שחר, מרצה בכיר בחוג ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטת ת"א, כתב ספר מחקרי ארוך ומקיף על מנזר שאולין בשם: The Shaolin Temple. בספר זה מבקר את האמיתות ההיסטורית של האגדה על מנזר שאולין, ומצביע על כך שרוב הטענות הנוגעות למנזר, ובראשן הקשר הלחימתי לנזיר ההודי דה מו, אינן נכונות כלל. ספרו של שחר נחשב כיום לפורץ דרך בקהילת אמנויות הלחימה ברחבי העולם.

אגדות וסיפורים דומים לשאולין[עריכת קוד מקור | עריכה]

זרם אחר שמתואר היום בסין הוא הזרם של הר אומיי (אמיישאן) - אמיי פאי וו שו. אזור זה של סין (מחוז סצ'ואן) משך תמיד אנשי רוח שעסקו בדאו ג'ייה - תורת הדאו של לאו טסה - ובבודהיזם. ההתבוננות הפנימית שבה הם עסקו דרשה מהם להתבודד או להתכנס במנזרים בודהיסטיים ודאואיסטיים באזורים הקדושים. שיטות אימון מפורסמות כגון שיטה דינאמית "12 עמידות אמיי" או שיטה סטאטית "6 סוגי העיבוד". נזירי אומיי, בדומה לנזירי שאולין, אוספים ומפתחים גם היום את הסגנונות המסורתיים. ידועים 13 סגנונות עיקריים של אמיי פאי הנפוצים היום במחוז סצ'ואן.

הזרם השלישי של גונג פו (וו שו) הוא זרם וודאנג (Wu Dang 武当). מנזרי וודאנג שוכנים על הרי וודאנג שבמחוז חוביי במרכז סין. קיימת טענה כי שמם של ההרים ניתן להם לאחר שנזיר בשם ג'ן וו ששהה באזור השיג את התובנה של דאו ועלה לשמיים מול עיני הקהל. הרי וודאנג היו במשך מאות שנים מרכז חשוב להתפתחות תורת הדאו. באזור זה קיים ריכוז של מנזרי דאו. לפי האגדה המפורסמת התגורר הנזיר המיתי גָ'אנְג סָאנְפֶנְג (张三丰, בפין-יין: Zhang Sanfeng), יוצר שיטת "טאי צ'י צ'ואן", באזור זה. אבל נראה שלאגדה הזאת אין אחיזה במציאות, והשיטה פותחה במקום אחר. זרם סגנונות וודאנג מאוד עשיר, מקורי ומשמעותי בהיסטוריית אמנויות הלחימה של סין. במאה ה-16 דאואיסט מומחה בלחימה בשם ז'אן סונצי יצר סגנון ניי ג'יה צ'ואן (אגרוף פנים משפחתי - Nei Jia Quan), שמטרתו הייתה לעמוד מול שיטות לחימה של שאולין. הסגנון המפורסם ביותר היום מזרם זה הוא וודאנג צ'ואן, שנוצר בסוף המאה ה-15 על ידי הדאואיסט ז'אן שואוסין. ידוע גם סגנון קונמן צ'ואן הכולל חלקים מקודשים לחיות שונות. דרקון, טיגריס, פניקס ועוד. יש עוד סגנונות רבים בזרם זה הנשמרים ונלמדים היום בסין.

זרמים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנוסף לזרמים העיקריים הללו, במשך מאות ואף אלפי שנים של התפתחות אמנויות לחימה בסין נוצרו ונשמרים עד היום סגנונות אחרים רבים מספור. כך משפחות סיניות בשם צ'ן, יאנג, וו, סון ואחרות יצרו זרם סגנונות טאי צ'י צ'ואן (Tai Ji Quan). סגנונות אלה יצאו מגבולות סין ומפורסמים היום בכל העולם. דונג חאי צ'ואן יצר במאה ה-19 את בה גואה ג'אנג או פא קואה (Ba Gua Zhang) המפורסם מתוך הידע שהוא צבר מרחבי סין. מספרים ששינג אי צ'ואן (Xing Yi Quan) נוצר על ידי גנרל יואה פיי במאה ה-11, אבל כנראה פותח על ידי ג'י לונג פונג במאה ה-18. סגנון הונג גאר שמייחסים למנזר שאולין הדרומי נוצר במשפחת הונג ונקרא על שמה. אין עדויות המוכיחות ששאולין הדרומי התקיים בעבר הרחוק, נראה שהסגנון התבסס על טכניקות של שאולין שנודעו והתפתחו בקרב העם בדרום סין, שם הוא נפוץ, בעקבות הפלישה המנצ'ורית מצפון ובריחה של תושבים דרומה ממרכזי תרבות באזור הצפוני של סין. שיטות לחימה מפותחות שהם הביאו עמם דרומה התערבבו בסגנונות מקומיים וכך נוצרו סגנונות הונג ג'יה (ידועים כמה כאלה).

זרם נוסף הוא קונלון פאי שהתפתח בהרי קונלון בצפון סין. זה הוא זרם סגנונות דאואיסטיים המתבסס על מיתוסים ואמונות של דאואיזם. היום נשמרת משפחת סגנונות זו במחוז חיילונגג'יאנג בעיר חרבין.

בצפון סין התפתחו מספר סגנונות "מוסלמיים" בקרב קבוצות שקיבלו את הדת המוסלמית. דוגמה לכך ג'א צ'ואן - סגנון שהיה אחד מכמה סגנונות אגרוף ארוך ששמשו כבסיס לצ'אנג צ'ואן של הוו שו המודרני התחרותי. האמנות שין-אי ליו-חה צ'ואן פותחה בעיקר על ידי מוסלמים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • פיטר גווין, נלחמים על נשמת אמנות הקונג פו, נשיונל ג'יאוגרפיק, גיליון 149, אוקטובר 2010.
  • פרופ' מאיר שחר, The Shaolin Monastery: History, Religion, and the Chinese Martial Arts.



שגיאת ציטוט: קיימות הערות שוליים בערך, אך לא נמצאה תבנית "{{הערות שוליים}}"; יש ליצור כותרת "==הערות שוליים==" ומתחתיה תבנית "{{הערות שוליים}}"