שפות סיניות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אותיות סיניות בשלושה סגנונות שונים, אחד לכל שורה

השפות הסיניות הן קבוצת שפות המשתייכת לקבוצת השפות הסינו-טיבטיות, קבוצת השפות המדוברות השנייה בגודלה בעולם (אחרי השפות ההודו-אירופיות). אלו הן השפות אותן דובר הרוב האתני בסין - ההאן. 95% מאוכלוסיית סין דוברים שפות אלו, וכמו כן גם רבים בקרב אוכלוסיות מהגרים במזרח-אסיה, ביבשת אמריקה ובהוואי. השפות הסיניות דומיננטיות מאוד בסביבת סין וכמו כן היו גורם בעל השפעה רבה על שפות בחלק מהמדינות השכנות (כמו קוריאה ויפן).

השימוש במילה "סינית" עלול להיות מבלבל: מחד גיסא - אף שמקובל להתייחס לסינית כאל שפה אחת, ההבדלים בין הניבים השונים יכולים להגיע לרמת ההבדלים שבין הלשונות במשפחת השפות הרומאניות. מאידך גיסא, רוב השפות הסיניות המדוברות חולקות כתב כמעט אחיד. אחידות השימוש בכתב הסיני יצרה איפוא הבחנה ברורה בין השפה המדוברת (חְוָה - 語) לבין השפה הכתובה (ווֶן - 文).

השפות הסיניות המדוברות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוב השפות הסיניות אינן מובנות הדדית עקב העובדה שהפערים כה גדולים, עד שהם מזכירים הבדלים בין השפות הרומאניות, אך רוב דוברי השפות הסיניות שאינם דוברי מנדרינית כשפת אם, מכירים אותה ומדברים אותה כשפה שנייה. ישנם דוברי שפות סיניות שאינם דוברי מנדרינית המתקשרים עם דוברי שפות סיניות אחרות באנגלית. לדוגמה תושבי הונג קונג ומקאו שרובם אינם דוברי מנדרינית.

ישנן ארבע עשרה שפות סיניות שונות כאשר המנדרינית היא המדוברת ביותר. אולם, לכל שפה סינית ישנם דיאלקטים רבים. כך, לדוגמה, למנדרינית יש דיאלקט מנדריני צפוני, דיאלקט מנדריני דרומי ודיאלקט מנדריני דרום מערבי, שהם, פחות או יותר, מובנים הדדית. ייתכן כי הגורם שעודד את היווצרות ההבדלים התרבותיים ואת ריבוי השפות באזור הדרום - דווקא בתחום שטח גאוגרפי צר יחסית - הוא הבידוד היחסי שנוצר כתוצאה מהחיים באזור הררי.

השפות הסיניות התפתחו ככל הנראה משפה פרוטו-סינית אחת שהייתה קיימת לפני כמה אלפי שנים. לפעמים עקב האיחוד הפוליטי הקיים בין כל דוברי השפות הסיניות, הן נתפשות כשפה סינית אחת, אך עקב הפערים העמוקים בהגייה ובאוצר המלים בין השפות הסיניות השונות, ומכיוון שהשפות הסיניות השונות אינן מובנות הדדית, ברור כי אין מדובר בדיאלקטים שונים של אותה השפה אלא בשפות שונות השייכות לאותה משפחת שפות.

הדקדוק הסיני[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשונה מהשפות השמיות ומהשפות ההודו אירופאיות, כמעט שאין כלל הטיות של חלקי משפט בשפות הסיניות (Inflective – משתמשת בהתמרות של מילים ע"מ לייחסן זו לזו ולמשמעות משפט), והמילים אף נעדרות כמעט סימנים צורניים שיעידו על תפקידן הדקדוקי. תחת זאת יש חשיבות רבה לסידור המילים במשפט.

השפות הסיניות נבדלות פחות בדקדוק ויותר באוצר המלים ובהגייה. בדומה לשאר השפות הסינו טיבטיות, השפות הסיניות השונות הן שפות טונאליות, כלומר קיימות מלים בעלות משמעויות שונות שנבדלות רק בטון ההגייה. לדוגמה מנדרינית ארבעה טונים, בקנטונזית בין שישה לתשעה, ובטייוונית כשבעה טונים.

השפות הסיניות הן חד הברתיות במקור, כלומר כל מילה היא בת הברה אחת. אך עקב שינויים מודרניים שחלו בשפות, כיום נעשה שימוש נרחב במילים בנות שתי הברות או יותר. מאחר שהכתב הסיני אינו פונטי, עברה השפה שינויים רבים. לאורך אלפי שנותיה המתועדות אין כמעט כל קשר בין הכתב ל"היגוי", ואותו הסימן ייקרא באופן שונה בכל שפה סינית.

בסינית הקלאסית ובעיקר בספרות האלף ה-1 שלפני הספה"נ מודגש השימוש בחד-הברתיות. בתקופת סין הקיסרית התרחקה השפה המדוברת מהשפה הספרותית (言文- וון-ין) והתפתחה לכיוון דו-הברתי. מאוחר יותר, באמצע המאה ה-19 החלו להיתוסף לשפה המדוברת מילים המרכיבות 3 הברות ויותר.

המבנה הבסיסי של המשפט בסינית הוא של נושא-פועל-מושא, אך קיים מבנה משפט נטול פועל, בדומה למשפטים שמניים בעברית. הבדל משמעותי נוסף הבולט לעין הוא העובדה שמשפטי זיקה מופיעים לפני המשפט העיקרי ולא אחריו. כמו כן, הדקדוק מאפשר בניית משפט בסינית ללא נושא. הטיית פעלים לפי זמנים כמעט ואינה קיימת אף היא. עם זאת קיימות מספר מיליות של אספקט ומודוס (סימון של פעולה מתמשכת, מושלמת וכדומה), המצטרפות בדרך כלל לפועל.

רשימת השפות הסיניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]